בתי הדין הרבניים – אי של תאוקרטיה / ניצן כספי שילוני

 

 

בתי הדין הרבניים במדינת ישראל הם למעשה יצור כלאיים בין מערכת המשפט המערבית המודרנית והמערכת ההלכתית. הכלאה זו היא שיוצרת רבות מהעוולות שמתרחשות בין כותלי בתי הדין. הגברת הפיקוח והאכיפה של סמכויות בתי הדין הוכחה כלא מספקת, ואין מנוס מפתרון רדיקלי יותר – ניתוק בין שתי המערכות הללו באמצעות הפרטת בתי הדין

 

אנחנו לא נורמליים

אחד המרצים שלימדו אותי דיני משפחה בתואר הראשון במשפטים נהג לומר שחשוב לזכור ש"אנחנו לא נורמליים". דבריו כוונו לעיצובם של דיני המשפחה במשפט הישראלי, ולכך שבעוד שסטודנטים בכל העולם לומדים באופן פשוט ורציף את הדין ואת הפסיקה בדיני מעמד אישי במדינתם, סטודנטים ישראליים מכלים חלק נכבד מהלימוד בשינון חלוקת הסמכויות בין בתי הדין הדתיים לבתי המשפט לענייני משפחה, ולעיתים לומדים בכל סוגיה משפטית דין כפול – הדין הנוהג בבתי המשפט האזרחיים והדין השונה שנפסק בבתי הדין הרבניים.

ואכן כפי שאף הדיוטות יודעים לאבחן, במקרים רבים סוגיה זהה שתגיע לשתי הערכאות המוסמכות – בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני – עשויה לקבל יחס שונה בכל אחת מהן וכל ערכאה תוציא תחת ידה פסיקה שונה. צריך להדגיש שמצב זה אינו טריוויאלי כלל מאז שבית המשפט העליון קבע בשנת 1994 את הלכת בבלי[1] שלפיה בכל עניין שאינו איסור והיתר בית הדין הרבני נדרש להפעיל את הדין האזרחי, אותו אחד שבית המשפט למשפחה מיישם.

לאחרונה אף ניתנה דוגמה מרחיקת לכת לפער שבפסיקה בין שתי הערכאות. בית הדין הרבני הגדול דן בסכסוך רכושי של בני זוג שהיו נשואים 19 שנה והתגוררו בדירה שאותה רכשו בתחילת הנישואין ורשמו אותה בטאבו על שם שניהם בחלקים שווים.[2] במהלך הדיונים האיש הביא ראיות שונות שמהם התרשם בית הדין שהאישה הייתה במערכת יחסים עם גבר אחר לאחר פרידת הזוג, ולנוכח חשד זה פסק בית הדין כי האישה תפסיד את מרבית זכויותיה הקנייניות בדירה ותצא מהנישואין עם 16.95% בלבד מהזכויות בדירה (שחציה רשומה על שמה), בעוד האיש ייטול את היתר. ובנוסף, האישה תזכה רק ברבע מהחסכונות שעליהם עמלו בני הזוג במהלך השנים. כמובן, אם התיק היה מתגלגל לבית המשפט לענייני משפחה, נאמנות האישה לא הייתה מהווה שיקול בחלוקת הרכוש והתוצאה שהייתה מתקבלת הייתה שונה, וזאת על אף ששתי הערכאות אמורות להפעיל את אותו חוק ממש – חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973.

ואולם, הפער אינו מתמצה בתוצאה הנקודתית שאליה מגיעה כל ערכאה. אם נבקש לראות את הדברים בהקשר רחב יותר, כפי שאציע כאן, נראה שמערכת בתי הדין הרבניים חורגת מעקרונותיה הבסיסיים ביותר של שיטת המשפט כולה. אכן לא קשה לנחש שהדיינים בבתי הדין תופסים את תפקידם באופן שונה מהשופט או השופטת האזרחיים וכי מקורות הסמכות שלהם שונים. ואולם אם נכוון את הזרקור למרחב שבו הפערים הללו באים לידי ביטוי ניווכח שהמחיר הדמוקרטי שמשלמים אזרחי ואזרחיות ישראל הוא כבד יותר ממה שמקובל לחשוב. במקרים מסוימים שיתוארו ניתן אף להרחיק לכת ולטעון שבתי הדין הרבניים אינם מתפקדים כלל כמערכת משפטית, ועל כן הם פוגעים במרקם ההרמוני של השיטה וגובים מחיר יקר מאופייה הדמוקרטי.[3]

