דבר מה תפל ומצומק: מפגש ההגות השמרנית עם הדת / מנחם נאבת

 

קל להבין מהיכן צמח החיבור בין דתיות להגות השמרנית, אך למרות זאת, תוצאות השידוך הזה אינן מלבבות ואף מזיקות כחרב פיפיות, הן לדת והן למחשבה השמרנית. העולם הדתי מורכב מכוחות וממטענים שהמזיגה שלהם עם המחשבה השמרנית עלולה להוביל לפיצוץ, והרדוקציה של העולם הדתי לרעיונות השמרניים מולידה דלות גדולה של הדת.

השידוך ורווחיו

לאחרונה אנו עדים בישראל לריבוי של קולות שונים המבקשים "לשדך" בין הדת, משמעויותיה ומטרותיה, לבין ההגות השמרנית. האיפוק של ההגות השמרנית, זה המבקש להביע היסוס ביקורתי בפני קולות רדיקליים ומהפכניים, זה המבקש לשמור על המוסדות היציבים של החברה, לשמור על המנוסֶּה והמוכר, זה המתייחס בהדרת כבוד אל מורשת העבר ואל המסורת וחושד במי שמבקש לפרק אותם בקלות בשם אידיאלים רדיקליים, זה המתייחס אל המוסדות הקהילתיים באהדה והרואה ביציבות, בשמירה על הסדר ובהגנה המתמדת מפני אנרכיה דבר מה חיוני ועקרוני, נתפס בעיני אותם "שדכנים" כעולם של הגות ופרקטיקה המשלב ידיים עם הדת ועם מטרותיה היסודיות, והשותף לאופן הפעולה שלה בעולם. לעיתים נראה כי במקומות מסוימים הכהן הגדול המחודש של הגות דתית מסוימת הוא אדמונד ברק, וקריאת הביקורות שלו על המהפכה הצרפתית היא קריאת ההגות היהודית – דתית המשמעותית כיום.

קל להבין מהיכן צמחה המחשבה על שידוך זה וכיצד דיונים שבעיקרם היו דיונים פוליטיים הפכו לקול ולתשתית רעיונית להגות דתית. ראשית, יש כאן הזדהות עם מחשבות המאפשרות לחשוב חלק מן המרחבים הדתיים בקלות. מרחבים כמו מוסדות, קהילה, כבוד, עבר, יציבות, מסורת ומשפחה, המקבלים חיבוק חם בהגות השמרנית, נתפסים כחשובים לקיומו של העולם הדתי, ובעיני שמרנים הם נתפסים גם כמרחבים המהווים את הבסיס ואף את ההצדקה לקיומו של העולם הדתי ולהמשכיותו.

נדמה כי השידוך הזה נולד מן ההבנה שהוא עשוי להוליד "רווחים" חשובים בעת הזאת. לעניות דעתי ה"רווחים" שרבים מבקשים להשיג באמצעות השידוך הזה הם כפולים, והם משיגים מטרות שונות, מבפנים ומבחוץ. 

תמונת עולם זו מבקשת להנמיך את הלהבות הרדיקליות או הפונדמנטליסטיות שבקיום הדתי באמצעות הזיהוי בין דת לשמרנות.

המטרה הראשונה קשורה לְניסְיון עיצוב מסוים של חיי הדת עצמם, רצון להעדיף, לבכר ואף לשרטט תמונה דתית מסוג מסוים, ולהבליט אותה על פני אחרות. תמונת עולם זו מבקשת להנמיך את הלהבות הרדיקליות או הפונדמנטליסטיות שבקיום הדתי באמצעות הזיהוי בין דת לשמרנות. בהקשר הזה תהיה העדפה של מרחב שבו היהדות מתארגנת סביב המנהג, הבית, המימיקות של האב והסב והמורשת. בצורה זו מנוטרל הגרעין המיסטי יותר, זה החשוד במגע מסוכן עם הניהיליזם והאנרכיזם, זה העשוי לבוא לפעמים לידי ביטוי בקפדנות עודפת, בנוקשות של הספר, בנטיות פונדמנטליסטיות, בהתנתקות ובהתבדלות מן המעורבות בחיי היומיום ובהתכנסות בית מדרשית.

