בשבח המחלוקת
רחל עזריה
רחל עזריה היא חברת מועצת העיר ירושלים
ומחזיקת תיק המנהלים הקהילתיים ותיק הגיל הרך
שני עקרונות מרכזיים גורמים לחברת הרוב הליברלית להימנע ממחלוקת עם תרבויות המיעוט, גם במחיר של פגיעה בערכים שלה עצמה: הפרגמטיזם ורעיון הרב-תרבותיות. רחל עזריה קוראת לחברת הרוב להחליט מהם הערכים שעליהם אין היא מוותרת, גם אם הדבר כרוך במאבק ובמחלוקת
הסיפור מוכר, מוכר מדי:
בית ספר ממ"ד באחת הערים בישראל. זה שלושים שנה בית הספר מתקיים לשביעות רצון ההורים והילדים. לפעמים המחנכת טובה יותר, לפעמים טובה פחות. לפעמים הופעת סוף השנה מוצלחת יותר, ולפעמים מוצלחת פחות. לפעמים ועד ההורים כועס על משהו, ולפעמים הכול מסתדר. אבל בסך הכול – הבנים והבנות לומדים יחדיו בבית ספר ממ"ד נחמד ורגיל.
ויום אחד הכול משתנה. לבית הספר מגיעים הורים ושואלים למה בית הספר מעורב; כי כידוע, יש להפריד את הבנים והבנות כבר מכיתה א', או לכל הפחות מכיתה ג' או ד'. הרי לא ייתכן שילדיהם ילמדו בכיתות מעורבות. כבר פסקו רבותינו, וכבר הופרדו בתי ספר בכל רחבי הארץ. כולנו רוצים בתי ספר תורניים – ההורים וגם הפיקוח בעד. בקיצור, אנחנו ממש לא מבינים איך זה לא קרה קודם.
האמת היא שרוב ההורים דווקא ממש בעד שבית הספר יהיה מעורב. אבל להתווכח זה לא נעים וגם לא חכם, כי בכל מריבה או ויכוח מי שמפסיד בסופו של דבר הם בית הספר והילדים. ובאמת לא חייבים לריב, אפשר לדבר. הורי בית הספר מסבירים שרוב הילדים מגיעים מבתים מתונים, שדוגלים דווקא בחינוך מעורב. אך כאן מגיעה התשובה: אם אתם מתונים, איך זה שאתם לא מוכנים להתחשב בצרכים שלנו, של הילדים שלנו, ולמצוא דרך להתפשר ולקבל את כולם?!
ואז מתחיל הדיון הפנימי – האם להתחיל להתעקש או לא? מצד אחד, אנחנו אוהבים את בית הספר כמו שהוא, אבל מצד שני – באים אנשים ומבקשים בקשה. בטח אפשר למצוא איזו פשרה. אם תהיה הפרדה בכיתה ו' או ה' זה ממש לא נורא.
והכיתות מופרדות.
מובן שכמה שנים לאחר מכן מגיעים עוד הורים, ומבקשים להפריד כבר מכיתה ג' או אולי בכלל מכיתה א'. שוב מתחיל הדיון הפנימי בראשם של ההורים – להתווכח, לריב, או פשוט להסכים? בשביל מה להרבות מחלוקת? הרי אנחנו לא אנשי ריב ומדון; אנחנו אנשים מתונים, רוצים אווירה נעימה בבית הספר ומעוניינים שכולם יוכלו לחיות ביחד. אז נוותר קצת, לא נורא.
בדרך כלל בשום שלב לא נבחנת השאלה האם הפרדה בין בנים ובנות היא טובה או רעה, ולאחר כמה שנים מגיע השלב הבא, ובסוף הבנים והבנות מופרדים מכיתה א', ומתחיל הדיון על ההפרדה בגנים. זה לא נעים להיות במחלוקת, וכשלא ברור לך במאה אחוז שזו עמדתך ושאתה באמת מתנגד לעמדה ההפוכה, אז אין סיבה להשקיע את האנרגיה הנדרשת בניהול מחלוקת שכזו.