לא קשה לנחש שהדיינים בבתי הדין תופסים את תפקידם באופן שונה מהשופט או השופטת האזרחיים וכי מקורות הסמכות שלהם שונים. ואולם אם נכוון את הזרקור למרחב שבו הפערים הללו באים לידי ביטוי ניווכח שהמחיר הדמוקרטי שמשלמים אזרחי ואזרחיות ישראל הוא כבד יותר ממה שמקובל לחשוב

כרסום בעקרונות משפטיים בסיסיים

לפני כשנתיים הגיעה עדי (שם בדוי) להירשם לנישואין עם בן זוגה. מדובר היה בנישואין שניים עבור עדי שהייתה מטופלת בילדה שנולדה מבן זוגה הראשון. רושם הנישואין החליט להפנות את עדי לבית הדין הרבני לשם בירור עניין טכני שקשור בבקשה שלה להינשא. ואולם בדיון עצמו הדיינים לא התעניינו כלל באותו עניין טכני שנוגע לבקשת הנישואין – ושלשמו היא הופנתה לדיון בפני הרכב. הדיינים עיינו בתיק הגירושין של עדי מנישואיה הראשונים ובחרו לברר עם עדי ולחקור אותה באשר לעובדות הנוגעות לנסיבות הולדתה של בתה בת השש וזהותו של אביה של הבת. כל הפרטים שמסרה האישה נרשמו ותועדו בפסק הדין שניתן – שעניינו היה אמור להיות הבקשה שלה להינשא בשנית ובשום אופן לא היה אמור להיות קשור לבתה של עדי.

הסיבה לבירור הייתה – כפי שניתן לנחש – חשדם של הדיינים שבת השש היא ממזרה, והפרטים שנרשמו בפסק הדין עלולים בעתיד להעיב על שאלת כשרותה לבוא בקהל. בסופו של יום מרכז צדק לנשים גלגל את המקרה לפתחו של בג"ץ, ולא כאן המקום להרחיב. אמנם מעניין לדון בפער הבלתי נתפס בין הניסיונות האקטיביים לאתר ממזרים במערכת בתי הדין לבין האמירות הנחרצות שכולנו חונכנו על ברכיהן שלפיהן "הדיינים והרבנים עושים הכול כדי להימנע מהכרזה על ממזרים", אבל כעת אבקש להתמקד בכרסום בעקרונות משפטיים בסיסיים שעולה מההתנהלות המתוארת. הדיינים מחליטים לחקור אישה על אודות סוגיה שלא נוגעת כלל לנושא שלשמו קיבלו את הסמכות לדון, הם מפנים אליה שאלות מיוזמתם ומקפידים לתעד את תוצאות החקירה שנוגעת לאדם שהוא צד ג' – בתה של עדי – בפסק דין רשמי של מדינת ישראל.

