בית דין אלטרנטיבי – האומנם?!
יונתן
בן הראש
יוזמה חדשה של הרב ישראל רוזן להקמת בית דין
אלטרנטיבי מסמלת שלב חדש במאבק נגד בתי הדין הרבניים. על פי הצעתו, בתי הדין
החדשים ישאבו את כוחם מתוקף חוק הבוררות, ויאוישו בדיינים בעלי רגישות חברתית
המעורים ברקע התרבותי שהמתדיינים באים ממנו. מאז פרסום ההצעה נשמעים דברי ביקורת
מצד כמה מארגוני הנשים, המביעים ספקות ביעילותה ובמעשיותה, וחוששים כי היא תגרום
נזק רב יותר מתועלת
ישנם כמה
תהליכים המתרחשים כיום בציונות הדתית, שאם לפני כמה שנים היה מישהו מציע כי יש
לפעול בכיוונם, היו פוטרים אותו במחי יד, וטוענים כי הוא אינו מציאותי. כוונתי
לאותן יוזמות הנשמעות לאחרונה מכל עבר, להקמת מערך שירותי דת אלטרנטיבי במדינת
ישראל – מהפרטת מערך הכשרות ועד הקמת בתי דין פרטיים לגיור. עולה תחושה כי אנו
בפתחו של עידן חדש, שבו רבנים וגופים מרכזיים בציונות הדתית, כגון רבני "צֹהר",
בית מורשה, מכון צומת ואף תנועת נאמני תורה ועבודה,[1]
מובילים מהפכה בשירות הדת בישראל, שעיקרה הפרטת שירותי הדת. למעשה, גורמים אלו פועלים
ליצירת אלטרנטיבה לאחד הגופים המרכזיים שהוקמו על ידי הציונות הדתית עצמה – הרבנות
הראשית לישראל, שברבות השנים שינתה את צביונה מגוף ציוני-דתי לגוף שברובו נשלט על ידי
רבנים מן הזרם החרדי. לניתוח הסיבות ותהליכי העומק שהובילו למהפכה זו, וכן
למשמעויותיה מרחיקות הלכת יש להקדיש מאמר נפרד. בדברים להלן בחרתי להתמקד בניתוח של
דוגמה אחת המייצגת את התהליך הזה, והיא המגמה להקים אלטרנטיבה למערך בתי הדין
הרבניים לנישואין ולגירושין.[2]
רקע
זה כמה שנים
בעיית העגונות ומסורבות הגט הולכת ומחריפה. על עינוי הדין שעוברות נשים רבות,
הנסחטות בידי בעליהן בגיבוי הדיינים, נכתב כבר רבות, הן ב"דעות" והן
במקומות רבים אחרים. נראה שחוסר האמון ביכולתה של המערכת הקיימת לפתור את בעיות
הנשים הוא שהוביל לקריאות בדבר הצורך להקים מערך בתי דין אלטרנטיביים לנישואין ולגירושין.
שיאו של תהליך זה בדברים שפרסם הרב ישראל רוזן לפני כחצי שנה בעלון "שבת
בשבתו", הנפוץ בבתי הכנסת: "אם דייני ישראל לא ינקטו בגישות מקלות,
כמקובל בפסיקות בשאר תחומי החיים, הם ירעו עד שימאסו. הסוף כתוב על הקיר: הפרטה!".[3]
בתחילה התקבלו דבריו של הרב רוזן בספקנות רבה, ואולם מאז פרסום הדברים תפסה יוזמתו
תאוצה, עד שהפכה להצעה לגיטימית ומקובלת בקרב חוגים רחבים בציונות הדתית ובציבוריות
הישראלית. בהקשר זה יש לציין כי סוגיית מינוי הדיינים החדשים, שעלתה לאחרונה
לכותרות, תרמה רבות להתקבלות היוזמה החדשה בקרב רבני הציונות הדתית. רבנים רבים מן
הציונות הדתית חשו כי משרות הדיינות סגורות בפניהם, משום שכל המשרות ניתנות
לדיינים חרדיים בלבד, שהרי עד כה לחברי כנסת מהסיעות החרדיות, בעצה אחת עם נציגי
הדיינים המכהנים בוועדה, הייתה שליטה על מינוים של דיינים חדשים בוועדה למינוי
דיינים. אי לכך, רבים מרבני הציונות הדתית נתנו גיבוי ליוזמה החדשה, מתוך תקווה כי
במערך בתי הדין החדש יהיה מקום רב יותר לרבנים חובשי כיפות סרוגות.