הניסיון כאן הוא להדגיש את ממד ה"בגרות" של הקיום הדתי הבא לידי ביטוי באמצעות חיי היומיום של יהודי שומר מצוות מן השורה, כזה המהווה חלק מקהילה, בעל משפחה ומאמין ב"ערכים" דתיים, ובאמצעות הדגשת ממד רבני הנחשב "מתון" יותר, כזה הקשוב לצורכי הקהילה, המעורב בחייה, וכזה שבפעילותו מודגשים ממדים "אחראיים" יותר, כמו גם "מעורבים" ו"ממלכתיים" יותר.

המטרה השנייה קשורה דווקא ליחסים עם החוץ. בעולם הגלובאלי של תקופתנו המציב בפני כולם, באופן כמעט טבעי, ברירת מחדל ליברלית מטריאליסטית, שמתייחסת אל הדת כמוסד ארכאי אם לא מזיק, יש צורך ב"כוח" אלטרנטיבי על מנת להציב את הדת כאופציה אפשרית ו"מעניינת" במרחב מעיו זה, בלי להיתפס כלא רלוונטי. 

אופציה אחת היא ההטרוטופיה, יצירת מבנה פנימי החי את חיי עצמו באופן סגור ומתעלם מהלך הרוח החיצוני המציב את עצמו כברירת מחדל. זאת האופציה 'החרדית' יותר. אופציה אחרת, מסובכת ומורכבת יותר, היא האופציה המבקשת לחשוב באופן רדיקלי את הדת, כקול המבקש דבר מה עמוק ומתוחכם הרבה יותר מברירות המחדל הליברליות הקיימות, תוך פולמוס עיקש עם העולם הליברלי-מטריאליסטי המערבי בכללותו. אופציה שלישית היא אופציה המבקשת מנוחה, אופציה של קיום משותף, כזו המאמינה ביכולת להחזיק בקיום המודרני-ליברלי-חילוני ביד אחת וביד שנייה להחזיק בקיום הדתי ובקיום המצוות באופן רציני. 

לאופציה שלישית זו דרכי ביטוי שונות. הן יכולות לבוא לידי ביטוי בניסוח של הגות טוטאלית המבקשת לקרוא מחדש את היחסים בין התיאולוגי לפוליטי, בין הפרט לכלל ובין רשות הרבים לרשות היחיד ברוח ספרות ההשכלה. האפשרות האחרת היא באמצעות דרכי ביטוי עממיות יותר, ובמובן זה ספונטניות יותר ופחות מודעות לעצמן. מדובר בביטוי שיש לו קיום ריאלי יותר מאשר ניסוח מחשבתי. בני אדם ששותפים בפועל להלך הרוח המחולן בחברה ועם זאת ממשיכים להחזיק במצוות ובמוסדות הדתיים מטעמים שונים הקשורים בהרגל. אפשרות אחרת היא זו של הסינתזה האידיאולוגית. זו המבקשת למצוא אידיאל משותף שדרכי הגשמתו החילונית והדתית משתפות פעולה באופן עמוק, גם אם כתזה ואנטיתזה. הציונות היא דוגמה מובהקת לגורם מפשר כזה, ומי שעשה שימוש בצורות סינתטיות כאלה הוא בראש ובראשונה הרב קוק ותלמידיו.

אולם, אפשרות מסוג אחר היא האפשרות הבאה לידי ביטוי בניסיון להיות בתוך העולם כמות שהוא תוך נקיטת עמדה ביקורתית "רכה" יותר, המנהלת פולמוס עם העולם הליברלי בתוך המושגים שלו עצמו. לאפשרות הזו חובר השידוך של הדת עם השמרנות. התנועה הזו מזהה את הפולמוס "הרך" האפשרי, זה החושב את עצמו דרך שאלות בעלות ממד אוניברסלי יותר, שאלות כמו חשיבות המוסדות, חשיבות החוקים, חשיבות היציבות הקהילתית, והמלחמה נגד מה שנתפס כצדדים האנרכיסטיים כמו גם הניהיליסטיים במערב. במובן זה ישנו דיבור רחב על "ערכים" שהדת מביאה עמה, יותר מאשר על האמונה, על האמת שלה או על הקיום הרדיקלי שהיא תובעת. אפשרות זו מעניקה את היכולת להתנהל בתוך העולם הגלובאלי תוך קיום דתי המעניק את ה"ניחוח" השמרני, זה השומר על המוסדות היציבים שהחברה מכירה ומגן על החברה מפני נפילתה לְרִיק ולמרחב שבו כל האופציות נפתחות באופן לא מבוקר. אפשרות זו גם פותחת פתח לשיתופי פעולה רחבים יותר בין דתיים ללא דתיים, מכיוון שהיא מאפשרת לפעול למען מטרות שאינן נתפסות כדתיות באופן ספציפי.

