בין גרעין לקליפה תורנית, או: למה עברנו לכרמיאל / נתנאל לדרברג

 

"למדתי לאהוב את אותם אנשים פשוטים וישרים, שחיים את חייהם בשכונתי, וסוגיות כמו תנ"ך בגובה העיניים או 'הר המור' והר הצופים כלל לא מעסיקות אותם". נתנאל לדרברג עבר עם משפחתו לפני שלוש שנים לכרמיאל, פשוט כי לא הייתה שום סיבה. שם, רחוק מן ההוויה המגזרית הלחוצה, גילה דברים חדשים על עצמו ועל החברה בישראל

 

יש כאן אתיופים?

לפני כשלוש שנים, אחרי שבע שנים טובות בקהילה דתית חמה ואיכותית, קבענו את ביתנו בעיר כרמיאל. בחרנו בכרמיאל לא בגלל סיבה כלשהי, אלא בעקבות עצירה בטיול בצפון לפיצה משפחתית במדרחוב. הילדים אכלו פיצה מעולה, ואני, שהרהרתי בכך שזו הפעם הראשונה בחיי שאני נמצא בעיר הזו, מצאתי את עצמי מסתכל בסקרנות על האנשים שעוברים ברחוב – עולם ומלואו, מכל מיני סוגים, צבעים וגילאים – ואומר לאשתי מתוך תחושת בטן: יקירתי, זו העיר שלנו. התשובה הייתה ברורה: לא.

זמן קצר לאחר מכן נסענו לבדוק את אחד מיישובי המגזר בצפון, יישוב דתי מתפתח עם אפשרות לבנייה צמודת-קרקע. קבענו ראיון עם חברי ועדת הקבלה, שנפגשו אתנו באחד הבתים היפים. מצאנו חן בעיניהם והם בעינינו, והיישוב, והנוף הפרוס סביבו, הרשימו גם אותנו. בסיום הראיון, ולאחר שהם החלו לבחון היכן הכי כדאי לנו למקם את ביתנו, שאלתי בתום מעט מלאכותי: האם יש ביישובכם עולים מאתיופיה שקנו בית? שתיקה. מזכיר היישוב ענה בהיסוס: לא. עדיין האווירה הייתה נחמדה, והמשכתי לשאול: האם יש נהגי משאיות או עובדים במפעלי האזור? האם יש משפחות מחבר העמים? שאלה קצת בעייתית, כי תנאי הסף ביישוב הם אורח חיים דתי, שמירת שבת וכדומה; אם כן, שאלתי, האם יש חרדים ביישוב? שוב שתיקה. אחת מחברות ועדת הקבלה ענתה שכמובן שהם היו שמחים אם משפחות מגוונות – במידה מאוזנת למה שמתרחש ביישוב – היו באות לגור בו. אני בטוח שהיא צודקת, אם כי שאלות של איזונים תמיד מעוררות בי חששות. נפרדנו בידידות, יצאנו לדרכנו, ובדרך אשתי פרצה בצחוק ואמרה: הבנתי, בסדר, בוא נבדוק עיר בצפון.

קבענו ראיון עם חברי ועדת הקבלה, שנפגשו אתנו באחד הבתים היפים. מצאנו חן בעיניהם והם בעינינו, והיישוב, והנוף הפרוס סביבו, הרשימו גם אותנו. בסיום הראיון, ולאחר שהם החלו לבחון היכן הכי כדאי לנו למקם את ביתנו, שאלתי בתום מעט מלאכותי: האם יש ביישובכם עולים מאתיופיה שקנו בית?

הספרייה הלאומית גבעת רם כרמיאל

חזרנו לחפש בערי הצפון מקום שבו אפשר לגור, להכיר, לעשות טוב ללא תנאי מוקדם של השתייכות לקהילתיות דתית-לאומית, שיש לה הרבה יתרונות, אך מכורח המציאות יש לה גם קשיי הסתגלות, עיוורון וקרבנות ציבור. מהיכרותי עם עצמי, ידעתי שנכון לי לגור עם משהו אחר ואפילו הפוך מעולמי, בכדי להגביר את זהותי עם עולמי שלי. המפגש התמידי עם האחר מכונן את האני שבי ומאפשר לו לצמוח (וכבר לוינס האריך על כך). המשכנו לחפש ולבסוף חזרנו לכרמיאל. מדוע? לפעמים אני חושב שהתשובה העמוקה והפשוטה לכך היא שלא הייתה סיבה. הסיבה הייתה כי אין סיבה, ויש הזדמנות למשהו אחר שאולי יתרחש. בכרמיאל לא חיפשנו וגם לא מצאנו בתחילה קהילה חמה ותומכת, וגם לא עיר מצוקה המשוועת לגרעין תורני שיחלק בה חבילות מזון ויילחם בהשתלטות עוינת על העיר (לשם הגילוי הנאות, יש בה כבר שני גרעינים). רוב הזמן, כרמיאל איננה עיר ספר המופגזת אחת לכמה שנים, הנמצאת על גבול עוין עם חשש למנהרות. זו איננה עיר רווחה אלא – לפחות כפי שהיא מציגה את עצמה – עיר נורמטיבית מפותחת, נקייה ויפה, שבה גרים אנשים עובדים. הגענו ללא סיבה עם בני משפחתנו, אחיינים שבאו יחד אתנו למסע מגורים בכרמיאל, ויחד הגענו לשכונת גבעת רם (בהומור היינו אומרים שהספרייה שלנו היא הספרייה הלאומית גבעת רם כרמיאל). התחלנו לחיות במקום לא מוכר ולא מכיר, ולראות האם יש לנו מה להציע ולהביא לאנשים שאינם חווים את חייהם כחיי מצוקה ורווחה, אלא חיים את חייהם כהווייתם.