ההתנהלות הזו חורגת בכמה אופנים מלא מעט הנחות יסוד של תורת משפט מערבית ושיטה דמוקרטית: ראשית, השאיפה של מערכת משפט אזרחית היא לפתור באופן ממוקד את הסכסוך שהובא בפניה והיא לא תיגרר לנושאים אחרים שלא לשמם התכנסו. שנית, בתה של עדי היא כלל לא צד בדיון המשפטי שנערך בבית הדין, שכן בעלי הדין הם עדי ובן זוגה הנוכחי, ועל כן כיצד בית הדין הכניס אותה לתוך הדיון ואף פסק בעניינה? השאלה מתחדדת כשמובן שלא היו במקום עורכת דין או טוען רבני שייצגו את עניינה, ובוודאי לא נציג מטעם משרד הרווחה כנהוג במקרי ממזרות שבהם מעורבים קטינים. שלישית, המשפט הישראלי אימץ את השיטה האדברסרית שלפיו בעלי הדין הם אוטונומיים בכל ההליכים האזרחיים – הם מביאים את הראיות בפני השופט והם חוקרים את הצד השני. השופט אמור לגלות פסיביות ולמעט בשאלות כלפי בעלי הדין והעדים. ואילו כאן – בית הדין עצמו ניהל וחקר את בעלי הדין. ורביעית, עקרון הפרדת הרשויות במדינות דמוקרטיות תוחם את גבולותיו של בית המשפט לבחינה ופרשנות של המקרה שהובא בפניו. לבית משפט אין סמכויות חקירה ושיטור, וודאי שבתי המשפט אינם רשאים לפתוח תיקים ביוזמתם; זהו תפקידם של בעלי הדין או של הפרקליטות.

מי שולט בעצם קיום ההליך

כלל נוסף וברור במערכת משפט מודרנית אזרחית – עד כי מדובר בכלל כמעט לא כתוב – הוא האוטונומיה והשליטה של התובע בעצם קיום ההליך. התובע הוא שפותח בהליך ומגיש את התביעה, וברצותו – מתחרט ומוחק את כתב התביעה ובכך מסתיים ההליך. על כן היה משהו חריג בהחלט בדיון שבו ייצגתי בפני בית הדין הרבני לפני זמן מה תובעת שביקשה לסגור את תיק הגירושין נגד בעלה. האישה ביקשה לפני כשלוש שנים להתגרש מהאיש שנישאה לו לפני כעשור. באחד הדיונים התרחש אירוע לא צפוי מבחינת האישה – הנתבע טען בפני בית הדין שאשתו כלל אינה יהודייה ולמעשה משפחתה עלתה לארץ לפני יותר משלושים שנה תוך שהערימו על הרשויות. על אף שבית הדין הרבני עצמו ערך כבר טרם נישואי הזוג בירור יהדות מקיף, וחרף העובדה שהאינטרס של האיש להטיל ספק ביהדות אשתו בפני הערכאה הדתית היה ברור, בית הדין הרבני החליט לנתב את תיק הגירושין לתיק בירור יהדות של האישה בסיבוב שני ואף להזמין לדיון את בני משפחתה של האישה לחקירה שתכריע את גורלם.

בשלב זה החליטה האישה שהיא אינה מעוניינת להתמודד עם בירורים של בית הדין וחוקרי היהדות מטעמו, ובחרה לסגור את תיק הגירושין. בבקשה שהגשנו הודענו לבית הדין שהתובעת מבקשת למחוק את ההליך ושהיא לא מעוניינת עוד בפירוק התא המשפחתי. בעקבות הבקשה נתן בית הדין החלטה שלפיה אין הוא נעתר למחיקת תביעת הגירושין של האישה והוא ימשיך להתנהל עד להכרעה חדשה ואף קבע מועד לדיון בתיק. ואכן התקיים דיון, ובמהלכו טענתי שעל פי העקרונות והנוהג במערכת המשפט הישראלי לא ייתכן מצב שבו ערכאה שיפוטית בתיק אזרחי (ולא פלילי) תכפה על התובע להמשיך לנהל הליך משפטי. הדיינים כולם הראו אי נחת מהטענה ואחד מהם הדגיש כי מצפונו אינו מאפשר לו שלא להכריע בתיק. הוא דימה את המציאות שתיווצר אם הטיפול ייפסק ל'בור ברשות הרבים', שכידוע, יוצר נזק לכלל החברה ויש מצווה לכסותו. התיק עדיין מתנהל.