מחד גיסא הדת מאורגנת סביב מוסדות, סביב מסורת, היא מתייחסת בהדרת כבוד אל העבר ורואה את עצמה תלויה במה שהיא מקבלת ממנו. מאידך גיסא, ישנו יסוד רדיקלי בדת, יסוד מהפכני, כוח קיצוני של דבקות מוחלטת.

בשורות להלן אבקש לטעון כי השידוך הזה הוא לרוב שידוך לא מוצלח ושהתוצאות שלו אינן מלבבות ואף מזיקות כחרב פיפיות, הן לדת והן למחשבה השמרנית. איני רוצה לטעון כי אין קשרים טבעיים ומשמעותיים בין הדת למחשבה השמרנית, ואינני רוצה לטעון כי לקיום הדתי אין מה ללמוד מן המחשבה השמרנית. טענתי היא בעיקר כי ניסיון השידוך והמיזוג, דהיינו, ההתכה של שני העולמות הללו זה לתוך זה, שנראית לפעמים כמעט כרדוקציה של ממש, אינו מוצלח, זאת בשל העובדה שהעולם הדתי מורכב מכוחות וממטענים שהמזיגה שלהם עם המחשבה השמרנית תוך ניסיון האחדה עלולה להוביל לפיצוץ. בכך איני אומר שהאדם הדתי לא יכול להיות שמרן במחשבתו הפוליטית, להיפך, יתכן שהעמדה השמרנית תהיה לו טבעית מאוד, אולם הביקורת שלי כאן אינה מופנית אל האדם הדתי ואל מחשבתו האישית בנושאים שונים אלא אל הצורה בה מציגים את הדתיות עצמה.

 

תמהיל של כוחות דתיים

בפנומן הדתי נמסכים כוחות שונים שנראים לעיתים מנוגדים. בהקשר שלנו ניתן להצביע על כוחות הנראים כ"רדיקליים" יותר לעומת כוחות "שמרניים" יותר. שני הכוחות הללו שוכנים בדת בצורה שווה ואולי אף מתוחה, כאשר התמהיל הייחודי של הדת נובע דווקא מן המזיגה הפרדוקסלית הזו.

הכוח הדתי הראשוני, על פי תיאורי המדרש, הוא כוח מהפכני. אברהם, האב הגדול, הוא איקונוקלסט רדיקלי. הוא פועל באופן תקיף נגד החברה בה הוא נמצא, מנתץ את פסליה בלהט, מורד באביו ובאמונותיו, מורד בממלכה ובאמונות המקובלות בה תוך כדי נטילת סיכון של ממש, וכל זאת מתוך המסקנות האישיות אליהן הגיע בעקבות ההתבוננות האישית שלו, נטולת הכְוונה של מורה דרך או מדריך. הוא עוזב את בית אביו, את משפחתו, את מולדתו, ועוקר לארץ רחוקה בה הוא יגשים חלום, חברה חדשה ומהפכנית. הוא מצרף אליו המונים ומשכנע אותם לבוא עמו ולהאמין באמונותיו.

מאידך גיסא, אברהם הוא גם המייסד של שושלת שמה שיחזיק אותה אלה דווקא הקשרים המשפחתיים והקהילתיים, אומה הממונה על העברת מסורת. הוא לא מבקש לפעול באופן מתמיד כאינדיווידואל רדיקלי, אלא לכונן סדר ומוסדות יציבים המושתתים על חינוך. האל מעיד כי אברהם נבחר בשל החינוך שהוא מקנה לצאצאיו, חינוך למוסר ולדרך צדקה ומשפט.

הכוחות הללו, הנראים כסותרים אם מתעקשים לחשוב על פי קטגוריות מסוימות של חשיבה, מתגוררים יחד באיברים ובגידים של הקיום הדתי.  

ההבדל המשמעותי שבין הדת למחשבה השמרנית נעוץ לדעתי בנקודה אחרת: בעובדה שהדת אינה מצוידת בהלך הרוח הספקני ואף הפסימי המרכיב את ההגות השמרנית. להיפך, הדת מציעה אמון, ולפיכך התמסרות.