עיקרי התוכנית
להקמת מערך בתי דין "חברתיים"[4]
להלן אסקור
את הנקודות המרכזיות בתוכניתו של הרב רוזן,[5]
וארחיב בדבר המשמעויות העולות מכל אחת מן הנקודות שבהצעה:
–
כל בית דין יאויש בהרכב של שלושה
דיינים בעלי כושר לדיינות, וייחשב כ"בית דין חשוב" לכל דבר ועניין.[6]
הדיינים שיכהנו יהיו בעלי רגישות חברתית, ויהיו מעורים ברקע התרבותי שהמתדיינים
באים ממנו. הרב רוזן אף מתחייב כי בבתי הדין ה"חברתיים" "ישבו
דיינים מוסמכים שיהפכו כל אבן הלכתית בניסיון לפתור את מצוקת העגונות ומסורבות
הגט". למותר לציין כי בחירת הדיינים לא תהיה כרוכה בוועדות פוליטיות כלשהן.
כמו כן, השכר שישולם לדיינים אלה יחושב על פי שעות העבודה שהם יעבדו. שכר זה ישמש להם
תמריץ לעבוד שעות נוספות – לרבות שעות הערב – ובכך מובטחת יעילותו המרבית של בית
הדין ה"חברתי".
–
הכוונה היא כי בשלב הראשון יוקמו כשניים-שלושה
הרכבים, והם יפעלו בצפון הארץ, במרכזה ובדרומה. בתי הדין הללו יפעלו בחסותו ובניהולו
של מכון צומת,[7]
בראשות הרב רוזן. התקווה היא שכעבור כמה שנים יכירו הגורמים הממלכתיים בבתי הדין ה"חברתיים"
ויתקצבו אותם.
–
סמכותם המשפטית של בתי הדין האלה תהיה
מכוח חוק הבוררות (התשכ"ח-1968). כלומר, תוקפם המשפטי של פסקי הדין שיינתנו
בהם יהיה מכוח הסכמתם של שני בני הזוג להגיע לבית הדין, שישמש כבורר המוסמך על ידי
הצדדים לדון בעניינם. בהקשר זה יש להדגיש כי על פי הדין הנוהג במדינת ישראל, מבחינה
חוקית יש תוקף משפטי לכל פסיקה הניתנת על ידי בורר מוסכם.
–
הבחירה בבית הדין כבורר מוסכם על
הצדדים תיעשה בשני מסלולים חלופיים:
א.
מסלול קדם-נישואין: במעמד חתימת
הכתובה יחתמו בני הזוג הנישאים על סעיף שייתוסף לכתובה, ובו הם יסמיכו את בית הדין
ה"חברתי" לדון בכל סכסוך כספי שיתעורר בין בני הזוג.
ב.
מסלול קדם-גירושין: בתקופת הסכסוך בני
הזוג יכולים להחליט שעניינם יידון בבית הדין ה"חברתי", שישמש כבורר
מוסכם. ההנחה של הרב רוזן היא שזוגות שרוצים לפתוח בהליכי גירושין יעדיפו את בית
הדין ה"חברתי" על פני בית הדין מטעם הרבנות [להלן: בית הדין הרבני],
המסומן כ"לא ידידותי".
–
בתי הדין האלה יוסמכו לפסוק על פשרה
או להסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג המסוכסך, ובכלל זה פסיקת גובה המזונות
שיינתנו לאישה. ככלל, בית הדין לא ינפיק שטרי גטין, למעט מקרים יוצאי דופן
(שיפורטו להלן). כמו כן, הסדרת סוגיית המשמורת על הילדים והסדרי הראייה יידונו
בבית המשפט לענייני משפחה.
