דבר
העורך – גיליון 45
שעת החסד / יהודה עמיחי
פַּעַם חָשַׁבְתִי שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּר
כָּךְ:
כְּמוֹ אֲנָשִׁים שֶׁמִתְאַסְּפִים בַּחֲצוֹת בַּתַחֲנָה
לָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא יָבוֹא,
בַּתְחִלָּה מְעַטִּים, אַחַר כָּךְ עוֹד וָעוֹד.
זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת
לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה
וּלְשַׁנּוֹת הַכֹּל וּלְהַתְחִיל יַחְדָּו עוֹלָם
חָדָשׁ.
אַךְ הֵם מִתְפַּזְרִים.
(שְׁעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלֹא תָשׁוּב.)
כָּל אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ
כָּל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּומִינוֹ
עִם צַד אֶחָד פָּתוּחַ
לִמְצֹא לוֹ תּוֹאֵם חָדָשׁ
בַּמִשְׂחָקִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.
דעות 45 עוסק בחוט המתוח בין היחיד ובין הקהילה ובין שני אלו לחברה
המודרנית, ומבקש לבחון את היחסים שבין הקצוות הללו מנקודות מבט שונות ומגוונות.
בעשורים האחרונים הגיע לשיאו תהליך שהחל
לפני כמאתיים שנים – התפוררות מבנה החברה היהודית המסורתית. עם חלחולה של הרוח
המודרנית ועם גלי ההשכלה והחילון, החלה להתפרק הקהילה, שהיתה
עד אז המבנה העתיק והיציב של החברה היהודית. השואה היתה
כמובן מכה מוחצת למבנה הקהילה המסורתי, ואופייה של מדינת ישראל שהוקמה לאחר מכן העמיק
את תהליך ההתפוררות. גם יהדות המזרח הפסיקה להתקיים במתכונתה הקהילתית ככל שהתקדמה
התקופה המודרנית ובעיקר עם עלייתן של קהילות שלמות למדינת ישראל.
אכן, מרבית היהודים החיים היום במדינת
ישראל מתגוררים בערים, רחוקים מאורח החיים הקהילתי, ובודאי שמזה המסורתי. מבני
החברה הללו ננטשו, בין השאר מתוך בחירה מודעת – בעקבות הרצון להצטרף לחיים
המודרניים החדשים.
והנה, עינינו רואות כי בשנים האחרונות נולד
געגוע חדש-ישן אל הקהילתיות שננטשה. הניכור המודרני דוחף אנשים לחפש מסגרת חברתית
אחרת, אינטימית יותר; לחפש חיים קהילתיים. יחידים, זוגות ומשפחות תרים אחר המפגש
האנושי היומיומי, מבקשים מעגלי התייחסות קרובים, חמים ומשפחתיים. בציבור הדתי
לתופעה זו מימדים יחודיים משלה הקשורים לשאלות של מסורת
והתחדשות, עיצוב דמותה של הלכה, וגמישות דתית מול שימור מסורות העבר.
המאמרים שלפניכם עוסקים בפער שבשירו של
יהודה עמיחי – בין ההתקבצות המרגשת בתחנת האוטובוס, שיש בה התחדשות ותקווה, לבין
אבני הדומינו הבודדות המפוזרות בעולם, משחקות יחד ומחפשות אחת את רעותה.
כך, לעומת השאיפה לשיבה אל חיים קהילתיים
עולה החשש מפני כוחו של הציבור ההומוגני, כח שעשוי לעתים
להפוך דורסני, ויחד עמו עולה גם סוגיית ההדרה מתוך הקהילה הסגורה. שאלה נוספת
העולה מתוך התבוננות בנפשו של היחיד היא האם שינוי הסדרים החברתיים הוא צעד מספיק
בכדי לתת מענה לבדידות הקיומית שאופפת רבים בחברה המודרנית. בגיליון יוחד מקום
לדיון בדמותה ואופיה של הרבנות במדינת ישראל, ביחס
הנוכחי בינה לבין הקהילתיות, ובניסיון לכונן רבנות קהילתית. עוד עוסקים המאמרים
במקומן של נשים בקהילה ובמנהיגות נשית קהילתית, וכן בקהילות המבקשות לשבור את
החומה החברתית שבין 'דתיים' ל'חילוניים' בישראל
ומקיימות חיים קהילתיים משותפים. לאורך הגיליון, לצד המבט המסתכל קדימה, אל הרצון
המתחדש לחיים קהילתיים על מעלותיו וחסרונותיו, מופנה המבט גם לאחור, אל הקהילות
היהודיות שהתקיימו ונעלמו מן העולם.
כבפעמים קודמות, את המאמרים הכתובים מלוות
יצירות אמנות העוסקות אף הן בסוגיות היסוד של הגיליון, זאת לצד שיריהם של משוררים
הנוגעים בשאלות על היחיד, החברה והקהילה.
קריאה מהנה וחורף נעים,
עמרי שאשא
