אביטל הוכשטיין היא דיקן הסגל וחברת הצוות המארגן של מכון הדר. היא חוקרת ומלמדת במכון שלום הרטמן בירושלים ויחד עם פרופ' חנה ספראי ז"ל כתבה את הספר "נשים בחוץ, נשים בפנים – מקומן של נשים במדרש" בהוצאת ידיעות אחרונות.
סדר בוקר, גמרות, תפילות, לימודי הלכה ואמונה – אלו הם מרכיבי הבסיס של כל ישיבה, וכך גם של 'ישיבת הדר' השוכנת בניו-יורק. אולם, חיצונית, ישנו הבדל גדול אחד: ב'הדר' יושבות גם נשים ולומדות עם הגברים, בשוויון מלא. בהתבוננות מעמיקה, יימצאו הבדלים נוספים הנוגעים לאופי הלימוד ולגישה התאולוגית. כיצד צומח מוסד תורני כזה? ואיך צמיחתו תלויה בהקשר הגאוגרפי? אביטל הוכשטיין מציגה את ישיבת הדר ומסבירה את הבסיס לייחודיותה ולחידוש שבה
שעה: שמונה בבוקר. המקום: ישיבת הדר. התפילה הסתיימה לא מכבר, תלמידים ומורים מגלגלים ואורזים את התפילין עם סיום התפילה ופונים לחדר-האוכל לארוחת הבוקר. סביב השולחן מתנהלות שיחות חולין קצרות. לאחר שהתורנים פינו את הכלים למטבח, עושים הכול את דרכם חזרה לבית-המדרש לתחילת סדר הבוקר, סדר תלמוד. כל תלמידי הישיבה – המחולקים לארבע קבוצות – לומדים את אותה המסכת. הקיץ הזה עומדת 'מסכת מכות' במוקד. בצהריים, לאחר הפסקת ריענון ותפילת מנחה, יעברו התלמידים לשיעורי הלכה, מחשבה ואגדה, אחר-כך יפנו לסדרי הערב.
***
במבט ראשון, נראה בית-המדרש של ישיבת הדר כמו זה של כל ישיבה אחרת. סדר-היום מוכר ודאי לכל מי שלמד בישיבה, מליטא ועד ירושלים, מחברון ועד גוש-עציון. עיון נוסף, והפעם בפרטים הקטנים, מתחיל לחשוף את הממדים הייחודיים של הישיבה. ראשית, קול הצופר הצורם הנשמע מכבאית חולפת – אחד מקולותיה הטיפוסיים של ניו-יורק. אנחנו איננו נמצאים בבית-מדרש הניצב בראש הר ירוק בגליל או במרכזו של יישוב קטן במרכז, אלא בלב-לִבה של בבל המודרנית.
גם החומר הנמצא על השולחנות מעיד על ייחודה של הישיבה: על חלק מן השולחנות ניתן לראות את דפי ההנחיה ללימוד שבהם מצויות הטבלאות הטיפוסיות לניתוח דף הגמרא, אלו הם דפים המיועדים לתלמידים בעל רקע מועט יותר בלימוד, והם כתובים רובם באנגלית; על שולחנות אחרים ניתן למצוא דפי הנחיה ובהם הפניות לראשונים, לאחרונים ולכתבי-יד, המיועדים לתלמידים בעלי הרקע הרב יותר (הקשובים שבקוראים כבר יזהו כי שילוב זה של רמות לימוד שונות מיוחד בפני עצמו). אף-על-פי שדפי ההנחיה הם באנגלית, הגמרות עצמן מסורתיות, על פי דפוסם של האלמנה והאחים ראם, דף הגמרא המסורתי, התנ"כים הפזורים על השולחנות גם הם בשפת הקודש, וכן הרמב"ם והבית יוסף. העברית והאנגלית משמשות כאן בערבוביה, אך לאורך כל הלימוד שואפים התלמידים כולם להיצמד למקורות העבריים. אחדים ידפדפו במילון גם לצורך הבנת המילים הבסיסיות ביותר, בעוד אחרים ינהלו דיון שלם על טהרת העברית ורק המבטא יסגיר כי לפנינו יושבים תלמידים שנולדו וגדלו בארצות-הברית. העובדה האחרונה העשויה להיראות לא אופיינית – אף שהיא מתחילה להיות מוכרת ביותר ויותר מקומות גם בארץ – היא שבית-המדרש מורכב מלומדים ולומדות, ר"מים ור"מיות, ובין שליחי-הציבור נמצא גם שליחות.