***
ובמקרה אחר, בגן ילדים בירושלים, אמה של אחת הבנות גילתה שהבנות בגן אינן חזניות – יש חזן בן, ולבנות תפקיד קטן בהרבה בתפילת הבוקר. היא פנתה לגננת וביקשה שגם הבנות יהיו חזניות, והתשובה שקיבלה היא שזו החלטה של ההורים. ההורים קיימו אסיפה והצבעה, וברוב קולות מוחץ הוחלט שהבנות יחלו להיות חזניות. אך אחת האמהות, שהתנגדה לשינוי, החליטה לפנות אל הפיקוח. או אז הונחתה הגננת מגבוה להפסיק את הנוהג של בנות חזניות – בשל התנגדותה של אותה אם. מיותר לציין כמה כעס עוררה פנייתה של אותה אם למשרד החינוך, ואיזו מחלוקת נוצרה בעקבותיה. אבל כך או כך, אין זה משנה: בסופו של דבר היום אין חזניות בגן.
***
מה המשותף לשני הסיפורים? בשניהם יש קבוצה קטנה שיודעת מה היא רוצה, וקבוצה גדולה שגם אם היא יודעת מה היא רוצה – היא בעיקר לא רוצה לריב.
למה אנחנו לא רוצים לריב? הרי להתווכח, לדון, לחשוב, לשאול שאלות – כל אלו נחשבים דברים חיוביים, או ליתר דיוק נחשבו, ובוודאי שהם לא כונו בשם הגנאי "מריבה". אז מה השתנה? השינוי נעוץ בשתי תפיסות עולם שנהיו לאבני היסוד של החברה הישראלית בשנים האחרונות: האחת היא הפרגמטיות והשנייה היא הפלורליזם והרב-תרבותיות.
הפרגמטיות הגורסת "אל תהיה צודק, תהיה חכם", היא האידאולוגיה של החברה הישראלית בשנים האחרונות. אסור להיות צודקים ואסור להיאבק למען אידיאלים; יותר חכם לוותר קצת מאשר לריב. ככל שההנחות הללו מחלחלות יותר לחברה הישראלית, כך פחות נראה שיש בשביל מה להיות צודק. האם ישנו ערך שהוא מספיק חשוב עבורנו כדי לוותר על האידאולוגיה הפרגמטיסטית? לא ברור. וכך קורה שאנחנו לא יוצאים להיאבק על שום דבר, לא מחדדים מחלוקת בשום נושא, ומסתפקים בלהפטיר ש"זה לא חכם לריב על דבר כזה".
ודאי שישנם עקרונות חשובים רבים בפרגמטיזם, אך רק כאשר הם כלי להשגת המטרות שהציבה החברה לעצמה, המבוססות על הערכים שהיא מאמינה בהם. אך מרגע שזו נעשית תפיסת העולם הבסיסית, האידאולוגיה שלאורה מתיישרים שאר הדברים – החברה נקלעת לצרה צרורה.
התפיסה השנייה שהפכה לאבן יסוד של החברה המערבית כולה היא הרב-תרבותיות. כשעקרון הרב-תרבותיות נוסח בפניי לראשונה, הוא הצטייר לי כעיקרון של סבלנות צרופה, קבלת האחר ומתן מקום של כבוד לכל תרבות באשר היא. בבסיסו עמדה ההבנה שלא כולנו נולדנו באותה משפחה ויש לנו תפיסות עולם מגוונות ומורכבות. כבת לאב טוניסאי ולאם אמריקאית ממוצא יקי, אני חשה על בשרי מגיל צעיר מאוד את החשיבות של הבנת המקום שממנו אנשים מגיעים ושל התרבות שמתוכה הם מתבטאים.