 

אולי תנהל אטליז?

החיים בסביבה אנושית שונה מהעולם והמגזר מאפשרים פגישות בלתי צפויות עם אנשים מעולמות שונים, שחייהם לגמרי בלתי צפויים. הם מלמדים אותי ענווה וצניעות. הם מאפשרים לי להיות סקרן וקשוב לעולמם של אחרים. אחד מחבריי הוא רתך במקצועו; חבר אחר, איש צנוע ועדין עם חשיבה למדנית מעולה, הוא נהג משאית היוצא לפנות בוקר לעבודתו, ואנו נפגשים בלימוד בין מנחה לערבית. אחת ההפתעות הגדולות עבורי הייתה לפגוש אדם מבוגר העובד כנהג סמיטריילר, שהתגלה, כששמעתי את דברי התורה שלו בערב שבת, כמקובל בעל ידע מרשים ושליטה אינסופית בגימטריות, ומי יודע – אולי צדיק נסתר. בצעירותו למד כמה שנים אצל הרב ברוך אשלג, ולאחר מכן התגלגל לו בגלגולי החיים. התורה הייתה לו גבוהה מדי והוא ברח ממנה, ועם זאת לא שכח את משנתו, בה הוא עוסק לבד בחדרו בביתו, בין נסיעה לנסיעה, וכשאנו נפגשים היא קולחת מפיו בשטף.

בשנה שעברה ניגש אליי ידיד יקר וחבר טוב מהשכונה שבה אני גר היודע על עיסוקיי, ופעם אף עיין בנימוס באחד מספריי, ואמר לי שהוא חשב עליי הרבה ויש לו הצעת עבודה מצוינת בשבילי – לנהל אטליז באחד ממרכזי הקניות בכרמיאל. כמדומני שלראשונה בחיי הציעו לי עבודה מסוג כזה. שמחתי על כך שהוא מרגיש בנוח להציע לי עבודה כזו. שמחתי על מציאות שבה מציעים לי עבודה כזו ללא חשש ואי נוחות

מנהל בית הספר של בני הוא חסיד גור יקר המגיע לעבודתו בלבושו החסידי, איש חינוך סקרן וידיד קרוב, שבני משתף אותו כמעט בכול, והוא יודע למצוא נתיבות ללבו ולהיות קשוב לעולמו. צוות המורים שייך בחלקו לקהילה הליטאית החרדית המרשימה בכרמיאל, שהתפזרה בשכונות השונות ונוכחת בעיר. הם אמנם לא אומרים הלל ביום העצמאות, אך כמדומני שמקום מגוריהם ועשייתם היומיומית מעידים על השתלבות עמוקה בציונות, בוודאי במשקפיו של הרב קוק. אחת המועדוניות לילדים פגועים בעיר מופעלת על ידי אישה אמיצה מחבר העמים, שהקימה במסירות מקום לתפארת, בנתה אותו בעשר אצבעותיה, וכיום נעזרים בו אנשים מסוגים שונים.

מצאתי את עצמי מפייט פיוטים בסעודת מלווה מלכה של אחד מרבני העיר הספרדיים וצאן מרעיתו מקהילת ש"ס, ואני די בודד, מדמיין את חברי הטובים ותוהה היכן הם, ובינתיים הסובבים אותי מגישים בין פיוט לפיוט, מגש אחר מגש של טובין.