–
לאחר שבני הזוג הגיעו להסכמה על ההסדר
הממוני ביניהם, כל שיישאר להם הוא לקבל את חתימת בית הדין הרבני, שינפיק להם את
שטר הגט. אולם במקרים שהבעל יסרב לתת את הגט לאשתו, הדיינים בבית הדין
ה"חברתי" יוכלו לפסוק חיובים כספיים על הבעל הסרבן (כגון מזונות מוגדלים,
חיוב בהוצאות משפט וחלוקת רכוש המפלה לרעה את הבעל הסרבן), לאחר שגמרו אומר בלבם שלפניהם
מקרה הראוי מבחינה הלכתית ל"חיוב גט" או ל"כפיית גט". בעניין
זה הצהיר הרב רוזן כי "אלימות מכל סוג תהיה עילה מספקת לבית הדין החברתי לחייב
ולכפות גט". הרב רוזן מוסיף ומדגיש כי "הדיינים לא יחששו כל כך מטענת
'גט מעושה',[8] כפי שחוששים בתי הדין מטעם הרבנות".
יש לציין כי פסקי הבוררות האלו ניתנים למימוש מהיר באמצעות בתי המשפט,[9]
וביכולתם של הבוררים אף להורות על הוצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ עד שפסקי הדין יבוצעו
במלואם.
–
הרב רוזן סבור כי תהליך האישור של הסכם
הגירושין בבית הדין הרבני לא צפוי להיתקל בקשיים, ויהיה דומה לאישור הניתן לפסיקות
בתי דין רבניים מחו"ל.[10]
כמו כן, הרב סבור כי בעל שיודע כי עלולים לפסוק נגדו מזונות מוגדלים (בפסק הבוררות),
ימהר לבית הדין הרבני כדי להסדיר את מתן הגט. אולם הרב רוזן מדגיש כי אם בתי הדין הרבניים
לא יסכימו לכתיבת שטר הגט בטענת "גט מעושה" או בתואנה אחרת, "מבחינה
חוקית אין מניעה שבתי הדין ה'חברתיים' אף ינפיקו, במקרה הצורך, שטרי גיטין. כמו שה'בית
דין צדק' (ראה מסגרת נפרדת – יב"ה) של העדה החרדית מנפיק שטרי גיטין".
בית דין צדק – בד"צ
"בית דין צדק" של העדה
החרדית הוא בית הדין המשמש רבים מאזרחיה ה"חרדים" של מדינת ישראל. בבתי הדין
האלה מכהנים רבנים שאינם בהכרח דיינים ובוודאי לא בעלי "כושר" לדיינות
מטעם הרבנות. בתי הדין המרכזיים של הבד"צ הם: הרב
קרליץ בבני בברק, בד"צ גור ובעלז ובד"צ העדה הספרדית והתימנית. יש לציין
כי בד"צ אינו "בית דין" לפי חוקי המדינה, ומשמעות הדבר היא כי רשם
האוכלוסין ומערכת ההוצאה לפועל של הביטוח לאומי אינם מכירים בהחלטותיו. אולם אם
בני הזוג חתמו על שטר בוררות בפני בית הדין, אפשר יהיה לאכוף את פסק הדין בבית משפט למשפחה
לפי הנוהל הקבוע בחוק הבוררות תשכ"ח-1968, ואז הוא יוכר מבחינה חוקית. קיימת
אפשרות נוספת: במקרה שבני הזוג לא חתמו על שטר בוררות, הם יכולים לפתוח תיק בבית
הדין הרבני, ולאחר הצגת הגט שנחתם בבד"צ הגט יאושר לרוב על ידי בית הדין
הרבני ותינתן לזוג תעודת גירושין מוכרת. אולם יש לציין כי חוקיותו של הליך אישור
הגט של הבד"צ בבית הדין הרבני מוטלת בספק רב.