***
מכון הדר הוא פרי של יהדות ארצות-הברית, ועם זאת אני ועמיתי הישראלים מוצאים את מקומנו בין שורותיו, כתלמידים וכמורים. (אף שמאמצי הגיוס בארץ מזעריים, כחמישית או כרבע מבוגרי הישיבה הם ישראלים). בשיחה עם עמיתיי הישראלים, המכירים את הישיבה לפני ולפנים, עלו כמה ממדים ייחודיים ומשלימים הקיימים בה: המקום מהווה דגם לעולם שבו להיות דתי משמעו להיות cool, ואין התנצלות או מבוכה בנוגע לכך. להיות דתיים פה, זה לא דבר הנעשה "בשביל הילדים", אלא מתוך אמונה כי התורה היא תורת אמת ויש בה הכוח לחיי אמת – להנחות את האדם לחיות חיים של טוב וקשר.
מכון הדר (אם להידרש לחלוקה הישראלית כל-כך הזאת) הוא מוסד 'דתי', ולעובדה זו יש משמעות תאולוגית ולא רק מעשית. לא רק שאין נוסעים כאן בשבת, אלא שישנו ניסיון תמידי לקיים קשר חם ועשיר עם אלוקים, מקור החיים, בורא העולם, נותן התורה ומצווה המצוות. אלוקים אינו ישות פילוסופית מופשטת, אלא ישות המבקרת את העולם ומחזיקה בציפיות גבוהות מן האדם הקשור אליה בקשר של ברית. בישיבת הדר, מוחלף הניכור המודרני בתום, בשאיפה לראות כל אדם, ובתפישה הגורסת כי אדם בוגר יכול לקחת אחריות על יהדותו ויש עליו האחריות להגדירה, להבינה ולקיימה בתוך קהילה.
קהילה היא מן המאפיינים של היהדות האמריקנית, ובמכון הדר היא מהווה ערך ומטרה לחתור אליה. העולם המודרני מאפשר לייצר קהילות חוצות מרחב, ואכן התלמידים שנאספו לישיבת הדר במהלך השנים מצליחים להיות קשורים אליה באופן מרשים והדוק. הם מגיעים לתפילות ולימי-עיון, שותפים בשיח דתי וחברתי בקבוצות מייל שונות באופן תדיר. גרעין לא קטן של תלמידים ישראלים ואמריקנים השוהים בארץ לתקופה, מקיים קשרים חברתיים ודתיים גם בישראל. נראה כי הדגם הפשוט של קהילה המאוגדת סביב אורח-חיים ומרחב גאוגרפי התפתח עם הזמן לדגם של קהילה המאוגדת על-פי אורח-חיים ותפישת-עולם. כך, ישיבת הדר יוצרת דיון ושינוי חברתי המגיעים אל מעבר לכותלי הישיבה: אל חייהם של לומדיה גם בסיום לימודיהם; מעבר לכך, מגיע השינוי הזה אל החברה הפוגשת אותם, וכך נוצרות קהילות שלהן קשר חברתי ודתי, רצוף ועמוק, המהווה רוח גבית לפעילות בעלת אופי יהודי משותף ברחבי ארה"ב, אנגליה, קנדה וגם בישראל.
שורות אלו הן הזדמנות בעבורי לתאר את התאולוגיה והפילוסופיה המעצבים ומאפיינים את המקום המיוחד הזה, וכן את התמימות, תחושת השליחות והכנות, המאפיינים אותו אף הם.