בשנה שעברה ניגש אליי ידיד יקר וחבר טוב מהשכונה שבה אני גר היודע על עיסוקיי, ופעם אף עיין בנימוס באחד מספריי, ואמר לי שהוא חשב עליי הרבה ויש לו הצעת עבודה מצוינת בשבילי – לנהל אטליז באחד ממרכזי הקניות בכרמיאל. כמדומני שלראשונה בחיי הציעו לי עבודה מסוג כזה. שמחתי על כך שהוא מרגיש בנוח להציע לי עבודה כזו. שמחתי על מציאות שבה מציעים לי עבודה כזו ללא חשש ואי נוחות. הכרתי אדם ששירת כנגד בצה"ל ויצא לפנסיה צבאית, ומאז הוא מעביר את כל ימיו בעשיית חסד ועזרה בשיפוצים לנזקקים. אין לו שלטים או תקציבים ממשלתיים, והוא מחזיק על כתפיו וידיו עשרות משפחות, שלהן הוא מחלק מזון ומתקן דברים שהתקלקלו, והוא שמח וטוב לב. למדתי לאהוב את אותם אנשים פשוטים וישרים, שחיים את חייהם בשכונתי, וסוגיות רבות כמו תנ"ך בגובה העיניים או הר המור והר הצופים, ועוד שאלות רבות, כלל לא הגיעו לפתחם. אלה מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, ותיקים ועולים חדשים מחבר העמים ומקומות נוספים, שלרבים מהם אכפת מסביבתם ומעירם.

 

מדינת כל אזרחיה

בכלל, ביקור באזור הצפון, ואני משער שבעוד אזורי פריפריה בדרום, מרגיש לא פעם כסיור במציאות חברתית של מדינת כל אזרחיה. יש מקומות שבהם מנהלים דיונים על הנושא הזה בהשתתפות אנשי רוח ואקדמיה. בפועל, בהוויה שבה אני מתגורר, השאלה הזו כמעט הוכרעה. אני חווה זאת בהיותי ברכבת, בתחנות שבין חיפה לנהריה; אני מרגיש את זה במונית שירות בדרכי לכרמיאל, ובוודאי ובוודאי בחיי היומיום בעיר בגליל: במציאות מבלבלת שבה הרוקח הנחמד בבית המרקחת בשכונתך הוא אדם נעים הליכות שמבטאו מסגיר את מוצאו; שבה השכן בבית שקרוב אליך יכול להשתייך לכל חברה אפשרית – יהודית, ערבית, דרוזית ואפילו מעורבת, שלא לדבר על משפחות מחבר העמים שנמצאות לפני גיור או ללא עניין בו (אפילו הגיור הליברלי); ילדיו הגדלים בעיר לומדים בבתי הספר הכלליים (ובחמ"ד לא מכירים את הבעיה הזו) ונמצאים יום יום באותן כיתות שבהן לומדים ילדי שכנך מהצד השני, זה שמשרת במילואים ועושה מנגל ביום העצמאות. קודים תרבותיים שונים, מגוון של שפות ועולמות, מציאות שבה אינך יודע בוודאות מיהו זה הנמצא מולך, מנין ולאן הוא הולך.

לכרמיאל הגענו אמנם כמעט לבד, אבל הכרענו להאמין בכך שכל השותפים כבר נמצאים אתנו בעיר. הכול נמצא, רק צריך לחשוף זאת ולגלות. הדרך לגלות זאת היא להיות מוכן להשתחרר מעט מהמגבלות החברתיים שאתה מכיר ומודע להם. יתרונו של גרעין הוא היותו נקודת פנים; חסרונו הוא הריכוז שלו בעצמו, בפרנסתו ובהווייתו החברתית. קליפה, לעומת זאת, פוגשת את הסביבה שלה, מאותגרת ומאתגרת, ומנסה להיות שותפה בתהליך של תיקון עולם. עם השנים בכרמיאל, לאחר שכמעט נרדמנו לנו, החלה להיווצר קבוצה של משפחות שאמנם רובן מהמגזר, אך אין זה תנאי קבלה. עם החבורה היקרה הזו יצאנו לדרך, עם הרבה חלומות עתידיים, ובינתיים עם מדרשה לבנות לפני שירות, 'מדרשת מתת'. בהמשך יקום בית מדרש לבנים המשלב לימוד תורה ועשייה קהילתית, במציאות מופלאה שבה חבורה של משפחות ממגזרים שונים שותפה להקמת פרויקט, נמצאת, מתעניינת, מברכת ומתברכת.

החיים בסביבה אנושית שונה מהעולם והמגזר מאפשרים פגישות בלתי צפויות עם אנשים מעולמות שונים, שחייהם לגמרי בלתי צפויים. הם מלמדים אותי ענווה וצניעות. הם מאפשרים לי להיות סקרן וקשוב לעולמם של אחרים

 

*נתנאל לדרברג חוקר ומלמד חסידות במסגרות שונות. ספרו האחרון, השער לאין, העוסק בהגותו של המגיד ממזריטש, ראה אור בהוצאת ראובן מס