–
לסיום, טענתו של הרב רוזן היא כי יש
לראות ביוזמתו תהליך הדומה לזה שנעשה בעניין בתי הדין לגיור, שהופקעו מידי בתי
הדין הרבניים[11]
– בדיוק מאותן סיבות. מאז שהוקם מערך בתי הדין הפרטיים לגיור התגיירו בו רבבות, וכל
רבני ישראל מכירים בגיורם ומחתנים אותם. בכנס "קולך", שהתקיים בקיץ
האחרון, אף הכריז הרב רוזן כי השיג את הסכמתם של כמה רבנים למהלך – רבני צוהר, הרב
יעקב אריאל, הרב אהרון ליכטנשטיין, הרב צפניה דרורי, הרב יהודה עמיטל, ואחרים. אשר
למועד שבו צפויה ההשקה של מערך בתי הדין ה"חברתיים", הרב רוזן צופה כי אם
תוצאותיו של "חקר ההיתכנות" (בדיקת כל הנקודות הרלוונטיות מבחינה הלכתית,
משפטית, ארגונית וכלכלית), הנעשה בחודשים אלה, יהיו חיוביות, אפשר יהיה להשיק את
מערך בתי הדין החדש כבר בחורף הקרוב (תשס"ח).
הביקורת על
היוזמה
ההצעה של
הרב רוזן עשויה להישמע כיוזמה נפלאה, ולכאורה לא נותר לנו אלא לחכות להתגשמותה, אולם
לא כולם סוברים כך. לאחר שעמדנו בהרחבה על עיקרי יוזמתו של הרב רוזן, נרחיב כעת על
הביקורות השונות שהושמעו נגדה מפי מרבית ארגוני הנשים.
הביקורת המרכזית המופנית כלפי היוזמה מכוונת נגד אחד העקרונות
העומדים בבסיסה – היסוד הוולונטרי שלה. יש לזכור כי מרבית הבעיות הקיימות כיום הן
של נשים שמתמודדות עם בעלים סרבנים, והתנאי היסודי של היוזמה הוא ששני בני הזוג
יסכימו ללכת לבית הדין ה"חברתי" כדי שיפסוק בעניינם. השאלה הנשאלת היא:
איזה בעל סרבן – המקבל את כל כוחו לסחיטת האישה מבית הדין הרבני – יסכים להעביר את
ענייניו לבית הדין ה"חברתי", שבו, לכאורה, האפשרות לסחיטת האישה פוחתת
בהרבה?
לארגוני הנשים כלל לא ברור איזה פתרון משמעותי טמון ביוזמתו של
הרב רוזן להתמודדות עם בעיית העגונות ומסורבות הגט. למעשה, הם טוענים, כל הצעתו
היא אפשרות לפתרון עתידי לזוגות שיחתמו על "הסכם לבוררות" במעמד החתימה
על הכתובה, אך אין בה פתרון למצוקה הקיימת כיום, שרק תלך ותחריף בשנים הקרובות. עוד
טוענים הארגונים כי אין ערך ב"הסכם לבוררות" עתידי, שהרי גם זוגות
שיחתמו על הסכם הבוררות במעמד הנישואין אינם מחויבים להסכם זה, שכן הכלל הוא כי ההסכם
המאוחר גובר על ההסכם שקדם לו. כך יוכל בעל לכפות על אשתו לחתום על הסכם המבטל את התניית
הבוררות בכתובה, בתמורה למתן גט, ולא יהיה אפשר לעשות דבר נגד זאת.
במישור המשפטי עולה ביקורת חריפה כלפי טענתו של הרב רוזן, כי
"במקרה הצורך אף ניתן יהיה להנפיק שטרי גטין בבית הדין שיוקם". הטענה
היא שקיים איסור חוקי חמור על כל ניסיון של גוף פרטי לשמש כמסדר קידושין או
גירושין, וניסיון זה הנו בגדר עבירה פלילית החלה הן על הרכב הדיינים, הן על הבעל
המגרש. בהקשר לכך יש לזכור כי גם חוקיותו של ה"בית דין צדק" של העדה
החרדית מוטלת בספק, ולא ברור אם התנהלותו של בית הדין הזה עומדת במבחן הבג"צ.[12]
אולם יש לציין כי בכנס "קולך" האחרון הצהיר הפרופסור למשפטים פנחס שיפמן
כי ייתכן שאפשר למצוא את הפתרון המשפטי שיאפשר לבית הדין ה"חברתי" גם
לתת גטין.