***
'ישיבת הדר' היא חלק 'ממכון הדר', מרכז חינוכי אשר חרת על דִגלו בנייה והעצמה של דור אשר יוכל להקים ולקיים קהילות חיוניות, בעלות מחויבות עמוקה להלכה ולשוויוניות, ואשר בבסיסן יעמדו ערכים של לימוד-תורה, תפילה וחסד. הבסיס הרעיוני של המכון מורכב מתפישות הלכתיות, תאולוגיות וחברתיות ייחודיות, הן בפני עצמן, והן, ואף בעיקר, בזכות השילוב שביניהן. הבסיס האידאולוגי והפדגוגי של הישיבה נמצא בעולם התורה והמצוות, והוא זה המעצב את אופי הפעילויות בישיבה. צוות הישיבה עוסק בהנחלת מסרי התורה וביטוייה הנורמטיביים, ומעודד את התלמידים ליישם את ציפיותיה של התורה מהם, כפי שהן משתקפות בספרות היהודית המסורתית לדורותיה.
את המכון ייסדו איתן טוקר, ש"י הלד ואלי קונפר, אשר נפגשו כתלמידים לתואר ראשון באוניברסיטת הרווארד, ומאז סוללים ביחד את דרכו וחזונו. אני גדלתי בארץ, בחינוך הדתי. כבר בבית-הספר הממלכתי-הדתי השכונתי שבו למדתי, 'יהודה הלוי,' בירושלים, למדנו גמרא. אני מכירה תודה עד היום למורה הראשון שלימד אותי גמרא, פרק 'אלו מציאות', יוסי וירצבורג. מורה דגול אשר פתח בפניי את עולם התלמוד ואת הוראתו. משם עברתי לתיכון דתי, פמיניסטי, לבנות, 'פלך', שירתי בשירות צבאי כ'משקית הוראה', תפקיד הנחשב 'בטוח' לבנות דתיות, ומאז אני עוסקת בלימוד ובהוראה של לימודי קודש בכלל ותלמוד בפרט. לפני כחמש שנים, כאשר שהיתי בניו-יורק, ביקשו ממני השלושה להצטרף לצוות המוביל של הישיבה.
***
התפישה הגורסת כי כל אדם נברא בצלם אלוקים מנחה את מכון הדר. הרב ד"ר ש"י הלד קורא עם התלמידים בהזדמנויות רבות ושונות את המשנה: "לפיכך נברא אדם יחיד" (סנהדרין ד, משנה ה), המדגישה את ערכו הייחודי והאין-סופי של האדם ואת האחריות המוטלת עליו מתוך כך, אחריות שגם היא – אין לה סוף. המסר מתבטא בשקידה על פיתוח היחס הראוי לאחר והאחריות הראויה כלפיו, נושאים השבים ועולים בשיחות שונות המתקיימות בבית-המדרש, וכן בפעילות החסד של הישיבה, המהווה חלק מהותי מסדר-היום של הלומדים, כמו גם המודעות לעיצוב אופיו של האדם הדתי אשר מתוכה היא נעשית. עוד היא מתבטאת בעובדה שדלתות בית-המדרש פתוחות בפני כל אחד ואחת, ללא קשר לשיוכם המגדרי: כולם זוכים להיות נוכחים, להשתתף ולהוביל. המחויבות העמוקה לרעיון צלם האלוקים מחייבת התייחסות לנשים ולגברים כאזרחים מלאים ושווים. (אמנם, אין הדבר מניח שכל סביבה צריכה להכיל גברים ונשים ויש מקום לתהות מתי הפרדה מתאימה. התשובה לכך תהיה שונה מקהילה לקהילה.)
