הפיל שבחדר
למערכת דעות שלום רב.
הגיליון האחרון שלכם (מצוין, כרגיל) סובב סביב פיל שנוכח בחדר אבל אף אחד לא ממש מדבר עליו: הצורך האקוטי והדחוף לחבר מחדש את האג'נדה של כל נאמני הפרויקט המקורי של ציונות דתית עם המאבק למען שלום וזכויותיהם של ערבים פלסטינים (וגויים אחרים) בארץ הזאת, כאזרחים שווי זכויות, או כתושבי השטחים אשר בשליטתנו (כן, גם על עזה אנו ממשיכים לשלוט בעצם), אשר גם הם בני אדם שנבראו בצלם אלוקים.
גילוי נאות: אני חברה בנאמני תורה ועבודה מאז ייסודה, חבה ליחזקאל כהן ז"ל המייסד את המאבק המוצלח שלי על כהונת נשים במועצות דתיות, ואפילו חבה לו את ההליכה שלי לירוחם לפני ארבעים שנה, מתוך ההבנה שאי אפשר לצמצם את הציונות הדתית לקדושת אדמת ארץ ישראל המשוחררת על ידי צה"ל. עם זאת, מעולם לא ראיתי בחיוב את הפיצול בין האג'נדה של נאמני תורה ועבודה לבין תנועת השלום היהודית דתית 'עוז ושלום', ומאוחר יותר גם 'נתיבות שלום'. ועוד גילוי נאות: אני מכהנת כחברת הנהלה של 'עוז ושלום' אם כי הדברים שאני כותבת כאן הם על אחריותי האישית בלבד.
אינני מתיימרת לטעון שכל הציונות הדתית היא 'עוז ושלום', ממש לא. אבל אני חושבת שצריך לחדש את הברית הציונית־דתית בין השמאל והימין בתוך הציונות הדתית, כפי שמציע למשל אמנון שפירא אם כי לא בדיוק בניסוח שלו. ברית זו התקיימה לאחרונה בשנות השמונים, לפני שהזרם המרכזי בה הקיא מתוכו את 'עוז ושלום'. זה היה לפני רצח רבין: לא רק תהליך השלום נפגע אנושות ממהלך ההתנגדות האלימה לאוסלו, אלא גם המרקם החברתי והתורני של הציונות הדתית כולה.
בתור דוגמה אציין כי אני שמחה לגלות שהרב עמיטל זצ"ל היה חבר נאמני תורה ועבודה, ומוחה על כך שהנצחתם של הרבנים עמיטל וליכנטנשטיין זצ"ל, ראשי ישיבת הר עציון באלון שבות, מתעלמת לחלוטין מהתגייסותם הברורה למען 'נתיבות שלום' בשנות השמונים, מתוך זעזוע עמוק מההסכמה שבשתיקה של צה"ל וממשלת ישראל לטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון סברה ושתילה, ובהמשך הם גם תמכו בתהליך אוסלו. אפילו את זכרה של מימד במורשתו של הרב עמיטל מבקשים להשכיח, העיקר שיהיו לנו רבנים 'כשרים' במונחים של הציונות הדתית היום, אשר מקיאה מתוכה כל אמירה 'שמאלנית', כאילו רדיפת השלום והצדק לכל באי עולם הן בגידה לאומית אנטישמית ר"ל.
אני מזמינה את יאיא פינק להוסיף לבחינת עלוני השבת גם את 'שבת שלום', העלון של 'עוז ושלום'. אזהרת ספוילר: עלון זה עלול למוטט את הסטטיסטיקה שלו, ולהוכיח, כפי שאני טוענת, שיש קשר ברור בין צמצום האג'נדה של הציונות הדתית לימין תומך התנחלויות בכל מחיר, לבין צמצום האג'נדה הקלסית של נאמני תורה ועבודה. נכון, ישראל מלאה בגרעינים תורניים, גם בירוחם שלי, אבל כולם תחת כנפי הימין הדתי הלאומני, המסלף את הציונות בכלל ואת הציונות הדתית בפרט, כאילו פריחה של העם היהודי בארצנו חייבת לבוא יחד עם נישול, אפליה ודיכוי של כל מי שאינו יהודי. התעקשות להתיישב במרחבי הנגב דווקא על אדמות אום אל־חיראן, ובמרחבי מזרח ההר ביהודה דווקא על מקום ח'אן אל־אחמר; התמיכה בהכשרת השרץ של גזלת אדמות פרטיות; והשתיקה נוכח ההסתה לעוד רציחות בפי נוער הגבעות בפתח בית המשפט בלוד, בו עומדים לדין רוצחי משפחת דוואבשה מדוּמָה – מה כאן יהודי? מה כאן תורני? מה כאן אנושי? מה כאן ציוני?
כן, ברית כזאת של שמאל וימין בציונות הדתית המתחדשת תחייב שרטוט גבולות חדשים, העולים בקנה אחד עם הצו של "ועשית הישר והטוב", ואלה אינם הגבולות של מפלגת הבית היהודי היום. ברית כזאת תאפשר לרבנים ציונים דתיים להפסיק לחשוש מקיצוץ בתקציבי הישיבות שלהם, ו'לצאת מהארון' כ'רבנים שומרי משפט' אשר מאמינים בשיתוף פעולה בין כל זרמי היהדות במאבק למען צדק בארץ הזאת. ברית כזאת תצטרך להפנות עורף לארגונים רבניים המסרבים להכיר ברבניות של 'בית הלל' כשוות מעמד ציבורי והלכתי לרבנים גברים, ולשלוח את הארגונים הללו לבריתות פוליטיות המתאימות להם יותר, בקרב הציבור החרדי, כפי שעשו רבני המזרחי בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר הפנו עורף בגלוי להתנגדותו של הראי"ה קוק זצ"ל למתן זכות בחירה אקטיבית ופאסיבית לנשים. ואלה רק דוגמאות.