ביקורת נוספת, שהושמעה בכנס "קולך"
על ידי הטוענת הרבנית רבקה לוביץ', היא ששוב צפה ועולה התחושה כי מדירים את רגליהן
של הנשים מן היוזמה החדשה. לוביץ' דורשת שיתוף רחב יותר של נשים במהלך. בהקשר זה
יש לציין כי אין מניעה חוקית שנשים ישמשו כבוררות, אך גם לוביץ' מבינה שהדרישה הזו
עדיין מוקדמת. עיקר דרישתה של לוביץ' הוא כי נשים ישולבו הן בשלבי התכנון וההקמה,
הן בתור טוענות רבניות בתוך בית הדין. חשיבותה של הוספת הנשים למהלך נעוצה בעיקר
בצורך לבנות מודל שוויוני יותר של בית דין במקום המודל הקיים, שמחזק את השליטה
הגברית הבלעדית בכל הנוגע למתן הגט לאישה.
לוביץ' הוסיפה לדברי הביקורת שלה עוד שלושה קריטריונים שבעיניה
הם הכרחיים לכינון מערך בתי דין אלטרנטיבי: הקריטריון הראשון הוא הצורך בדיינים
בעלי השכלה וידע משפטי. לדבריה, אחת הבעיות המרכזיות של הדיינים המכהנים כיום היא שהם
סבורים כי כל הידע הנחוץ להם מצוי בספרות התורנית, ואין להם כל צורך בידע נוסף. לדברי
לוביץ', "ידע תורני פשוט אינו מספיק כאשר באים לפסוק הלכה בין שני מתדיינים
בסכסוכים הקשורים לנישואים. עורכות דין יכולות לספר על פסקי דין שניתנים שהם לא רק בלתי קריאים ובלתי מובנים,
אלא גם בלתי הגיוניים
ובלתי ניתנים ליישום במציאות, משום שהם לא מתיישבים עם החוק". נראה כי גם בהקשר זה אין לקוות
לשינוי משמעותי בבית הדין ה"חברתי" שיוזם הרב רוזן. כבר בכנס "קולך"
הגיב הרב רוזן לדבריה של לוביץ', וטען כי הוא אינו רואה את נחיצות הידע המשפטי. גם
עו"ד בתיה כהנא-דרור (מהארגון "מבוי סתום"[13])
טענה בפניי כי ישנו חשש גדול שבבית הדין הפרטי של הרב רוזן ייעשה ניסיון לפסוק על פי
דין תורה בלבד, ולמעשה הוא ישמש תחליף גם לבית הדין האזרחי. עו"ד בת שבע
שרמן-שני (מהארגון "יד לאישה") הוסיפה כי יש חשש שבבית הדין
ה"חברתי" לא יתאפשר תהליך של ערעור, כמקובל במשפט המערבי, ובכל בית דין יישב
הרכב דיינים אחד, שישמש כערכאה הסופית.
הקריטריון
השני שמנתה לוביץ' הוא האומץ ההלכתי הנחוץ לדיינים כדי לפסוק אחרת מן הפסיקה
הרווחת כיום בבתי הדין הרבניים. לוביץ' הוסיפה ושאלה: "הרמב"ם הסתפק
בטענת 'מאיס עליי'[14]
כעילה מספיקה לגירוש האישה. מדוע לא ניתן לפסוק לפי דעת הרמב"ם גם
היום?". את דבריה היא סיימה בקריאה: "הגיע הזמן למצוא פתרונות לבעיית
העגינות. הגיע הזמן לעשות קידושין על תנאי. רק דיינים בעלי תעוזה יעשו זאת!";
הקריטריון השלישי, שלוביץ' חתמה בו את דברי ביקורתה, הוא ההכרח למצוא פתרונות
לעקיפתה של טענת ה"גט המעושה".[15]
לדבריה, "כל זמן שלא תיפתר בעיית 'הגט המעושה' לא ניתן יהיה להשיג צדק בשום
בית דין".
את טענות הביקורת ליוזמתו של הרב רוזן אפשר לסכם בדבריה של
עו"ד יעל רוקמן (מהארגון "מרכז צדק לנשים"), הטוענת כי "צריך
להיזהר מאוד מתמיכה ומשיתוף פעולה עם הרב רוזן – תמיכה העלולה בסופו של דבר להזיק
יותר מלהועיל לנשים העגונות ולמסורבות הגט".
