דורון (שם בדוי), גרוש ואב לשניים, מספר על המשפחה שהתפרקה, על סעודות שבת עצובות בבית ריק, על החברים הנשואים שלא מצליחים להבין, על תחושת הכישלון ועל הקושי לאזור כוחות ולהתחיל מחדש
המלאכים כבר לא מלווים
בכל ערב שבת שבו הילדים לא אצלי, עוד לפני שמגיעים ל"עלינו לשבח", אני יוצא מבית הכנסת. אני מנסה ללכת ברוגע, אבל למעשה אני נמלט. נמלט ממה שעומד להתרחש בעוד כמה דקות. בעוד כמה דקות יצאו הגברים והנשים וייפגשו במבואת בית הכנסת, יחברו לילדיהם ויצעדו יחד, כמשפחה, לסעודת השבת שלהם. המחזה האידילי והיפה הזה הוא בלתי נסבל מבחינתי, כי הוא ממחיש יותר מכול את השבר בחיי. אצלי האידיליה התפרקה לפני כמה שנים, כשמסרתי קלף למישהי שפעם קראתי לה אשתי, והיום היא כבר לא. לא משנה עד כמה ההחלטה להתגרש הייתה נכונה וצודקת, עד כמה אתם וילדיכם הייתם נפגעים יותר לו הזוגיות הזו הייתה ממשיכה ומחריבה כל חלקה טובה – אף צידוק הגיוני אינו מסוגל לעמוד בפני מראה של משפחה מאוחדת, בעודך הולך הביתה בגפך אל עבר סעודת שבת אינטימית ביחידות.
כשהילדים אצלי, קל יותר. יש אשליה של נורמליות, ולו למראית עין, וזה עוזר מבחינת התחושה האישית. הנה, אני כמו כולם. ואז אתה מגיע הביתה ושואל את עצמך אם יש טעם לשיר "אשת חיל" כשאין למי לשיר, ואם יש מלאכים מיוחדים שמלווים אבות גרושים עם או בלי ילדיהם. זו גם הסיבה שקשה לי להיענות להזמנות לסעודות שבת: הבדידות שאני מרגיש בתוך משפחה מתפקדת גדולה פי כמה מהבדידות שמחכה לי בבית הריק. כשאני בבית, אני לא נאלץ להשוות את מצבי למצבו של אף אחד. שם אני כפי שאני. קשה להסביר לאנשים טובים, שרוצים לעזור ולא מוכנים להעלות על דעתם שתלך לאכול סעודת שבת לבד, עד כמה השהות במחיצתם מכאיבה לך, כמה היא מדגישה לך את ההעדר. כמה אתה כמֵהַ לנורמליות שלהם.
והנורמליות הזו היא לא סרטון פרסומת של "שישי ישראלי", של משפחה מהאגדות, אלא של משפחה כמו כולם – עם מריבות, עם צחוקים, עם שירים, עם הקנטות, עם מתחים סמויים וגלויים. לו רק היה חלקי עמם, שאלו יהיו הצרות שלי, כמו שאומרים. אותם מארחים רחבי-לב חוששים מהרגע הזה שבו הילדים שלהם ישאלו: "ואיפה אשתך? והילדים שלך? למה הם לא כאן?". אני רואה את החיוורון מתפשט על פניהם ומרחם על המצב האומלל שנקלעו אליו, בגללי. אני נחלץ לעזרתם כדי להציל את המצב, מסביר בפשטות שאני ואשתי כבר לא ביחד, ושהילדים גרים אתה. המארחים מתפללים בסתר לבם שהדיון יסתיים כאן, אבל אני דווקא רוצה שימשיך. אולי כדי להטעים על הלשון את המילים "אני גרוש". ואולי גם כדי שבפעם הבאה שיפגשו ילד להורים גרושים בגן, לא ירדו לחייו ויפחידו אותו בסיפורי זוועה על אמהות חורגות ואבות נוטשים. סיפורים שבתי חוותה על בשרה וחזרה בוכייה, חוששת שמא אבא יתחתן עם אישה אחרת ולעולם לא יחזור עוד. כי ילדה שראתה את המשפחה שלה מתפרקת נשרטת מבפנים, שריטה עמוקה כתהום שכל סרטי דיסני והאגדות שמספרות על חיים בעושר ואושר לא יוכלו להגליד. הרי אנחנו כהורים רק מבקשים לסלק מדרכם של ילדינו כל מכשול ותקלה, ואנחנו הגרושים דפקנו את העסק מלכתחילה. נקודת הפתיחה שהענקנו לילדינו המסכנים מאלצת אותנו לשאת שק כפול של רגשות אשמה, ולפצות על העדר שכנראה לא יוכל להתמלא.