תפישה עמוקה של האדם הנברא בצלם אלוקים באה לידי ביטוי גם באחת ממטרותיהן ושאיפותיהן הבסיסיות של הישיבה והמכון: התפישה הגורסת כי על אדם יהודי בוגר לקחת אחריות על חייו היהודיים. לשם כך, עליו להיות בעל בקיאות בסיסית במקורות היהודיים, להיות מסוגל לפעול בעצמאות אל מול הטקסטים המסורתיים וללמוד תורה באופן פעיל. הדבר נכון בנוגע לתנ"ך, לתלמוד ולספרות ההלכתית. מטרה זו עומדת בבסיס הבחירה הטכנית לכאורה – אך מלאת התוכן למעשה – בכך שהטקסטים הנלמדים בישיבה ומונחים על כל שולחן יהיו הטקסטים המקוריים: לא תרגומים לאנגלית אלא התנ"ך והגמרא עצמם. תרגום עשוי לשמש ככלי-עזר, אך המטרה המוצהרת שלנו היא חשיפה לטקסט המקורי ומתן כלים להתמודדות עצמאית אתו, כך שהטקסט המקורי הבלתי מתווך יעשה נגיש והתלמידים יקנו את הבקיאות הבסיסית המאפשרת גישה ישירה אליו. הדבר משתקף בבחירה נוספת, והיא העובדה שהתלמידים מבלים זמן רב ומשמעותי מול דף הגמרא או הטקסט הנלמד בבית-המדרש עם חברותא, ולאו דווקא בשיעורים. כאמור, הנחת-היסוד בפעילות הישיבה היא כי אנשים בוגרים יכולים לקבל החלטות בנוגע לאופן שבו הם רוצים לחיות את חייהם היהודיים רק אם הם יודעים מהן האפשרויות העומדות לפתחם, ומה משמעותה, מבחינה תאולוגית וערכית, של בחירה זו או אחרת. לכן, לימוד מאפשר ומעצים הוא הלימוד המאפיין את הישיבה.
לא רק תפישה של צלם אלוקים, אלא גם תפישה בסיסית ביחס לתורה ולכוחה מעצבת את הלימוד והעבודה הנעשים בישיבה. לפי תפישה זו, התורה יכולה להוות מקור להשראה ולחידוש; יש לה כוח ויכולת לרפא את הדיבור (כדברי מדרש רבה על דברים: "ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון" דברים רבה, א', א'), תורת אמת נותנת לאדם קול ושפה להביע את רעיונותיו בלשון רוחנית, נורמטיבית ומסורתית; תורת אמת מאפשרת תקשורת בדרך טרנסצנדנטית יותר. היא מאתגרת הנחות יסוד וממלאת את האדם ברוח חדשה.
***
האתגר של פיתוח עצמאות, אף שבמידה מסוימת הוא מהווה מטרה ואתגר גם בעבור היהדות בישראל, הרי הוא בבסיסו פרי המציאות הייחודית של יהדות ארה"ב. היהדות בישראל מחולקת באופן גס למדי ל'חילונים' ול'דתיים', (קבוצות אשר ייתכן שהן הופכות בשנים האחרונות למגוונות יותר ולבעלות דקויות רבות יותר). באופן סטראוטיפי, ה'חילונים' זונחים את הדת ואת כל המטענים הנלווים לה: הרגשי, האידאולוגי, התוכני והמחייב; ואילו ה'דתיים' מקבלים על עצמם, בלי אבחנה, את כל הממדים הללו.