מחד גיסא הדת מאורגנת סביב מוסדות, סביב מסורת, היא מתייחסת בהדרת כבוד אל העבר ורואה את עצמה תלויה במה שהיא מקבלת ממנו, מן האבות, הסבים, הרבנים, כתבי הקודש, המסורת והמורשת; היא חוששת משינויים וממהפכות ופוסעת באופן מאוד זהיר ואיטי כאשר היא עומדת בפני אתגרים חדשים. מאידך גיסא, ישנו יסוד רדיקלי בדת, יסוד מהפכני, כוח קיצוני של דבקות מוחלטת, התעקשות, נתינת אמון, הליכה עד הסוף, צלילה לתהומות של הבלתי אפשרי, נטילת סיכונים, מוכנות להיות חריג ולצלול בתוך שקיעוּת טוטאלית.

הכוחות הללו לפעמים מופיעים כנפרדים אלה מאלה, ואנו יכולים לזהות כל אחד מהם נישא בידם של טיפוסים דתיים שונים. 

כאשר מדובר בתחום של רבנות קהילה ופוסקי הלכה, אנו יכולים לפגוש בקלות את הקול המתון, זה שבא לידי ביטוי בזהירות משינויים דרסטיים והחושש מקולות רבולוציונריים, קולות של שינויים תזזיתיים ומהפכניים. בקבוצות שהמאפיין שלהן הוא המסורתיות ניתן למצוא מופעים קצת שונים של הקול הזה. התנהלות דתית שבאה לידי ביטוי דרך מבעים של כבוד: לחכמים, לעבר, למסורת, למוסדות היציבים, כמו גם חוויה של אמונה שמתארגנת סביב שאלות של השתייכות, קהילה, יציבות, וסביב ארגון "מאוזן" של המרחב. באזורים אלה הדבר בא לידי ביטוי גם ביחס החיובי והקרוב למושגים "פטריוטיים" יותר, כמו העם, המדינה, בית הכנסת, הקהילה, ובראש ובראשונה המשפחה.

אולם במרחבים אחרים, כאלה הבאים לידי ביטוי יותר בקיום של היחיד, אבל גם בהלך רוח הקשור יותר לַ"ספר" ול"אותנטי", אנו מוצאים תנועות הנראות שונות, וניחנות באופי שניתן לראות אותו כ"רדיקלי" יותר. ניתן לפגוש כוחות כאלה בעולם הלמדנות וההלכה. מדובר בכוחות שמעדיפים את הספר ואת הממד האנליטי העומד כשלעצמו על פני המנהג, העם ויציבות הקהילה. הם נמשכים אל הרדיקלי, אל הסנסציוני, אל הדרמה ההלכתית, ונוטים לראות בה דבר מה תוסס, תובעני, שמושך עד הקצה.

הביטוי המובהק ביותר ל"כוחות הרדיקליים" בעולם הדתי קשור לטיפוסי האמונה. הדברים באים לידי ביטוי ברמה הנמוכה באופי פונדמנטליסטי ודוגמטי הסובב סביב עקרונות אמונה נוקשים, חדים ומחייבים, התובעים עמידה לסדר ללא פשרות, כמו גם סנקציות מותאמות. אך גם ברמה הגבוהה יותר, זו הקשורה לחוויה עמוקה של אמונה, לכוחות של התמסרות, לחוויות מיסטיות, לעולמות הקשורים לדבקות, נאמנות, קדושה וכיו"ב.

קל להבחין כי הנטייה למזג בין המחשבה השמרנית לדת מקורה בהבלטה כמעט בלעדית של המופע הראשון תוך התכחשות לשני. האיחוד בין השמרנות לדת מבקש, בין אם במודע ובין אם שלא במודע, להתעלם מן הכוחות הרדיקליים הקיימים בדת, הכוחות הסובבים סביב ההתמסרות, האמונה, הדבקות, ההליכה עד הסוף והצלילה אל המחוזות של המיסטיקה או המטפיזיקה.

 

ספקנות והתמסרות

למעשה, אין כאן רק התעלמות מן הפנים הללו אלא הפרדה מלאכותית מלכתחילה. הפנומן הדתי לא בא לידי ביטוי ב"כוחות שונים ומנוגדים" המצויים בתוכו, אלא בנוי ממעמידה מסוימת בהוויה הכוללת בתוכה את המוטיבים הללו כדבר אחד, כאשר במובן רב אין ביניהם כל מתח מיוחד. הסיבה לכך היא שבניגוד לרעיונות שאנו שומעים כיום לרוב, המגמות "השמרניות" הנטועות בדת אינן נובעות משמרנות במובנה המקובל אלא מן המבנה של האמונה עצמה, אולם במובן זה בדיוק לא מדובר במגמות "שמרניות" אלא במגמות בעלות אופי דתי שמה שנראה כשמרני בהן על פי רוב אינו אלא טעות אופטית.

