בין הקהל להר סיני
משה לביא
מדרש המהר"ל מציג את מעמד הר-סיני כאירוע כפוי, כאונס נערה מאורסה,
אך ב"לימוד", מפגש יהודי חובק מגזרים ודעות, הכול נעשה בהתנדבות ומרצון
טוב, ללא כוח הציווי. לאורתודוכסיה המוסדית קשה לתת לכך יד, אך טמונה שם תקווה רבה
מאוד.
ביום החמישי,
לאחר שסיימתי את האחרון בשיעוריי ונפרדתי בהתרגשות מן הנאמנים שבמשתתפי סדרת
ההרצאות, בשעה שהחפצים כבר היו ארוזים במזוודה והמזוודה עצמה בתא המטען, ומפתחות
החדר כבר נמסרו לאחראי המעונות – או אז התיישבתי למלא את טופס המשוב, והתבקשתי
לציין מה היו רגעי השיא עבורי ב"לימוד 2005". סקרתי לעיני-רוחי את מגוון
ההרצאות, השיעורים, השיחות, ההופעות, הדיונים, הסדנאות והסרטים שהקשבתי אליהם,
שצפיתי והשתתפתי בהם. הופתעתי לגלות את אחד מרגעי השיא שוכן דווקא בשיעורו של
סטודנט שלי, ניל ג'יינס, שהרי כמעט לא נתחדש לי חידוש של ממש בשיעור זה: הן נועץ
בי בשעה שהכין את העבודה הסמינריונית אשר ביסס עליה את השיעור הזה; הלא כבר נדהמתי
אז, בשעה שהראה כיצד פיתח המהר"ל מפראג את רעיון הכפייה שבמעמד הר-סיני – "כפה עליהם הר כגיגית" – ופתח אותו
בַּמשל עתיק-היומין של יחסי השם וישראל כיחסי איש ואשתו, ונוכח זאת הסביר
המהר"ל בשם מדרש עלום את מעשה השם במעמד הר-סיני כאונס של נערה מאורסה – אונס שבעקבותיו מחוייב מחויב האל לקחתנו לאישה,
ומחויבים אנו להישאר אשתו אנוסתו לנצח.
אלא שבשעה
שהציג ניל את הרעיון בפני קהל שומעיו, והדיון נטה לשאלות על טיבו של המעשה החינוכי (ואני עודי תחת הרושם
החזק של הסרט "דיואן" שבו צפיתי יום לפני כן), קיבלו המקורות
משנה-משמעות, נעשו מהותיים, אמתיים, ומבטאים אף את חוויותיי שלי. בסרט
"דיואן" הציגה פרל, יוצאת חצר חסידית הונגרית בברוקלין, את מסעה ההזוי
אחרי חפץ מסיפורי החסידים שעליהם גדלה המסע אחר ספה השוכנת עדיין במחסן של חצר
מחצרות המשפחה בהונגריה. ספה זו – ישנו
עליה גדולי החצר החסידית, ובבטנה, כה צפוי, אף היה אוצר של זהב, שבו זכה הרב שנתן
לעני לישון עליה. אלא שמסע זה היה, למעשה, המסע אל אביה, אחרי 15 שנות שתיקה, מאז
שעזבה את החצר – ניסיון אבוד לשוב ולהתחבר אליו. סרטה משובץ היה בשברי לוחות,
בשברי קטעי ראיון עם חרדל"שים, רובם נוטשי החצר שממנה יצאה אף היא, רובם אנשי
הסצינה האומנותית-יהודית בניו-יורק שהיא שייכת לה עתה; חלקם עודם חרדים, אך לא עוד
בחצר, אחרים דתל"שים, ואף אחד יוצא הסביבה הדתית-חברתית שלנו, בישראל. שבר
וכאב עז בפניהם של המרואיינים, ייסורי נטישה, רגשי כמיהה והסתייגות, כעס ואהבה.
לרגע נדמו בעיני כאנשים שחוו טראומה, כקורבנותיה של תקיפה.