הסיפור האחרון ממחיש את תפיסת בית הדין שלפיה בעלי הדין אינם אוטונומיים ביחס להליך שפתחו, אלא יש סמכות חיצונית לצדדים עצמם שמכריעה עבור התובע האם הסכסוך הגיע לסיומו אם לאו. יסוד נוסף שזועק למקרא הסיפור – הוא העובדה שבית הדין זימן מיוזמתו את בני משפחתה של האישה, הגדיר אותם כבעלי דין בתיק, חקר אותם והכריע באופן אופרטיבי באשר למעמדם, וזאת מבלי שנתבקש.[4] כל הפעילות הזו חורגת אף היא מעקרון הפרדת הרשויות שמסמיך את המשטרה לחקור אזרחים ולפרקליטות לפתוח תיקים משפטיים מטעם המדינה, כאשר מובן שאין זה תפקיד של המערכת השיפוטית עצמה.[5] ביצוע של פעילות חקירה וייזום פתיחת הליכים על ידי מערכת משפטית הן פרקטיקות ששיטה דמוקרטית אינה יכולה לקיים במסגרתה.

מקור הסמכות ושמירת הגבולות

ההתנהלות שתוארה בשני המקרים אינה נובעת משכרון כוח ושליטה של בתי הדין או מרצון להרע חלילה. הניסיונות של בתי הדין לחתור תחת הסמכויות שניתנו להם הן תוצאה ישירה של תפיסתם הדתית של הדיינים, השקפתם לגבי תפקידם ומקור הסמכות שלהם. לא קשה לחלץ שלל אמירות של דיינים שעולה מהן שבית הדין הרבני, אותו אחד ששוכן ברחוב אהליאב 5 בירושלים, הוא ממשיכם הישיר של בתי הדין מאז סיני ועד ימינו.[6] תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לתפיסתו של המחוקק, כמו גם של שופטי בית המשפט העליון, שהנחת היסוד שלהם היא שבית הדין הרבני שואב את כל סמכויותיו מכוח החוק החילוני, ו"אין להם אלא מה שהחוק הקנה להם והם כפופים במלאכת השיפוט למערך הסמכויות שמקורו בחוק".[7]

ההתנהלות שתוארה בשני המקרים אינה נובעת משכרון כוח ושליטה של בתי הדין או מרצון להרע חלילה. הניסיונות של בתי הדין לחתור תחת הסמכויות שניתנו להם הן תוצאה ישירה של תפיסתם הדתית של הדיינים, השקפתם לגבי תפקידם ומקור הסמכות שלהם

אבל לא זו בלבד שמקור הסמכות של הדיינים הוא הקדוש ברוך הוא, ומערכת בתי הדין נוסדה בסיני ולא על ידי המנדט הבריטי והחוק הישראלי – תפיסת המטרה והתפקיד של הדיינים, לעמדת רבים מהם, אם לא כולם, היא בוודאי לא של 'מיישבי סכסוכים', כפי ששופטים במערכת משפט מודרנית רואים את עצמם.

יש לומר כי ההתנהלות החריגה של בתי הדין שתוארה כאן, שבמסגרתה בתי הדין חותרים תחת סמכותם ונוקטים בפעולות שאינן תואמות מערכת שיפוטית, מתרחשת ומתמקדת בעיקר בצמתים מסוימים: בירור יהדות וגיור, ממזרים וכשרות של גט, ופחות במסגרת הדיונים בעניינים הנלווים לגירושין. כל הצמתים הללו מסרטטים את גבולותיו של העם היהודי הבאים בקהל ה'; ובמסגרת תפיסת תפקידם רואים עצמם הדיינים כעומדים בשער ומשגיחים על הכניסות והיציאות של העם היהודי. במקרים רבים שבהם בתי הדין פורסים את משנתם על אודות תפקידם הם משתמשים בביטוי 'שמירה על כרם ישראל'.[8] כך, לדוגמה, כאשר בית הדין מבקש להיאבק בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעות נזיקין נגד סרבני גט, הוא מדגיש שלא החוק הקובע את חלוקת הסמכויות עומדת בראש מעייניו (שהרי האחרון בוודאי יקבע שלבית המשפט סמכות לדון בתביעה לפיצויים מסרבן גט) אלא כשרותו של עם ישראל, וכך הוא זועק: "בית הדין יעשה כל אשר בידו שלא לפגוע ב'כרם ישראל' על ידי מתן גט מעושה שהוא בטל, שתוצאותיו יגרמו לממזרות והרס התא המשפחתי וממילא פגיעה ב'כרם ישראל'. זו דעתו של בית הדין וזו דעתה של תורתנו הקדושה".[9]