נראה כי ההבדל המהותי בין המחשבה הפוליטית השמרנית לפנומן של האמונה נעוץ בעובדה שהמחשבה השמרנית יסודה בהטלת ספק מתמדת בתנופות של החידוש והשינוי ואף במנה מסוימת של פסימיות. השמרן נוטה להעדיף את היציב, את הבטוח, את המנוסה ואת המוכר, בשל העובדה כי אלה נקודות העוגן היחידות בתוך עולם שדבר בו אינו יכול להיות מוחלט, שאף פעם לא ניתַּן לנו עם אמיתות וודאיות וחד משמעיות, ובו אנו אמורים לקבל הכרעות ללא ידע של ממש על התוצאות הרבות והשונות שעשויות לנבוע מהן. מדובר בחוסר מוכנות להסתכן, העדר מוכנות להמר. זהו טמפרמנט הבנוי על כך שהליכה בדרך חדשה תמיד מסתכנת בנגיעה במה שאינו בטוח, שכל רעיון חדש וכל מהלך מהפכני הוא בראש ובראשונה מסוכן מכיוון שהוא עלול למוטט מבנים יציבים הרבה יותר משהוא עשוי לבנות מגדלי ענק במקומם. הלך רוח זה, שמייקל אוקשוט, אולי ההוגה החשוב ביותר בזרם השמרני, משרטט ביד אמן, הוא הלך רוח בעל מזג ספקני.

איני מעוניין לטעון כי הדת בנויה מן ההיפך, מן הוודאות וההחלטיות, מן האמונה העיוורת בחלומות גדולים שלא הוכחו מעולם ומן הנפילה למחוזות הדוגמטיות. אמנם אי אפשר להכחיש כי אצל מאמינים רבים מופעים רבים של הדת באו ובאים לכדי ביטוי באופן כזה והופכים אותם לפונדמנטליסטיים וקנאים בעקבות כך, אולם בפועל, הרבה מן הכוחות שתוארו למעלה כ"שמרניים" קיימים בדת כמות שהם. הזהירות מהתמוטטות הבניין בשל המודעות לסכנות שיש בשינויים קיצוניים היא מן התפיסות המשמעותיות והנוקבות בעולם הדתי.   

בניגוד לשאלות העוסקות ביציבות החברה או יציבות המוסדות, השאלות התיאולוגיות עוסקות בגרעינים הסוערים ביותר של ההוויה, אלה הטעונים עיסוק בחוטים הנפיצים ביותר בהוויה ובסף התהום או האינסופיות שלה.

ההבדל המשמעותי שבין הדת למחשבה השמרנית נעוץ לדעתי בנקודה אחרת: בעובדה שהדת אינה מצוידת בהלך הרוח הספקני ואף הפסימי המרכיב את ההגות השמרנית. להיפך, הדת מציעה אמון, ולפיכך התמסרות. האמון הדתי לא נובע מדוגמטיות אלא מן האמון עצמו, דהיינו, מן המוכנות להתמסר לאל, מן השכנוע הפנימי העמוק בכך שמדובר בדרך סלולה ואולי אף אופטימית מכיוון שבסופה נמצא מבטו של האל. בניגוד לשמרנות שהמזג העיקרי שלה מבוסס על ספקנות והימנעות מהימורים מיותרים, האמונה היא בראש ובראשונה הבעת אמון באל, הבעת אמון בהתגלות, הבעת אמון במצוות ובתורה. אמון זה אינו "קפיצה אל האבסורד" כפי שאנו מוצאים בהגות נוצרית מסוימת, למן טרטוליאנוס ועד קירקגור; לא מדובר כאן באבסורד או בתהום. בהחלט יש כאן רצון לשמור על קרקע יציבה ופורייה, אולם ישנו גם אלמנט של אמון המכיל בתוכו בהכרח ממד מסוים של התמסרות ושקיעות באופן בטוח, ממד הקשור לחוויה המובעת באחד ממזמורי דוד כי "ה' רועי, לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".