יהדות ארה"ב, אשר ברובה אינה אורתודוקסית, מאופיינת בדורות האחרונים במבנה של קהילות: כל קהילה כוללת הנהגה רבנית ובני קהילה. ההנהגה הרבנית היא בעלת הידע, היא מקור הסמכות לכל עניין יהודי. מתוך כך, היא גם המפרשת את המקורות ומציע את המשמעות היהודית והדתית לחיים. זהותם של בני הקהילה מבוססת לרוב על שייכותם לקהילה זו או אחרת. למרבית יהודי ארה"ב חסרים הידע והכלים הדרושים כדי לנהל את יהדותם באופן עצמאי ולמלא אותה בתוכן. יהדותם מעוצבת על-ידי הדרשות שנותנים הרבנים, מבלי שיש להם היכולת לבקר אותם. הזהות היהודית מעוצבת באמצעות הליכה לבית-הכנסת או שיוך חברתי לקהילה זו או אחרת, ולא על-ידי שמירה או תהייה על אודות נורמות הלכתיות או מודעות לאתגרים העמוקים, התאולוגיים והחברתיים, אשר הכרת הטוב והמחויבות לחסד עשויות להציב. הרצון שלנו לפתח לומדים עצמאיים נוצר, אם כן, בעקבות חסר גדול במציאות החיים היהודית האמריקנית. במובן זה, הרי שמכון הדר, מיסודו, מהווה תופעה בלתי ישראלית.
***
לגישה הייחודית להלכה המאפיינת את מכון הדר, בהנהגתו של הרב ד"ר איתן טוקר, יישנן השלכות חברתיות ותאולוגיות. נקודת-המוצא היא התובנה בנוגע לפער שבין ההנהגה הרבנית לציבור – פער ההולך ומעמיק נוכח העובדה שמרבית הציבור אינם שומרי מצוות וההנהגה היהודית הרבנית אינה סומכת עליהם. המשמעות היא שלאנשים בעלי העניין בהלכה יש פחות ופחות קשר לציבור הרחב ולמציאות החיים שלו וזיקתם אליו קלושה ביותר. ישנה, אם כן, קבוצה גדולה של אנשים אשר אינה נלקחת בחשבון על-ידי אלו החושבים על יהדות נורמטיבית, יהדות שיש בה נורמות התנהגות במובן הרחב והמסורתי, שלא רק עסוקה במשמעות של שבת או במתן צדקה אלא גם בהלכה – על שפתה, משמעויותיה ודיקדוקיה.
המטרה של מכון הדר היא לשוב אל עולם שבו: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (כדברי ריש לקיש, בבבלי, ברכות נז, ע"א). כלומר לעולם שבו מצוות הן עניין נוכח תמיד, בכל מקום וזמן, והן מהוות פריזמה קבועה, ולעולם שבו ההנהגה והאליטה העוסקות בהלכה מכירות בכך. יש לצפות מן ההלכה להגיב למציאות החיים כפי שהיא. בהקשר זה, אחד הממדים החשובים ביותר של הלכה הוא שהיא מבחינה בין 'מלכתחילה' ובין 'בדיעבד', ואינה מציגה או דורשת רק עולם אידאלי.
הנחת-יסוד מקובלת נוספת נדחית בתפישת-העולם הקיימת בישיבה: אני זוכרת ספר שקיבלתי בשנות התיכון, כאות לבגרות הדתית שלי, ואשר עסק בסתירה שבין דת למוסר. אכן, הנחת-יסוד המקובלת בעולם הדתי, האורתודוקסי, המחויב להלכה, היא כי קיימת סתירה בין הלכה למוסר. הנחה זו מוצגת על-ידי רבנים שונים בצורות שונות, אבל תמיד כהנחת-יסוד שיש להתמודד איתה וככזו המותירה את האדם אל מול שתי אפשרויות בלתי נסבלות: הראשונה, לקבל את ההכרעה הדתית – אף שזו אינה נראית לו מוסרית. זוהי בחירה המתוארת לעתים ככואבת, אך