אני מברכת על הדיון שפתחתם בגיליון האחרון שלכם. אסיים בהפניה לפורום חדש המתארגן ביוזמת רבנים מארצות הברית, בשם 'תורת חיים', ניסיון להחיות את ארגון 'עדה' בעצם.
לאה שקדיאל
אשת חינוך ופעילה חברתית
ירוחם
עוז ושלום – נתיבות שלום
* * *
יש לנו תפקיד אחר
אסף בנמלך, יו"ר נאמני תורה ועבודה, מגיב
גיליון 'ציונות דתית: מאין ולאן' של כתב העת דעות סובב, לדברי חברתנו לאה שקדיאל, סביב פיל שנוכח בחדר, ואשר דבר קיומו לא הוזכר בין דפי הגיליון: הצורך בחיבור מחדש של הציונות הדתית עם המאבק למען שלום וזכויות האדם של הפלסטינאים.
אין ספק כי השפעתו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני על החברה הישראלית בכלל ועל הציונות הדתית היא עצומה. ברם, היעדרותו הנושא מגיליון דעות על דרכה של הציונות הדתית אינה מקרית (כך להבנתנו – יש לזכור כי אנו מקפידים על עצמאותו של כתב העת) ואף לא הולידה פיל לבן.
הביקורת של לאה כלפינו אינה חדשה. "מעולם", כך היא כותבת, "לא ראיתי בחיוב את הפיצול בין האג'נדה של נאמני תורה ועבודה לבין תנועת השלום היהודית דתית 'עוז ושלום'…".
ואמנם, נאמני תורה ועבודה הוקמה לפני ארבעים שנים על רקע זיהוי תהליכי עומק אידאולוגיים בקרב הציונות הדתית, מתוך רצון לייצר להם משקל נגד באמצעות חיזוקם של ערכי 'תורה ועבודה' והשבתם למרכז הבמה. התנועה הוקמה כתנועה לא פוליטית, ומשחר ימיה ביקשה שלא לעסוק בתהליך השלום ובמחלוקת על שלמות ארץ ישראל ובסכסוך היהודי־ערבי, אלא להתמקד בדרכה של הציונות הדתית, בין היתר, בהתמודדות השקפתית־הלכתית עם אתגרי התקופה, בצורך בפיתוח ערכי יהדות הומניים באמצעות חינוך דתי פתוח, מכיל ואינטגרטיבי, בהנכחתם של לימודי חול לצד תלמוד התורה, במאבק למען חיזוק מעמד האישה בציבוריות הישראלית ובעולם הדתי, בהתמודדות עם הממסד הרבני ובפעילות למען העמקת אופייה של מדינת ישראל כמדינה בעלת ערכים יהודיים – להבדיל מערכים חרדים או חרד"ליים, ועוד ועוד. מדובר בשורת נושאים נכבדה ומכוננת – אשר לעיתים התנועה הייתה היחידה שעסקה בהם, ואף הצליחה לפרוץ את הדרך לשינויי עומק בחברה הדתית.
היותה של נאמני תורה ועבודה תנועה שאינה מזוהה עם הימין או השמאל היא שאפשרה לנו להגיע לשורת הישגים עד כדי עיצוב פני הציבור הדתי־לאומי. אני מבקש לחזור על דבריי בגיליון, במאמר "אנו נאמני תורה ועבודה": "נאמני תורה ועבודה היא תנועה ציונית ופטריוטית. אהבת ארץ ישראל – כל ארץ ישראל – היא ערך לו שותפים כל חברי התנועה. יש בין חברי התנועה והנהלתה הנוטים ימינה מן המרכז ויש כאלה הנוטים שמאלה מהמרכז – אך התנועה לא עסקה ולא תעסוק במחלוקת הפוליטית־מדינית בין שמאל לימין. אנו תנועה חברתית ערכית ולא תנועה פוליטית־מדינית". התנועה השמיעה בעבר ותשמיע בעתיד את קולה בסוגיות דתיות, חברתיות וערכיות – אך קו פרשת המים המכווין את פעילותנו אינו הקו שבין הימין והשמאל הפוליטי.
חשוב גם להדגיש את המסר החשוב העולה ממכתבה של לאה, אשר עמו אנו מסכימים: השאיפה לחדש את הברית הציונית־דתית בין השמאל והימין בתוך הציונות הדתית. את זאת אנו מנסים לעשות. אכן, קיים מכנה משותף רחב בתוכו יכולים כולנו לפעול. יש לקוות שגם אלה החולקים על דרכנו – דרך תורה ועבודה – ישכילו לחפש את המשותף ויסורו מדרך האלימות המילולית, ההשתלחויות וההסתה, כפי שאלו באו לידי ביטוי בשנים האחרונות כלפינו. אנו נמשיך לשאת את דגלנו באחריות וללא התלהמות.