התלמוד (שבת פח ע"א) מספר על דיאלוג בנוגע לשאלת הפזיזות הדתית. דיאלוג זה מגיע מתוך הקשר בו הגמרא דנה על קבלת התורה ומצטטת את הקדמת אמירת ה"נעשה" ל"נשמע" כְּמה שזיכה את עם ישראל בכתרים. הקדמה זו מבטאת את המוכנות להתמסר לפעולה לפני ה"שמיעה", ההבנה או ההתנסות. ההתמסרות הזו מבטאת אמון עמוק באל, מוכנות לפעול מתוך אמונה שההתמסרות הזו תוביל לטוב. בהקשר זה מספרת הגמרא כך:

ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו! ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו – קבליתו, ואי לא – לא קבליתו. – אמר ליה: אנן דסגינן בשלימותא – כתיב בן תמת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא – כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. 

[תרגום: מין אחד פגש את רבא מעיין בתלמודו כאשר האצבע שלו תחובה תחת רגליו בחוזקה ודם נוטף ממנה. אמר לו אותו מין: תמיד הייתם עם פזיז שהקדמתם את פיכם לאוזניכם וכך גם היום, עדיין פזיזים! בַּתחילה היה עליכם לשמוע ולבדוק אם אתם מוכנים ומסוגלים לקבל את התורה ורק אחר כך להתחייב לעשייה. השיב לו רבא: אנו המחזיקים בשלמותו ובתומתו של הלב נאמר עלינו "תומת ישרים תנחם", ואותם המחזיקים בעורמתם נאמר עליהם "סלף בוגדים ישדם"]

הפזיזות שמייחס אותו מין לרבא, פזיזות שבעיני אותו מין יש בה קלות דעת, העדר כושר שיפוט ואימפולסיביות לא מפוכחת, זו שבאה לידי ביטוי במוכנות להתמסר "באופן עיוור" להנחיותיו של האל, וזו שבאה לידי ביטוי באותו אופן בשקיעות של רבא בתלמודו, שקיעות "השוכחת" מן העולם וצוללת אל התורה כאל עולם מסדר אחר, מוצגת על ידי רבא כשלמות של המאמין הנובעת מן הישרות התמה שלו. ישרות זו, בזכות מה שיש בה, אמורה להוביל את המאמין למקום שבו דווקא ישנה נחייה ודרך מוארת. לעומת זאת, הטענות המחוכמות, הערמומיות והמפותלות של אותו מין, המוצגות על ידי רבא כבגידה וחוסר יושר, וכסטייה מן הלב השלם, יובילו אותו לאבדן דרך ולהסתבכות עצמית.

באגדה זו ניתן למצוא את הארכיטיפ לאופן בו המאמין הדתי רואה את האמון וההתמסרות שלו לדבר האל. אמון זה נובע מהתמסרות לתכליות מסוימות שהוא רואה לנגד עיניו, והיושר המכוון את עיניו, זה המבטיח לו כי הוא פוסע מתוך לב שלם ומתוך דרך של טוב, מעניק לו את הערובה לכך שהוא יצעד בבטחה, מה שבתורו מאפשר לו השתקעות והתמסרות מוחלטת. השקיעות הזו היא לכאורה לצנינים בפני טמפרמנט שמרני המבקש להזהיר ללא הרף מפני הפזיזות והעיוורון, כמו גם ההימור והסיכון שבהתמסרות ובשקיעות, אולם המאמין מבטא כאן עמדה בוטחת הבנויה על כך שהלב השלם מאפשר את הסיכון.

 

הפוליטי והתיאולוגי

האם ההבחנה הזו קובעת כי השמרנות והדתיות צרות זו לזו? ובכן, לדעתי לא. הסיבה שאין כאן מתח של ממש קשורה לעובדה שהמחשבה השמרנית היא מחשבה פוליטית בעיקרה ואילו האמון עליו מדברים בהקשר הדתי שייך לתחום התיאולוגי. האבחנה בין הפוליטי לתיאולוגי חשובה כאן כיוון שהיא אמורה למנוע בלבול. המחשבה הפוליטית עסוקה בשאלות של יציבות וסדר חברתי, ובשל כך טמפרמנט שמרני בהקשר הפוליטי עשוי בהחלט להדגיש את הסכנה הנעוצה בפעילות פזיזה, פעילות שלוקחת על עצמה הימורים וסיכונים ומתנהלת באופן רדיקלי ומהפכני. אולם התחום התיאולוגי, התחום הא-פוליטי של התיאולוגי, הוא תחום בו השאלות הן שאלות אחרות. מדובר בשאלות הקשורות לאלוהים, לנפש, להוויה ולתכליתה ולא לסדרים הפוליטיים. במובן זה הבעות האמון, ההתמסרות והשקיעות הן ביטויים לעומק ולרצינות, בדיוק כפי שאמן טוב שוקע בעבודת האמנות שלו ובהלך הרוח המוליך אותו בה.