באותו ביטוי נקט בשורה של תיקים שעוסקים בגבולות העם היהודי, כמו התיק הידוע שבו ביטל בית הדין את גיוריו של הרב דרוקמן.[10] לעמדת בית הדין, למען 'כרם ישראל' אין כל מניעה מלהתעלם מהוראות המחוקק, לזמן אנשים תמימים לחקירות, לדון בעניין שהם כלל לא התבקשו לדון בו, לדון בעניינם של בעלי דין ללא נוכחותם[11] ולסרב לסגור תיקים של תובעת שמבקשת שיניחו לה.

לעמדת בית הדין, למען 'כרם ישראל' אין כל מניעה מלהתעלם מהוראות המחוקק, לזמן אנשים תמימים לחקירות, לדון בעניין שהם כלל לא התבקשו לדון בו, לדון בעניינם של בעלי דין ללא נוכחותם[11] ולסרב לסגור תיקים של תובעת שמבקשת שיניחו לה

המחיר הדמוקרטי והמסקנה

המחיר הדמוקרטי על התנהלות בתי הדין ברור. במשך קרוב למאה שנים התגבשה לה מערכת שנחזית להיות משפטית, כאשר בפועל פעמים רבות היא רואה עצמה משוחררת ממרותו של המחוקק ומאופייה של מערכת משפט מודרנית, ומתפקדת למעשה כאי של תאוקרטיה. באופן אבסורדי – בד בבד עם התנהלות זו, נהנתה המערכת הרבנית לראשונה בהיסטוריה של עם ישראל משימוש בכלים בירוקרטיים ומכוח של מדינה (למשל: שימוש במאגרי מידע ממשלתיים, הטלת צווים על מוסדות ציבוריים כמו בתי חולים כדי לברר מקרי ממזרות, בדיקת כניסות ויציאות מהארץ במאגרי משרד הפנים – שוב כדי לברר מקרי ממזרות).[12] ואולם חשוב לציין שהמחיר שההלכה עצמה משלמת על יצור הכלאיים, שמחויב למחוקק החילוני ולהלכה כאחד, והתהווה כאן ללא תקדים היסטורי – אף הוא משמעותי; ואין כאן המקום להאריך בכך.[13]

אז מה הפתרון? מענה רזה לתסבוכת שנוצרה יהיה לאכוף באופן ברור את גבולות סמכותו ופעולותיו של בית הדין הרבני באמצעות החוק, מוסד היועמ"ש ובג"ץ. במסגרת פתרון זה, לאותם דיינים שגבולות הגזרה שנכפו עליהם מתנגשים עם השקפת עולמם, יש לומר שאם הם בחרו ליטול על עצמם תפקיד שיפוטי במערכת ממלכתית, עליהם לעמוד בכללים, ואם לאו – עליהם להתפטר מתפקידם (יש לציין כי למעט מקרה יחידאי, עד כה לא פרש דיין מהמערכת על רקע השקפתי). עקב האכילס של פתרון זה הוא שהדבר נוסה במשך עשרות שנים, וההשגחה והפיקוח של המוסדות הדמוקרטיים הוכחו כלא מספקים, כפי שמאמר זה ועשרות או מאות סיפורים אחרים מוכיחים.