הם נכחו עמי
בחדר, בשעה שהוצג הרעיון הקשה לעיכול של מעמד הר-סיני כאונס, ולרגע נתברר לי כי
אכן ייתכן שכך הדבר, שכן אין מעמד הר-סיני אלא קבלת התורה, ואין קבלת התורה אלא
קבלתה מהורינו וממורינו, ומה מסוכן הוא המדרון החלקלק המוביל מן המכילתא, שלפיה
הניח ה' את הר-סיני מעל עם ישראל כדי לגונן עליו מפחד קולות הברקים ומראה השופר,
אל גרסת התלמוד הבבלי, שלפיה היה ההר המגונן להר כופה ומאיים, ומן התלמוד אל
המהר"ל בשם המדרש העלום, שלפיו היה זה מעשה אונס של ממש. מה דק הוא הגבול בין
החינוך המגונן לחינוך הכופה, וממנו לאונסה של הנפש, המשאיר בה רשמי כאב שאין
למחותם. הייתי צריך לחיבור הייחודי הזה בין הסרט לבין השיעור, שרק
"לימוד" סיפק, כדי להגיע להבנה זאת, כואבת, חודרת, אך גם מבהירת נפש
ומבארת, וככזאת – נושאת מזור ומרפא.
מפגשים
חוצי גבולות
כיצד ניתן
להסביר על רגל אחת מהו "לימוד"? כלום יועילו הנתונים? למעלה מ- 2,000
איש, כאחוז מיהדות אנגליה, מתכנסים לשבוע של לימוד תורה, של דיונים, של כנסים, של
הרצאות, של סדנאות, של משחקים, של מוזיקה, של סרטים ושל הופעות; 400 מציגים, 800
אירועים; 6 סוגי מניינים מדי בוקר (ואחד עקשן אך יציב גם במנחה ומעריב…), קשישים
ופעוטות, מערכת מסועפת של פעוטונים והפעלות לילדים בכל שכבות הגיל, ובייבי-סיטר
בשעות הערב המבטיחה אף להורים חוויה של ממש. הכול נעשה בהתנדבות מוחלטת של כל
העוסקים במלאכה: ממארגנות התוכנית ומעצבי אתר האינטרנט דרך אחרון מלמדי השיעורים,
ועד הנערה האוספת כסאות ומסדרתם לקראת ההרצאה הבאה. בלי דריסת רגל לגורמים
מסחריים, בלי מממנים המפרסמים עצמם, בלי אווירת שוק של ספסרים המנצלים את הכינוס
רב האנשים לרווחים קלים. הקיוסק, הפיצה, הבר, מופעלים אף הם בידי מתנדבים,
והכנסותיהם קודש לצרכי לימוד או לצדקה. מרומם נפש. זה היה הכינוס ה-25. הכינוס הראשון התקיים לפני
25 שנה ונכחו בו 70 נפש, ועתה היו לאלפי-רבבה.
כינוסים ברוח זאת התקיימו לאחרונה בניו-יורק, בגליל, בקנדה, ובקרוב יתקיימו
בצרפת, במולדובה, בשוייץ ובעוד קהילות יהודיות ברחבי העולם.
דומה, כי כל
הנתונים הללו לא יבארו את רוחה של "לימוד" ולא יבהירוה על רגל אחת, כמו
דיבר אחד: במהלך ה"חברותא", מעין סדר בוקר ענקי, שמתכנסים בו 200- 400
משתתפים, ולומדים יחד מחוברת מקורות שהוכנה מראש. ילד בן עשר, שהוריו הנבונים
העדיפו להביאו עמם לחברותא על חשבון פעילות הילדים, ביאר לכולנו, משולשים ומרובעים
ומחומשים ומשושים בגיל, את המקור הנלמד, וכך אמר: לגר לא הייתה סבלנות והוא רצה
ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת; שמאי שנא את חוסר הסבלנות הזאת, אבל היה חסר
סבלנות באותה מידה, ולכן הוא דחף אותו באמת הבניין; הלל מלמד אותנו שאף שלגר לא
הייתה סבלנות, שמאי לא היה צריך לעשות לו את מה ששנוא עליו ולהיות גם הוא חסר
סבלנות. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. מבריק, צעיר, מרענן, אמתי ועמוק. ילד בן
עשר.
אכן, מפגשים
מעין אלו, חוצי גבולות גיל, מגדר, חינוך, תעסוקה שיוך זרמי (ואפילו מספר משתתפים
לא יהודים), מתרחשים ב"לימוד" מדי רגע. פרופ' יהושע שוורץ מרצה, והרצאתו
הקולחת פונה בו-ברגע גם לפרופ' יהודית האופטמן היושבת בקהל ומעוררת אותה לשאלות
מחקריות מקצועיות שנידונו אחר ההרצאה, וגם לצעירים המוצאים עניין בהקבלה שהוא מציע
בין יחסי חכמים לעם הארץ בספרות התלמודית לבין מתחים בחברה היהודית בזמננו. כשהוא
מסיים בנימה קלה של ייאוש, נוכח המקורות הקשים שהציג, ונוכח התגלמותם אף בחברה
היהודית בימינו, בישראל כבאנגליה, עולה קול מן הקהל ועונה, "הנה כאן,
ב"לימוד", בזה הרגע, שברת אתה בהרצאתך את המחיצות שבין חכמים
לעמי-ארצות".