אינני מן הסבורים שהאמונה הדתית היא א-פוליטית. ההפרדה בין הקיסר לאלוהים מקורה בנצרות. התורה לעומת זאת רואה את השאלה הפוליטית כשאלה חשובה שאמורה גם היא להיות חלק מן ההתנהלות הדתית. טענתי כאן היא אחרת: לדעתי הפן הפוליטי של היהדות, דהיינו כל מה שקשור למוסדותיה הפנימיים, כמו המנגנונים הקהילתיים, דרכי הפסיקה וכו', או לפעילותה הפוליטית, ניחן דווקא באופי שמרני למדיי. שיקולים של זהירות, שימת לב להשלכות ולסיכונים וכיו"ב הם מתווי הדרך העיקריים בפני רבנים ופוסקים בעומדם בפני שינויים.

מה שקורה הוא החלפה של העומק הדתי ביצירה של עולם אידיאולוגי דוגמטי ונוקשה העסוק בריאקציונריות פוליטית וחברתית ומנהל מלחמות חורמה צעקניות הקשורות לשאלות של מבנים במקום לשאלות תוכן.

אולם זהו פן מאוד מסוים של ההוויה הדתית. הפן האחר והעיקרי של הדת הוא זה העוסק בשאלות של האמונה עצמה, ביחס עם האל, בקדושה וביראת השמיים, בשאלות של תכלית ההוויה, בתיקון הנפש והחברה, בהתמסרות ליחסים האינטימיים שבין האדם והאל, בהתמסרות למצוות ולדקדוק בדרכי הלכה. פן זה אינו ניחן באותו טמפרמנט שמרני שאנו יכולים למצוא בחלק הפוליטי של היהדות, אלא להיפך, הקול שלו הוא הקול הרועם של האש, או הקול המסתורי של הענן והערפל, אותם קולות המופיעים בסיפורי ההתגלות במתן תורה. הסיבה לכך היא ברורה: בניגוד לשאלות העוסקות ביציבות החברה או יציבות המוסדות, השאלות התיאולוגיות עוסקות בגרעינים הסוערים ביותר של ההוויה, אלה הטעונים עיסוק בחוטים הנפיצים ביותר בהוויה ובסף התהום או האינסופיות שלה.

 

דוגמטיות ריאקציונרית ודלות דתית

הניסיון לחשוב את ההגות הדתית דרך ההגות השמרנית מוביל בשל כך לתוצאות לא מוצלחות משני הכיוונים. אי ההלימה בין מה שמאפיין מחשבה שבעיקרה היא מחשבה פוליטית לבין אלמנטים השייכים לתחום התיאולוגי, והניסיון להחיל על התחום התיאולוגי דרכי פעולה פוליטיות, מייצר מצב בעייתי מכל הכיוונים, הן מן הבחינה הדתית והן מן הבחינה הפוליטית.

ראשית, הרדוקציה של העולם הדתי לרעיונות השמרניים מולידה דלות גדולה של הדת. העושר הגדול של החיים הדתיים, עושר הבא לידי ביטוי בעומקים של החוויה הדתית, בדבקות ובשקיעות, עושר המוליד שרטוט אמנותי של ההתנהגות האישית והחברתית, התמסרות לחיים שיש בהם אופק תכליתי, מִשמוּע של העולם, נגדע בחטף בתמונת עולם העסוקה באופן מתמיד בשאלות "כאן ועכשיו" של יציבות, קהילה ומשפחה. בתמונה זו הדת מאבדת את כל הדרה והופכת לדבר מה בינוני, תפל ומצומק שהנושא העיקרי שלו הוא שימור של מחויבות ואידיאולוגיה חברתית די ענייה. 

לצד זאת מתחולל גם נזק רב. עירוב המחשבה השמרנית השייכת לתחום הפוליטי עם הטמפרמנט הדתי העוסק בתיאולוגיה, מוליד יציר כלאיים מסוכן – דוגמטיות תקיפה ואלימה. מכיוון שהתחום התיאולוגי בנוי מכוחות תוססים ורדיקליים, כאשר הוא מוּתק למחשבה השמרנית פוליטית כוחות אלה מאבדים את מרווח הנשימה שלהם, את אזור המחיה הטבעי שלהם, דהיינו את המרחב של הנפש, של החוויה, של הדת,  של שאלות האמת ועומקי ההוויה, והופכים להיות כלי נשק בידי עיצוב מרחב פוליטי ברוח העקרונות העולים מן השמרנות.