***
ביקשתי לחשוף טפח מן המגמה ההולכת ומתרחבת להפרטת שירותי הדת
במדינת ישראל. נראה שגדשה הסאה, ורבנים מובילים בציונות הדתית אינם מוכנים עוד להבליג
על ההתנהלות של מערכת שירותי הדת, עד שרבים פועלים ליצירת מערכות חלופיות שונות לרבנות
הראשית לישראל. קשה לקבוע מה יעלה בגורלן של היוזמות השונות, אך בלי ספק, נראה
שאנו בפתחו של עידן חדש שבו הציונות הדתית מנסה להחזיר לידיה בחזרה את כוחה שאבד
לה, בניהול שירותי הדת הממלכתיים במדינת ישראל. כל שעלינו לעשות בשלב הזה הוא
לחכות ולראות לאן הדברים יובילו.
[1] ראו "דו"ח שירותי הדת בישראל" (ינואר, 2006) שניסחה הוועדה
שהקימה התנועה להצעת רפורמה בשירות הדת בישראל.
[2] במדינת ישראל מוענקת לבתי הדין הרבניים סמכות בלעדית לשיפוט בענייני המעמד
האישי (נישואין וגירושין) של יהודים אזרחי המדינה ותושביה, על פי חוק שיפוט בתי
דין רבניים לנישואין וגירושין, תשי"ג-1953.
[3] ראו את המדור "נקודת מבט" בעלון "שבת בשבתו" לפרשת
שמיני, כ"ו ניסן תשס"ז (14/4/07).
[4] מערך בתי הדין שיוקם לא ייקרא "בתי
דין אלטרנטיביים", בגלל הקונוטציה השלילית שיש לשם זה. השם הזמני שנמצא הכי
מתאים הוא "בתי דין חברתיים".
[5] זה
המקום לציין כי הרב רוזן קרא את תוכן המאמר ואישר כי הצגת היוזמה שלו נעשתה באופן
המניח את דעתו.
[6] בהקשר זה ראוי להזכיר כי מבחינה הלכתית, כל בית דין של שלושה דיינים
"מומחים" רשאי לסדר גירושין, ואין שום נפקות הלכתית למתן או לאי-מתן
תוקף חוקי (אזרחי) לפסקי הדין שיינתנו בבתי הדין ה"חברתיים". אלא
שבמדינת ישראל המונופול הניתן לבתי הדין של הרבנות מעוגן בחוק (ראו לעיל הערה 2), ועל
פיו רק בתי הדין מטעם המדינה רשאים לעסוק בסידור הגירושין.
[7] מכון צומת הוא עמותה ללא כוונת רווח (מלכ"ר), העוסקת זה 30 שנה
בשילוב ההלכה בחיים המודרניים. המכון רשם הישגים רבים בנושאי הלכה וטכנולוגיה, וכן
הקים ומנהל את מערך בתי הדין לגיור – כעשרה הרכבים של בתי דין פרטיים לגיור. כמו
כן, מדי שנה המכון מוציא את כתב העת "תחומין", ובו מחקרים מקוריים
בסוגיות המשיקות בין ההלכה והחברה מודרנית, בכל תחומי החיים.
[8] "גט מעושה" הוא המינוח המגדיר את החשש לגט הניתן שלא ברצונו
המלא והחופשי של הבעל. על פי ההלכה, כל שטר גט (בדומה לשטר הכתובה) חייב להינתן
מרצונו המלא והחופשי של הבעל, ואם יש חשש כי מתן הגט נכפה עליו שלא ברצונו, הגט
יוגדר "גט מעושה". בהקשר זה יש לציין כי בתי הדין הרבניים מרבים להשתמש
בטענה זו כדי להימנע מכפיית גט על הבעל. אולם יש להדגיש כי בהלכה יש אפשרויות רבות
לעקוף את החשש הזה ולהתיר כפיית גט, אך הדיינים מתעלמים מהן וסרים למרותו של הרב שלום
אלישיב, המחמיר מאוד בעניין החשש מ"גט מעושה".
[9] וזאת על ידי פנייה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק בורר. לאחר אישור
פסק הבורר על ידי בית המשפט מושווה מעמדו של פסק הבורר למעמד פסק דין חלוט של בית
משפט אזרחי.