הכול שבור, מחולק, מפוצל. כל פרט קטן הופך לסוגיה הרת גורל. אפילו את השי שההורים מקבלים במסיבות של הגן אתה צריך לחלק בינך ובין גרושתך. את קיבלת את התמונה ממסיבת חנוכה, אני אקבל את הכוס ממסיבת הסיום. האם לשבת זה לצד זו במסיבה, כפי שהילד רוצה, או לשמור מרחק כדי להבהיר את מעמדנו. בחברה הדתית, לכל החלטה יש השלכות. אם אתם מסתדרים ביניכם, ישאלו למה שלא תתנו עוד הזדמנות. אם יש חיכוכים, ימהרו לתפוס צד ולהציג את הגרוש/ה מהעבר השני כשורש כל רע. אנשים מומחים בלנהל את חיי הזולת, על אחת כמה וכמה כשהזולת נושא אות כישלון חרוץ בסעיף המצב המשפחתי בתעודת הזהות. קשה לאנשים מבחוץ לקלוט שגירושין עם ילדים הם זוגיות מסוג אחר, שגם אותה צריך ללמוד, לא פחות מזוגיות תקנית של נישואין. אנשים מנסים לעזור לך כשהם אומרים לך לא לוותר ולעמוד על שלך, או מנגד לעשות הכול כדי לשמור על שקט תעשייתי. אבל החיים תמיד מורכבים יותר, ואין דרך אחת נכונה. עליונותם של הנשואים במצבם התקין מעניקה להם מין פריבילגיה לייעץ לזוגות המפורקים והשבורים.
קלון הגירושים לא נמחה
עמדת הנחיתות של הגרוש הדתי מאלצת אותו לבלוע הכול, רק כדי שלא יזכירו לו את כישלונו בתחום החשוב ביותר – המשפחה. אתה יכול להצטיין בעיסוקך, להיות איש חסד ולעזור לקרוביך בכל עת, אבל קלון הגירושים לא יימחה ממך. ואתה מבין למה, הרי באת משם. כמה רצית להתחתן ולהקים משפחה, כמה הכול נראה מאושר באותו רגע קסום תחת החופה, וכמה חורבן המטת על עצמך. עקשן שכמותך; לו רק ידעת להתפשר ולוותר ולהבליג. כמו פעם, בדורות הקודמים. ואיש אינו יודע כמה ויתרת והתפשרת וסבלת ובכית ולא יכולת עוד לנשום. רצית עתיד טוב יותר לך ולילדיך והסכמת לשלם את המחיר. אך לא ידעת כמה הוא כבד. חבריי היקרים, אתם לא צריכים לשאול אותי אם יש לי ספקות לגבי ההחלטה המכרעת הזו שפירקה את חיי. אני עצמי שואל את השאלה הזו, ובתוך תוכי אני עונה שזו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שיכולתי לקבל עבורי ועבור משפחתי. איש אינו יודע מה קורה בתוך זוגיות ובתוך בית, וכמאמר הקלישאה, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
אות הקלון מאיים. לצד אותם מארחים נדיבים שהזכרתי, הרגישים לבדידותך, יש את אלה שמרחיקים אותך, הורס משפחות פוטנציאלי, מבת הזוג שלהם. הבעל ייפגש אתך, אבל אשתו לא תצטרף אליו יותר. אתה יודע, היו דברים מעולם, זה כבר לא תקין, לא מתאים יותר. אנשים שהיו חבריך הטובים ביותר נאלצים לבחור צד, מסירים אותך מקבוצות וואטסאפ ומרשימות תפוצה בלי להודיע מראש; לא מספיק שהרסת את חייך שלך, כביכול הם אומרים, הנה אתה מחולל נזקים בחייהם של אחרים. קצת התחשבות לא תזיק. צודקים. תחושת הנטל של הגרוש הדתי על סביבתו כה גדולה, שלפעמים אני מרגיש שמוטב היה לו נוכחותי הייתה נחסכת מהם. ואז אומרים שאתה מסתגר ומתבודד, וחומה של אי-הבנה מוקמת, וקשה כל כך לפרק אותה. אולי בלתי אפשרי. קשה להסביר למה החגים והשבתות קשים לך, למה אירועים משפחתיים הפכו מעיקים, ולמה פגישות מחזור בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר גורמות לך לשקוע בעצב ובחוסר אונים.