אך בסופו של דבר, מה שנשאר בפועל מהתפיסה המורכבת והנהדרת הזאת הוא העיקרון של קבלת כל קבוצה וכל תרבות כלגיטימיות – גם כאלו שבעצמן מסרבות לקבל תרבויות אחרות (או את האחר בכלל). יתרה מכך, פעמים רבות גם נרמז כי לחברת הרוב אסור לבטא ביקורת כלפי אותן תרבויות שונות. במילים אחרות: בשם הרב-תרבותיות אנו מעודדים וגם מממנים חברות שלא נוקטות סובלנות כלפי תרבויות אחרות, ואסור לנו אפילו לומר שזה לא לגיטימי בעינינו, שכן אז אנו נתפסים ככופים על חברת המיעוט בעלת התרבות המיוחדת את תרבותנו, תרבות הרוב.
נדמה כי אחד הערכים המרכזיים ביותר שחברת הרוב במדינת ישראל מחזיקה בהם כיום, הוא המחויבות שלה להיות סובלנית לחברות מיעוט. כלומר, אנחנו כבר לא ממש זוכרים מהם הערכים האחרים, העצמאיים, שאנו מאמינים בהם, ונותרה בידינו רק הסובלנות כלפי ערכיהם של אחרים.
מכאן קצרה הדרך לכניעה לכל דרישה של כל קבוצת מיעוט – ואין זה משנה אם היא קיצונית, לא סובלנית, ואף גזענית. נשמע לא סביר? חשבו על האפליה על רקע עדתי בבתי ספר חרדיים לבנות, או להבדיל, על רצח של נשים צעירות בחברה המוסלמית בישראל; על קווי האוטובוס הנפרדים שנשים צריכות לשבת בהם מאחור; ואם מרחיקים מבט, אפשר גם לחשוב על הדיון שהתקיים באנגליה בשאלה האם ביטוח הבריאות הממלכתי במדינה צריך לכלול גם מילת נשים של ילדות מוסלמיות.
***
הבה נתעמק בסוגיית קווי ההפרדה – קווי אוטובוס שבהם נשים יושבות מאחור וגברים מלפנים. קווים אלו החלו לפעול במדינת ישראל בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. זה התחיל בחסידויות קיצוניות, ואט-אט חלחל אל המיינסטרים החרדי. לעתים נשים שעלו על אוטובוס כזה ולא ידעו על הנוהל, היו סופגות מכות משום שלא עברו לשבת מאחור.
בשנת 2007 עתר המרכז לפלורליזם יהודי נגד קווי ההפרדה בשם נעמי רגן ונשים נוספות שנפגעו באוטובוסים כאלו. בהתאם לתפיסת הרב-תרבותיות, דרישתם של העותרים לא הייתה לבטל את קווי ההפרדה, אלא לדאוג לכך שבכל מסלול נסיעה שפועל בו קו הפרדה, יפעלו במקביל אוטובוסים שאין בהם הפרדה, ונוסף לכך – שבקווי ההפרדה יופיע שילוט ברור שמבהיר כי בקווים אלו הנשים מתבקשות לשבת באחורי האוטובוס, והגברים בקדמתו. כאמור, אלו הצעות שאינן מערערות על התפיסה החרדית, אלא מבקשות רק להסדיר את העניין באופן טכני.
בג"צ החליט להקים ועדה שבה יישבו נציגים של משרד התחבורה, משרד ראש הממשלה ומשרד המשפטים, כדי לחפש פתרון לעתירה. הוועדה התכנסה, דנה בנושא, ומסקנתה המרכזית הייתה שאין דרך משפטית להכשיר את הקווים הללו, שאינם חוקיים במדינת ישראל. כך כתב השופט אליקים רובינשטיין בפסק הדין:
"כיום ההנחה המוסכמת היא, כי הפעלת הקווים באופן בו הופעלו עד שנת 2007 אסורה. זו עמדתו העדכנית של שר התחבורה, וכך הוא – כגוף רגולטורי – ינחה את מפעילי התחבורה הציבורית. כדי להבהיר את הדבר למי שהדברים אינם ברורים לו נאמר: מפעיל תחבורה ציבורית (כמו כל אדם אחר) אינו רשאי לומר, לבקש או להורות לנשים היכן עליהן לשבת באוטובוס רק משום היותן נשים, או מה עליהן ללבוש, והן רשאיות לישב בכל מקום שתרצינה….