במשך קרוב למאה שנים התגבשה לה מערכת שנחזית להיות משפטית, כאשר בפועל פעמים רבות היא רואה עצמה משוחררת ממרותו של המחוקק ומאופייה של מערכת משפט מודרנית, ומתפקדת למעשה כאי של תאוקרטיה. באופן אבסורדי – בד בבד עם התנהלות זו, נהנתה המערכת הרבנית לראשונה בהיסטוריה של עם ישראל משימוש בכלים בירוקרטיים ומכוח של מדינה

פתרון מהפכני אחר יכול להיות בהפרטה של בתי הדין הרבניים ובמתן האפשרות לכל אחד ואחת ולכל קהילה לפנות למוסד שמתאים להשקפת עולמם. ההבנה כי מוסד משפטי שמקבל את סמכותו מריבונו של עולם אך מקבל כוח ותמיכה של מערכת בירוקרטית חילונית יוצר מפלצת דו ראשית שפוגעת בכל אזרחי ישראל (ובהלכה עצמה), תביא אותנו למסקנה שזו הברירה העדיפה. יהיה צורך בחשיבה מעמיקה ובהתגברות על מכשולים שונים (שהעם היהודי צלח אותם אלפיים שנה, וכך גם קהילות יהודיות בתפוצות בימינו). אך כל עוד המצב הנוכחי עומד על תילו, ובתי הדין הם מוסד חוץ דמוקרטי, אנחנו – כדברי המרצה למשפטים – "לא נורמליים". ויותר מזה.

[1] בג"ץ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני פ"ד מח(2) (1994).

[2] תיק (גדול) 1125089/1 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 2018).

[3] חשוב לציין שהסקירה מתמקדת בתפקודה בפועל של מערכת בתי הדין הרבניים במדינת ישראל, ולא לסוגיה התאורטית הבוחנת האם ההלכה היא שיטת משפט. בעניין זה ניתן להרחיב במאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, "האם ההלכה היא 'משפט עברי'? – על דת, מוסר ומשפט", אקדמות טו (תשס"ה), עמ' 141–163.

[4] יש לציין כי במסגרת בג"ץ 6873/17 שהגיש מכון עתים בשיתוף מרכז צדק לנשים ומרכז רקמן, התבקש בית המשפט העליון להורות לבתי הדין הרבניים לחדול מזימון של בעלי דין שלא יזמו בעצמם פנייה לבית הדין. העתירה עדיין תלויה ועומדת.

[5][5] ראו: שמעון שטרית, על השפיטה: מערכת הצדק במשפט, תל אביב 2004, עמ' 201–204.

[6] ראו: עמיחי רדזינר, "בית הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית הדין הרשמי", משפט וממשל יג (תשע"א).

[7] בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הגדול בירושלים (פורסם בנבו, 6.4.06).

[8] תודה לד"ר עו"ד סוזן ווייס שזיהתה והפנתה את תשומת לבי לעניין לפני שנים.

[9] תיק (נת') 272088/6 פלונית נ' פלוני ( פורסם בנבו, 23.1.11).

[10] תיק (גדול) 6122-21-1 פלונית נ' פלוני (10.5.09).

[11] במקרה אחד שבו ייצגתי אישה שיהדותה הוטלה בספק, בית הדין קבע כי הוריה אינם יהודים וכי על משרד הפנים לשנות את הרישום שלהם. כל זאת ללא נוכחות ההורים וללא שהייתה להם הזדמנות להביא את טענותיהם.

[12] ראו בעניין זה גם: רבקה לוביץ, "הקלות הבלתי נסבלת שבה מבטלים גיור בישראל", בתוך: נתנאל פישר וידידיה שטרן (עורכים), גיור ישראלי – חזון. הישגים. כשלונות, ירושלים תשע"ח, עמ' 326–354.

[13] מספיק להזכיר את האילוץ שהטיל המחוקק המנדטורי על בתי הדין להקים את בית הדין הגדול כערכאת ערעור. ראו: עמיחי רדזינר, "הרב עוזיאל, רבנות תל אביב-יפו ובית הדין הגדול לערעורים: מחזה בארבע מערכות", מחקרי משפט כא (תשס"ד), עמ' 129.

 

*עו"ד ניצן כספי שילוני היא עורכת דין בכירה ב'מרכז צדק לנשים'. בוגרת בתי מדרש לנשים