[10] בני זוג שהתגרשו בחו"ל ומעוניינים כי גירושיהן יהיו מוכרים בישראל –
אם הם התגרשו על ידי בתי הדין האורתודוקסיים המוכרים, דוגמת בתי הדין של ה–RCA (Rabbinical Council of America)
באמריקה, גירושיהם יקבלו את אישורו של בית הדין הרבני בארץ. אולם בני זוג שסידרו
את גירושיהם בבית דין שאינו מוכר על ידי בית הדין הרבני בארץ, דוגמת בית הדין של
הרב רקמן באמריקה או בדתי דין שאינם אורתודוקסיים – יהיה עליהם לעבור הליך גירושין
חדש בבית הדין הרבני בישראל.
[11] הפקעת הגיור מידי בית הדין הרבני קשורה בהקמת ועדת
נאמן (יוני, 1997). בוועדה זו, שחבריה היו אישי ציבור, רבנים ונציגי שלושת הזרמים
המרכזיים ביהדות (האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים), הועלתה הצעה להפריד בין טקס
הגיור עצמו ובין ההכנה לקראת הגיור, והוחלט כי כל טקסי הגיור יבוצעו על פי ההלכה האורתודוקסית,
אך הלימוד המקדים יבוצע על ידי כלל הזרמים ביהדות. בעקבות ועדה זו הוקם המכון המשותף ללימודי
יהדות, הפועל במסגרת הסוכנות היהודית בשיתוף פעולה בין שלושת הזרמים הדתיים. אולם יש להדגיש כי כל גיורי המכון מצריכים את אישור בית הדין
הרבני לגיור. לאחרונה בית הדין הרבני מערים קשיים רבים על המכון לגיור, וכמעט אינו
מוכן לאשר את גיוריו. בעקבות זאת הודיע המכון כי אם המצב לא ישתנה, הוא יחל לפעול
להקמת מערך גיור פרטי שלא יהיה תלוי בבית הדין הרבני.
[12] ראו מסגרת נפרדת.
[13] יש לציין גם לארגון "מבוי סתום" יוזמה
להקמת "בית דין אלטרנטיבי". בכוונת הארגון לקיים דיון פומבי בין שלושה
רבנים (בעלי כושר לדיינות), בנוכחות כלי התקשורת, על מקרה אמיתי של אישה מסורבת גט
או עגונה, ובמהלכו יתירו אותה הרבנים מכבלי עגינותה. עיקר החידוש ביוזמה זו הוא השימוש
בכלים הלכתיים שלא נעשה בהם שימוש בבית הדין הרבני, כגון "הפקעת
קידושין" או הכרזה על "מקח טעות". בכך שונה הצעתו של "מבוי
סתום" מיוזמתו של הרב רוזן, שאינו רואה בכלים אלו כלים לגיטימיים מבחינה
הלכתית. אם הגט שיינתן בידי בית הדין הזה לא יוכר על ידי בית הדין הרבני, בכוונת
הארגון לעתור לבג"צ בדרישה להשוות את מעמדו של בית הדין
ה"אלטרנטיבי" למעמדו של בד"צ, שהגטין שלו מוכרים על ידי בית הדין
הרבני. (ראו לעיל מסגרת נפרדת).
[14] ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות,
פרק יד, הלכה ח: "אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו
להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה". טענת "מאיס עליי"
היא דוגמה לעילה מספקת של האישה להתגרש מבעלה. עיקר הטענה נוגע לתחושת המאיסה
והדחייה שחשה האישה כלפי הגבר, בייחוד בכל הנוגע לקיום יחסי אישות עמו. רוב
הדיינים בבית הדין הרבני אינם מקבלים את העילה הזו. מפסיקותיהם עולה כי כל עוד
הגבר כשיר לקיום יחסי אישות עם אשתו מבחינה טכנית-מעשית,
אין עילה מוצדקת לבקשת האישה להתגרש מבעלה. ראו על כך בהרחבה: י' אנגלנדר, תפיסת
מיניותה של האשה בידי בית הדין הרבני והשפעתה על פסיקתם, עבודה לשם קבלת תואר
מוסמך מטעם האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ז, פרק שלישי.
[15] ראו הערה 8 לעיל.