תמיד כהכרחית, והשלכתה בלתי נסבלת לא רק משום שהיא מותירה, לעתים קרובות, אדם פגוע, אלא משום שמשמעותה קיומו של א-ל בלתי מוסרי; השנייה, לבחור בזניחת ההלכה לטובת המוסר – עבור אדם שתורה היא בנפשו, היא דרך חייו, מתת אלוקים, הזדמנות לחיים של טוב, ברית ואמת – בחירה זו היא בלתי אפשרית. תפישת ההלכה והמוסר הבוקעת מתוך הישיבה – תפישה שיש לה מקורות והדים בארץ – קוראת לתהליך. היא גורסת כי במצב שבו מצווה מסוימת אינה מובנת לאדם ונראית לו בלתי מוסרית, אזי עליו ללמוד אותה שוב, לחדור לעומקה, ולעומק הערך העומד בבסיסה. על-פי-רוב יציף לימוד הלכה מעמיק יותר קולות הלכתיים נוספים או שהחקר המעמיק יותר של התובנות וההנחות המוסריות שלנו יביא לגילוי כי לא ירדנו לעומק המוסרי של הדברים. כך או כך, בדרך זו אנו עשויים אכן ללמוד דבר-מה חדש, ולהגיע להבנה והשלמה עם מצוות באופן שיאפשר, בכנות ובלי מבוכה, להסביר אותן, לומר אותן ולהבין עד הסוף את הטוב שבהן. התפישה הבסיסית בנוגע להלכה היא כי הערכים שלנו עשויים וצריכים לקבל ביטוי במעשינו ההלכתיים וכי אין לקבל את קיומה של הלכה יהודית שלא ניתן לדבר אותה, לספר אותה או לשתף בה אחרים.
***
השיח הציבורי על הלכה ויהדות בכלל מעלה שאלה בנוגע לאופן התנהלותו של המרחב הציבורי, כפי שהרב קונפר מתאר במאמר שכתב: האם נורמטיביות יכולה להוות פריזמה למרחב ציבורי המכבד את כל יושביו, ולא רק פלורליזם הנובע מדרישות פרקטיות, כפי שאנו רגילים לסבור. ייתכן שיש לערער על ההנחה הטוענת כי מגזר ציבורי שאין בו ציפיות נורמטיביות (הלכתיות) הוא המקום היחיד שבו זוכים אנשים לכבוד המגיע להם. לאנשים בימינו יש חופש, ולכן לכבד אותם משמעו לשתף אותם בתפישות ובדרישות נורמטיביות. מפגש מעמיק שבו אמיתות נחשפות – גם אם קיימת מחלוקת לשם שמים בנוגע אליהן – מכבד את הנוכחים בו יותר מאשר מפגש שטחי אשר רק המכנה המשותף נגלה, מעצב ונידון בו.
מרחב ציבורי שכזה מציב דרישות בפני הציבור: ראשית, אין להתנצל על דרישות נורמטיבית, על אורח-חיים 'דתי'; שנית, יש צורך לעצב ולחיות חיים יהודיים הכוללים פרקטיקה באופן רציני, כך שיהיה ראוי שנילקח ברצינות כאנשים 'דתיים' – או אז ניתן יהיה להחליף את השיח על אודות ההלכה בשיח הלכתי עמוק, כזה הנובע מתוך ידע, ולוקחים בו חלק רבנים ובני קהילות כאחד. במילים אחרות: יש לדבר הלכה מתוך ידע – ועל השיח הזה לאפיין את בני הקהילות ולא רק את ההנהגה.
בבסיס תפישה זו ישנה גם הנחה תאולוגית על אודות רצון האל מן האדם, הנחה הדוחה את תפישת הדת כציות או כדיכוי וטוענת כי מטרתן של המצוות היא לעצב את האדם; ובשפה פסיכולוגית: לשלוט באיד ולא בסופר אגו. למיזוג שבין התפישה ההלכתית והתאולוגית ישנה השלכה חברתית: כל ישראל חברים בברית עם הא-ל; לכל ישראל הזכות לדרוש שהתורה תדבר אליהם, זכות הנובעת מתוך דרישה למחויבות.