הגברים הגרושים בודדים. חבריהם הנשואים לא יבינו ללבם ולכאבם, ובעיקר לא את הנקודות האינטימיות שלגברים דתיים ממילא קשה לדבר עליהן. על המעבר מגבר שחווה חיי אישות לגבר שאמונתו בערכי המשפחה והטהרה עומדת במבחן לא פשוט. בניגוד לגרוש החילוני, שחווה שחרור ולגיטימציה לחזור לימי הרווקות העליזים, הגרוש הדתי נלחם כיודע דבר. הוא כבר לא אותו רווק תמים ומשתוקק. הוא ידע אישה, הכיר תינוי אהבים מהו, והוא חי בעולם שהתשוקה מזמינה אותו מכל עבר. והוא מבקש לא לפרק את המצודה האחרונה שעוד נותרה על תלה. אבל בפני מי ישיח את הבערה שאין לה מקום עוד? את הרצונות הסותרים והשורפים? מי ישמע לו ומי יבין? הרבנים מבקשים להחזיק מעמד, לעמוד בניסיון; הם באמת שותפים למלכוד שאתה נמצא בו, ואתה רוצה כל כך להיות בסדר, לפחות בזה, להיאחז במה שנשאר. אבל כשהכישלון קורה, הוא צורב ומיתוסף לרשימה הארוכה ממילא של תבוסות חייך.
מצד שני, קשה לך להיענות בקלות להצעות שידוכים, גם לרציניות שבהן, שאינן מאחדות גבר ואישה על בסיס מצב משפחתי משותף ותו לא. כי כבר היית בתרחיש הגרוע ביותר. למעשה, אתה עדיין בתוכו. ואתה לא בא לבד – אתה בא עם גרושה וילדים וחוסר ביטחון ואמון מהותי במערכת הזו, שאותה ראית קורסת לנגד עיניך. בדרך כלל גם הגורם ממול בא עם החבילה שלו, מורכבת לא פחות מזו שלך, ואתה שואל את עצמך למה לא להסתפק ברע המוכר. איך אחיה בזוגיות חדשה. איך אחיה בלעדיה.
לא נטל
אתה מאמין שהקב"ה שולח לך מסרים. שהוא מכוון דברים לטובה. שלפחות יש לך ילדים, ולא נותרת ערירי בעולם. אתה מאמין בכך בכל לבך ונפשך, ורוצה לעבוד אותו גם במצב הזה. גם כשנותרת ללא הסביבה הטבעית והיסודית ביותר ביהדות שמעניקה לך הגנה וחום ונקודת איזון. המשפחה המורחבת רוצה לעזור, אבל היא בעצמה מתמודדת עם הסביבה – היא צריכה לענות על השאלות שלא מעזים לשאול אותך: מה קרה ואיך ולמה ואולי אפשר ובכל זאת. הם עומדים בפרץ ומנסים לגונן עליך, אבל גם הם מסתובבים קצת אבלים וחפויי ראש על מה שקרה. הם מנסים להאיר צדדים אחרים בחייך, אבל גם הם יודעים שההישג היחיד שיוכל לשפר את המצב הוא אם תתחתן מחדש. רק שלא תהיה לבד. רק שלא תשב עצוב בסעודות שבת וחג ותבקש נפשך למות. רק שנדע איך מושיטים לך יד. לו רק ידעתי איך להושיט את שלי ולהבין מה באמת אני צריך. ולו רק יכולתי להסביר לכם שהעמידה שלכם נגד גרושתי בכל מצב ומחיר, גם כשאני טועה, מקשה עליי, כי אין לי דרך להחליף אותה. הנישואין הם אולי זמניים, אך הגירושין הם לכל החיים, וכך גם מערכות היחסים המורכבות הנובעות מהם.
כל מה שאני מבקש הוא שתקשיבו לגרושים שסביבכם, ותבינו שכמו בכל דבר בחיים, כל סיפור שונה מחברו. יש כאלה שצריכים יותר תמיכה וחום מהסביבה, ויש כאלה שצריכים שיניחו להם לנפשם. יש כאלה שרוצים להתחיל פרק ב' כמה שיותר מהר, ויש כאלה שצריכים קצת זמן לבד לפני שהם ממשיכים הלאה. התמיכה והעזרה יכולות להתבטא גם בדברים הכי פשוטים וטכניים – לשמור על הילדים בשבת בבוקר, בזמן התפילה, לתת תחושה טובה, שהכול בסדר, שאין מה לדאוג. להזמין את הגרוש כאדם נפרד ולא כנספח להורים, גם אם הוא חוזר לגור אתם. להמחיש לו שהוא לא נטל, שאתם מכילים אותו כפי שהוא, ושתעשו כל מה שתוכלו כדי לעזור לו להשתקם. הכי חשוב הוא להתמקד במה שהוא צריך ולא במה שאתם רוצים לתת, למרות כל הכוונות הטובות. ולהיות שם גם כשהוא דוחה את ידכם המושטת. עצם הידיעה שהיא שם עשויה להביא אותו ביום מן הימים לרצות להזדקק לה. עצם הידיעה שהחיבוק מחכה לו, יש בה נחמה ותקווה, משהו להיאחז בו בסערת היום-יום. כל גרוש הוא עולם עם סיפור משלו והתמודדויות ייחודיות. פתחו את האוזן ואת הלב, ותנו לו את התחושה שאתם רואים אותו ושלא התייאשתם ממנו, לפני שהוא יתייאש מעצמו.
