בתוך המים של המקווה השארתי איזה שמונים קילו של פחדים, חששות ועצבות. טבלתי שבע פעמים. שלוש טבילות. ברכה. ועוד ארבע. מתחת למים ביקשתי לצאת חדשה. עם אומץ. עם כוח. ביקשתי להטביע שם את כל הרע שבי. ודאי שלא הכול טבע שם. אבל כשיצאתי הרגשתי קלה. רגועה רוגע לא שלי. כמעט מטושטשת. אני מסתכלת על עצמי בראי. אותה אישה, אבל יש בה משהו רך יותר, נקי יותר, נעים. יש לזה שם, קוראים לזה טהרה.
נועה ירון-דיין, מקימי, עמ' 315
מצוות הטבילה נושאת בתוכה פרדוקס. מצד אחד, אין עוררין על מרכזיותה במערכת המצוות המכוננות את המשפחה היהודית. המקווה הוא אתר שאליו נשים יהודיות דתיות מגיעות מדי חודש כדי לציין את סוף ימי טומאתן, ולחדש את המגע האינטימי עם בן זוגן. מנגד, כתמונת ראי לדומיננטיות שלה בעולם החיים היהודי, לטבילה, בשונה ממצוות מרכזיות אחרות כמו שבת, כשרות ותפילה, אין 'קול' – היא מושתקת, לא מדוברת, מודחקת.
בשנים האחרונות חל שינוי מסוים במציאות הפרדוקסלית שתיארתי. יותר ויותר נשים כיום מדברות על הטבילה; קבוצות שונות מעלות את נושא המקווה לסדר היום הציבורי, הכללי והציוני-דתי, בחקיקה ובתקשורת; מתקיימים כנסים המעוררים את המודעות לנושא, ולאחרונה אף יצא קובץ סיפורי מקווה, בעריכת אפרת גרבר-ארן ומיכל פרינס. הגיליון שלפניכם מוסיף נדבך על התופעות הללו, ומבקש להעמיק את השיח על המקווה, לתרום לו שאלות חדשות, להאיר אותו מזוויות מקוריות, ולהציע תמונה – חלקית, מטבע הדברים – של המקווה, מה שהוא כיום ומה שהוא יכול להיות. אנו מבקשים להמריא מעל המציאות הקונקרטית של המקווה, ולהציע אלטרנטיבות במגוון רחב של היבטים: שאלת מקומה ומעמדה של הבלנית; היחס שבין המקווה לבין מיניות; ההבניה החינוכית של מצוות הטבילה; תפיסת המקווה כאתר ששייך לנשים נשואות בלבד, ועוד. ביקשנו לקרוא תגר על ההנחות הקיימות, להציע אופק אחר, לזמן קולות חדשים על המקווה, ולהיענות לאתגר שהם מציבים.
אף שאת רוב המאמרים בגיליון כתבו נשים, זהו איננו גיליון 'נשי'. אכן, הטבילה היא על פי רוב נחלתן של נשים נשואות; אך מחלק מן המאמרים עולה תמונה מטרידה על הקשר בין דת ומדינה, על חינוך למצוות ועל היחס לאחרים בחברה הדתית. אחת המטרות של הגיליון הזה הייתה להפוך את השיח על המקווה לכזה שנוגע לכל איש ואישה בקהילה הדתית, ולהציב אותו בהקשר רחב יותר. אם הצלחנו במשימה זו, יהיה זה שכרנו.
בגיליון זה אנו נפרדים מחברי קבוצת הקומיקס 'ארמדיל', שאיירו בשנתיים וחצי האחרונות את העמוד הסוגר את הגיליון. תודה לאנשי 'ארמדיל' על הקריקטורות המשעשעות, שבאמצעות הומור וכישרון תרמו מבט אחר על מאמרי הגיליון ה'רציניים'.
קריאה מהנה,
אריאל הורוביץ