***
אסיים בהערה על התמימות. אחד מן הדברים הנוגעים במיוחד ללבי במכון הדר הוא אווירת התום המצויה בו, אווירה הנובעת אולי מחוסר הניכור הבסיסי הקיים במקום – ממד שיש לעמוד על טיבו. באקלים הישראלי, מקום דוגמת בית-הכנסת 'שירה חדשה', שאני נמנית על מקימיו, נתפש כמהפכני, כמורד, כמתנגד. זאת, למרות ש'שירה חדשה' היא בית-כנסת שאין בו שוויון מלא בין המינים. הנשים ב'שירה חדשה' אמנם דורשות, עולות וקוראות בתורה ועוברות כשליחות-ציבור בקבלת-שבת (דבר שבכל בית-כנסת מאפשרים לילדים מתחת לגיל מצוות), אך בל נשכח כי גם שם, הן אינן אזרחיות שוות לכל דבר ועניין; ואילו במכון הדר ישנן תמימות וכנות, הנוכחות על אף השוויון המגדרי הקיים שם, בהקשר הלכתי.
כשהגעתי לניו-יורק, הבנתי שרוב המרחבים היהודיים השוויוניים בארה"ב הם אקדמיים. תלמידי רבנות ותלמידים לחינוך יהודי, לומדים על פי רוב באוניברסיטאות או מוסדות דומים, כך שהמוסד האקדמי מהווה בעבורם תחליף לבית-המדרש. הבנתי כי מחוץ לעולם האורתודוקסי, מסרו יהודי ארצות הברית את לימוד התורה שלהם למוסדות האקדמיים. אם ברצונו של אדם להיות רב, הוא פונה למוסד להשכלה גבוהה. יש לכך כמה השלכות: אחת מהן היא שהשיח מוגבל. הדיבור על תאולוגיה מתנהל בשפה ובכלים אקדמיים; העיסוק בחיים יהודיים נורמטיביים, בהלכה ובמחויבות, מעוצב על-ידי גבולות השיח האקדמי – במנותק מהעולם הדתי. במכון הדר מתקיים בית-המדרש היחיד שבו מחויבות ונורמטיביות שוכנים לצד שוויון בין המינים ובצד ההתר לשאול כל שאלה, ובלבד שהיא אמתית וכנה.
במובן מסוים, הרי המציאות הישראלית הפוכה – העולם הלא-דתי, הלוקח על עצמו לימוד תורה ויצירת זהות יהודית מתוך ידע ובעלות, הסיר מעליו ברובו את עולם המעשה היהודי. מגמה אשר מתחילה, אולי, להשתנות בשנים האחרונות. למכון הדר יש שאיפה שלא לוותר על השיח הנורמטיבי, גם במקום שבו היהדות מנסה להיות רלוונטית וביקורתית.
בית-מדרש זה ייחודי משום שהתשובות הניתנות בו שואפות לקחת בחשבון מקורות היסטוריים ואקדמיים, אך גם את החיים עצמם, שכן: "חותמו של הקב"ה – אמת". כל אלו מעובדים לכלל תפישה דתית המתמודדת עם עובדות העולם ומתרגמת את תוצאות הלימוד לקשר עמוק יותר עם הקב"ה.
בתוך ההקשר האמריקני, הממד השוויוני הוא מובן מאליו. החידוש שלנו בישיבת הדר הוא קיומו של עולם שוויוני השוכן ביחד עם קבלת עול תורה ומצוות. הנחות היסוד הדתיות והדרישות הנורמטיביות של הישיבה הן שמרניות בבסיסן, והמחויבות להלכה של הדר נתפשת כצעד ימינה בנוף האמריקני.
כישראלית, אני משתאה לנוכח הנוחות שאני מרגישה גם ביחס לממדים החדשים והמהפכניים לכאורה של המקום. המעבר מלימוד לתפילה ומתפילה ללימוד, המתרחש ב'מקומות הקבועים' ללא הכנסת מחיצה, כאשר חזנית מובילה לעתים את התפילה, אינו מרגיש כמעשה מרד, ואופיו תמים, לא ציני ולא מנוכר. ולוואי ונלמד מתמימות וכנות אלו גם למעשינו בארץ.