בכך, מה שקורה הוא החלפה של העומק הדתי ביצירה של עולם אידיאולוגי דוגמטי ונוקשה העסוק בריאקציונריות פוליטית וחברתית ומנהל מלחמות חורמה צעקניות הקשורות לשאלות של מבנים במקום לשאלות תוכן. כך הזירה הציבורית הופכת להיות זירה של מלחמות פופולריות העוסקות בעיקר ב"ערכי המשפחה" (מה שנתפס כמכנה המשותף "החזק" שבין המחשבה השמרנית לדתיות בעיני "השדכנים"), במלחמות צעקניות נגד מה שמכונה "טרור" לגווניו. "טרור פמיניסטי"; "טרור להטב"י"; "טרור של הפוליטיקלי קורקט"; "טרור של השמאל"; טרור של זרועות התמנון של קרנות זרות"; "טרור של בית המשפט"; "טרור פוסטמודרני"; "טרור פרוגרסיבי"; וכו'. כך, מה שיכול היה להיות זירת דיון חברתית, פוליטית, אתית ופילוסופית משמעותית, הופך להיות קרקס רחוב מחנאי שבו מקוטלגים "הטובים והרעים" באופן סכמטי וילדותי. תופעה זו מנוגדת באופן מובהק לשמרנות ולטמפרמנט שלה, אבל מה שמאפשר אותה זה השילוב הלא מוצלח בין הכוחות התוססים הקיימים בעולם של החוויה הדתית לבין "המסקנות" של ההגות השמרנית ואיחוד הכוחות האינטרסנטי בין שני העולמות הללו. כך נמצא שגם השמרנות וגם הדת איבדו את הכוח המשמעותי שלהן, את היתרונות החשובים שלהן, לטובת שיתוף פעולה פסאודו פוליטי הסובב סביב העיקרון שהפך להיות במקומות אלה עיקרון הבסיס של הדתיות: "ערכי המשפחה".

במאמר חשוב שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "הזמן הזה" מבחין אסף שגיב בין המחשבה השמרנית לבין "אורתודוקסיה", אבחנה שמשרטטת במובנים רבים את ההבדלים בין השמרנות האנגלית לשמרנות האמריקאית, ככאשר בניגוד לשמרנות הקלאסית, השמרנות האורתודוקסית היא גישה מיליטנטית העסוקה ברטוריקה רדיקלית ובלהיטות לתקוף ללא הרף את מוסדות המדינה ואת בתי המשפט, מה שבסופו של דבר מאפיין את ההיפך מן הטמפרמנט השמרני הקלאסי.

האבחנה הזו חשובה לענייננו. להבנתי, הדת איננה "אורתודוקסית" במובן שציין שגיב ואף רחוקה מכך, אולם הכוח הסוער הטמון במרחב התיאולוגי, כוח סוער שאדם דתי מצויד בו פעמים רבות, כוחו הסוער של בית המדרש והלהט של הדבקות והקדושה, מוביל להיפך הגמור כאשר הוא מותק ממקומו הטבעי ונרתם לשירות המחשבה הפוליטית ולשאלות החברתיות. כוח זה הופך להיות כלי שימוש אלים בידי כוחות פונדמנטליסטיים ורדיקליים בשם השמרנות.

אם שגיב הוטרד במאמרו זה מן הפגיעה בטמפרמנט השמרני לטובת מה שהוא מכנה האורתודוקסיה, הרי שכאן ביקשתי להביע טרדה מן הצד השני, מן הנזק ששילוב זה גורם לדת. הדת שבמקורה היא פתיחות, עומק, קשב להוויה, דבקות, צניעות ושקיעות בתורה, הופכת להיות כלי חלול וצעקני של כוחות פוליטיים העוסקים בשאלות של "ערכי המשפחה" והופכים אותן לנושאה העיקרי. המיזוג בין המחשבה וההגות השמרנית לבין הדת, מיזוג שנעשה אולי בתחילת הדרך מכוונות טובות, מוביל להשטחה של הדת ולדלות רעיונית שלה, ולטווח רחוק יותר הוא מוביל לחידוד הנטיות הריאקציונריות, הפונדמנטליסטיות והקנאיות, בשם "השמרנות הדתית". 

 

*מנחם נאבת גר בירושלים, כותב ומלמד בתחומי היהדות והפילוסופיה.