כשאני חוזר וקורא את השורות שהודגשו זה עתה אני תמה על עצמי, כיצד בישראל של שנת 2010 היה צורך לכתבן. האם לימי Rosa Parks (האשה האפרו-אמריקאית שגרמה לשבירת ההפרדה הגזעית באוטובוסים באלבמה, ארצות הברית, בשנת 1955) חזרנו? […] האם באמת צריך בכלל לומר שאסור לכפות על אשה, או להורות לה, לשבת בשורות האחרונות של האוטובוס? האם באמת צריך לומר שהתנפלות של גברים על אשה שחרגה מתחום המושב שיועד לה אסורה ועלולה להיות נשוא דין פלילי? האם אין כל אדם הגון, חילוני, דתי או חרדי מבין זאת בחינת פשיטא?"
אך מה נעשה עם העובדה שישנו ציבור שדורש את אותם קווים לא חוקיים? לכאורה היינו מצפים שבית המשפט יקבע כי כיוון שמדובר במעשה לא חוקי, יש לבטל את הקווים הללו כליל. אך כאמור, הפרגמטיות מכתיבה כי עדיף לא להתעמת עם החרדים, והרב-תרבותיות מכתיבה כי לבית המשפט אין סמכות לקבוע לחרדים איך לחיות את חייהם, גם כשהדבר מנוגד לחוק במדינת ישראל. ולכן, למרות האמירות החריפות הללו, בית המשפט מתפתל בדבריו ואומר כי על אף שאסור לכפות על נשים לשבת מאחור, מותר לחברה להחליט באופן וולנטרי ומוסכם כי כך ייעשה.
האם באמת יכולה להיות וולנטריות בנושא הקווים הנפרדים בחברה החרדית? כל המחקרים הסוציולוגיים מראים שלא.
ואכן, המשמעות בשטח היא שקווי הפרדה ממשיכים לפעול, שישנן הוראות של רבנים שלפיהן מותר להשפיל נשים שאינן עוברות לשבת מאחור, ושלעתים אף שבים ומתרחשים מקרים של כפייה. אמנם לצד זאת יש לציין כי חל שיפור ניכר בהפעלת הקווים הללו, אך עדיין, מצערת העובדה שבית המשפט העליון במדינת ישראל התקשה לקבל החלטה מחייבת יותר, הן מחשש מעימות עם החברה החרדית, הן מתוך ניסיון שלא להכתיב לתרבות החרדית כיצד לנהוג. בכך מצטרף בית המשפט להתנהגותה של חברת הרוב שתוארה לעיל. ממש כמו אותם ההורים בבתי הספר ובגנים שחוששים מעימות וממחלוקת, ולא מרגישים שיש לעמדתם תוקף מוסרי.
***
אז מה הפתרון? לדעתי אנחנו מוכרחים לשנות את תפיסת העולם שלנו, ולחשוב מחדש על שני העקרונות הללו – פרגמטיזם ורב-תרבותיות. הפרגמטיות חייבת לחזור לגודלה הטבעי. ודאי שצריך לנהוג בחוכמה כאשר פועלים במרחב הציבורי, ובייחוד בסוגיות רגישות, אך בראש ובראשונה הערכים שלנו הם אלו שצריכים להנחות אותנו. כך גם בעניין הרב-תרבותיות: חברת הרוב הסובלנית והליברלית חייבת להיזכר שוב בערכים הבסיסיים שהם נר לרגליה, ורק לאחר שתנסח אותם לעצמה בבהירות, היא מחויבת לצלול לעומק המחלוקת ולהתחיל לדון עם קבוצות המיעוט, מתוך קבלה ופתיחות, אך גם מתוך החלטה מהם הערכים שעליהם אין לוותר, גם בשם הרב-תרבותיות.
בסופו של דבר, מחלוקת היא מפגש בין שני עולמות ערכיים. רק כאשר לנו יהיה ברור מהו העולם הערכי שלנו, נוכל להתחיל להיפגש ולהידבר עם עולמות ערכיים אחרים- לדון ולהתווכח, ללבן את המחלוקת ולצמוח מתוכה.
