עם פרסום גיליון זה, העוסק במצבה של הציונות הדתית כיום ממספר זוויות, אנו מציינים ארבעים שנה לייסודה של תנועת נאמני תורה ועבודה.
אחת הסוגיות החשובות בהן עסק ד"ר יחזקאל כהן ז"ל, מייסד נאמני תורה ועבודה, בשנותיה הראשונות של התנועה, הייתה שירותן הצבאי של נערות דתיות. ד"ר כהן ליקט וניתח מקורות הלכתיים, לרבות כתביהם של שני רבנים ראשיים, וערך חוברת צנועה בהיקפה שעוררה הדים נרחבים, ובה הצביע על שירות משמעותי של בנות דתיות בצה"ל כאופציה לגיטימית וראויה מבחינה הלכתית, דתית ומוסרית. הייתה זו עשייה חלוצית ואוונגרדית באותה עת, בעולם הדתי שמחוץ לקיבוץ הדתי, שהתוותה חלופה דתית־הלכתית־ערכית שונה מזו שצמחה בחוגי ישיבת מרכז הרב.
מאותה שעה חלפו כבר ארבעים שנים. סוגיית שירותן הצבאי של בנות דתיות נותרה במחלוקת עזה. הוויכוח המתנהל כיום מתמקד בשאיפתן של בנות דתיות לשרת שירות קרבי. זהו ויכוח קשה בסוגיה מורכבת המתאפיין בהתבטאויות לא הולמות ולא מכבדות מצד שוללי השירות, התבטאויות שאינן נובעות מהתנגדותם לשירות קרבי של בנות אלא משלילה מוחלטת של כל סוג של שירות צבאי נשי. התבטאויות אלה יצרו ומן הסתם עוד ייצרו נזק קשה עד כדי חילול השם. אך התבטאויות אלה והעצבנות שהן משקפות יכולות להצביע על כברת דרך ארוכה שעשתה הציונות הדתית בארבעים השנים האחרונות, ועל התעצמות דרך 'תורה ועבודה'. שירות בנות דתיות בצבא הפך לאפשרות ראויה מלכתחילה שהופנמה גם על ידי רשויות צה"ל. הסטנדרטים הדתיים בתחומי הצניעות, ההבנה וההגנה המוצעים לבנות דתיות בתפקידים משמעותיים בצבא גבוהים לא פחות מאלה המוצעים לבנות בשירות הלאומי.
אכן, ארבעים השנים שחלפו חידדו את ההבדלים שבין המחנות הפנים־מגזריים. בין ציבורים אלה נטוש ויכוח עמוק, נוקב ומתמיד על דמותם של מערכת החינוך הממלכתית ושל הצבא, ועל אופי המדינה ומוסדותיה.
הרב מאיר ליכטנשטיין אפיין במסגרת דברים לזכר אביו, הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שפורסמו לאחרונה, את תפיסת עולמו של העולם החרד"לי כעולם אשר בדומה לעולם החרדי דוגל בעבודת קודש בלבד. אך בניגוד לעולם החרדי סבורים החרד"לים כי הקודש מתפרץ אל מחוץ לבית המדרש ומקדש גם את החול ואת המדינה. מכאן נובע הרצון הברוך להשתתף בפיתוחה של מדינת ישראל. אך מכאן, נוסיף ונאמר אנו, נובעות גם הדרישות הבלתי מתפשרות של רבני הציבור החרד"לי להכתיב את תנאי השותפות על הציבור הישראלי בכלל ועל הציבור הציוני בפרט, ולאכוף תפיסה דתית מחמירה בשורה ארוכה של תחומים. אלו כוללים בין היתר צמצום שעות לימודי החול במערכת החינוך, התנגדות לתכנים 'פתוחים', מסע להפרדת כיתות, הסתייגות מפלורליזם, התנגדות להנכחת קולות תורניים הדוגלים בפתיחות כלפי ערכי העולם המערבי, אכיפת הפרדה מגדרית נוקשה בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, הכתבת תכנים בצבא באמצעות הרבנות הצבאית, התנגדות לשילובן של נשים בצבא, למאבקן למען שינוי גישת בתי הדין הרבניים וקידום מעמדן בעולם התורה.
כחלופה לשיטה זו מציג הרב מאיר ליכטנשטיין את תפיסתו של אביו, המזוהה עם דרכה של ישיבת הר עציון ובנותיה כדרך "המבדילה בין קודש לחול. לצד זה שהיא דוגלת במסירות אין קץ לקודש, היא נותנת ערך לחול, מבלי להכריז על כך שהוא קדוש". דרך זו מציבה בפני האדם הדתי אתגר של ממש. נאמנות ותובענות בכל הנוגע לתלמוד לתורה ולקיום מצוות ולצדה רגישות הומנית ומוסרית.
נאמני תורה ועבודה מקדישה חלק ניכר מפעילותה להתמודדות עם האתגרים המשמעותיים שמציבה השקפת העולם החרד"לית למוסדות המדינה ולחברה הישראלית. אנו עושים זאת מתוך זיקה דתית עמוקה ומחויבות להלכה ובעיקר מתוך רצון ואמונה כי ניתן והכרחי להציב בחברה הישראלית אלטרנטיבה דתית־הלכתית־הומניסטית, המחויבת לשותפות עם כלל החברה הישראלית מתוך ענווה והכרת ערכם של חלקיה השונים, ולהתמודדות עם אתגרי השעה. גם כאשר אנו מותחים ביקורת כנגד עמדות רבניות שונות; ובעיקר כשאנו סבורים כי על רבנים המבינים את אתגרי השעה לחדד את עמדותיהם, לאזור מותניהם ולהקדים רפואה לאתגרים הללו – אנו מבקשים לעשות זאת מתוך כבוד, תחושת שותפות, ורצון לפעול ברוח אותה דרך הומניסטית ומפוכחת שביטא הרב ליכטנשטיין זצ"ל.
הלוואי ונצליח.