אך גם קול אחר
נשמע באותו החדר, קול שאמר, "עד שהם לא יפסיקו להחרים את "לימוד"
זה לא ייפתר". אכן. זאת נקודה כואבת. "לימוד" הוא אירוע של רוב
רובה של יהדות אנגליה. מגיעים מסורתיים, ליברלים, רפורמים, לא משויכים,
אורתודוקסים מודרניים, פה ושם נראים גם מעט אנשים חרדים על-פי מלבושם. אולם הייצוג
היחסי של אורתודוקסים הוא נמוך במידה ניכרת. זאת אף זאת, בית הדין של יהדות אנגליה
אסר על רבנים אורתודוקסים לבוא לאירוע (על הציבור לא אסרו, גזרה שאי- אפשר לעמוד
בה), ורבים (לא כולם!) נשמעים לאיסור. עם זאת, מנהיגים לא רבניים ומרצים ידועי-שם
מופיעים, ויש אומרים כי פעילותם הניכרת של בתו של הרב הראשי ואישה
ב"לימוד", היא ברכתו הסמויה, מבלי להתעמת עם בית הדין, המחמיר יותר
בפסיקותיו.
בשנה שעברה
שוחחתי עם ידיד, רב בקהילה אורתודוקסית במנצ'סטר, וניסיתי להבין את הימנעותו
מלבוא, את הזדהותו עם האיסור של בית הדין. תחילה סיפר על ניסיון פשרה שנכשל, שבו
ביקשו לעשות יום אורתודוקסי ב"לימוד", וראשי הארגון (מתנדבים המוחלפים
מדי שנה עד שלוש שנים, אגב) סירבו. אמרתי לו שהם בוודאי סירבו, שהרי זה מנוגד לרוח
"לימוד", שבו הכול מוצע לכולם. כל אחד בונה את רצונו, איש אינו משפיע
ומעצב את דעת הקהל, הבחירה נתונה לכולם, כל הזמן. "זה בדיוק העניין, אתה
מבין", הוא אמר, "'לימוד' הוא המקום שלהם, הרוח הזאת היא הרוח שלהם.
המשכיות
ללא כפייה
אכן, באחד
משיעורי, כמעט הוסט הדיון לגמרי, כשבדרך אגב הזכיר התלמוד את "גדול המצווה
ועושה" ורחש עלה בקהל ושאלות מתריסות התדפקו על דלתי. בו-ברגע הבנתי דבר חדש
לגבי רוח ההתנדבות המלהיבה של "לימוד". ההתלהבות מן ההתנדבות היא בשעה
שמביטים בה נוכח העולם הממוסחר שאנו חיים בו, אולם בשעה שנביט בה נוכח מקומו של
הציווי במסורת היהודית, בתורה, בתלמוד ובספרות ההלכה, הרי שרוח ההתנדבות הזאת
מייצרת חידוש מהותי. בניין שיש בו סתירה של כוח חיוני כלשהו, כוחו של הצו, כוחה של
הכפייה, הכוח של תחושת ההכרח לעשות כמצווה, גם אם אינך רוצה.
אפשר שבנקודה
זאת בדיוק מבדיל עצמו "לימוד" מקבוצות מסוימות בעם ישראל, ואולי אף מציע
להן תחרות של ממש. בשנה זו, ש"לימוד" בה מסיים את הדור הראשון של ה
"לימודאים", עולה באמת התחושה, שנוצר פה דבר של ממש, שיהדות אנגליה
פיצחה את הקוד, מצאה את השיטה, יצרה את מעמד הקהל של זמננו, והיא מציעה לראשונה
תשובה של ממש לשאלה המנקרת נוכח כל מודל לא אורתודוקסי שקדם לה (כולל הציונות!):
כלום יכולים אתם לבנות המשכיות ללא כוחו של הצו, ללא הכפייה החינוכית, ללא מה
שעשוי להיות בגילומיו הקיצוניים אונסה של הנפש? בין מעמד סיני למעמד הקהל, אני חש
שב"לימוד" הפתרונים. בקרוב אצלכם.
