"הכול צריך שיתברר מעצמו" — על "בואי הרוח" מאת חיים סבתו / נַחֵם אילן

מאז ראה אור, סמוך לחנוכה תשס"ח, זכה ספרו החדש של חיים סבתו לכמה וכמה התייחסות בעיתונות הכתובה, באתרי אינטרנט ובהתכנסויות שהתקיימו לכבודו. "בואי הרוח" מרים תרומה ייחודית, מפרספקטיבה שעד כה טרם מצאה את רישומה בספרות העברית, להארת מגוון תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל תוך הצעת דרך חדשה להתבוננות רפלקטיבית בהם

חיים סבתו, בואי הרוח, ספרי עליית הגג•ידיעות אחרונות•ספרי חמד, תל אביב 2008, 162 עמודים

מאז ראה אור, סמוך לחנוכה תשס"ח, זכה ספרו החדש של חיים סבתו לכמה וכמה התייחסות בעיתונות הכתובה, באתרי אינטרנט ובהתכנסויות שהתקיימו לכבודו. "בואי הרוח" מרים תרומה ייחודית, מפרספקטיבה שעד כה טרם מצאה את רישומה בספרות העברית, להארת מגוון תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל תוך הצעת דרך חדשה להתבוננות רפלקטיבית בהם

עיון חטוף בתגובות לספר "בואי הרוח" של חיים סבתו כבר מלמד שהן מציגות קשת רחבה של התייחסויות, ממחמיאות ומעריכות עד לבזות ומבטלות. מן הרוב המכריע של הרשימות והמאמרים מתברר שקוראים רבים לא חצו את סף העלילה ועסקו רק בה. ואמנם, יש בספר עלילה ההולכת ונרקמת לשיעורים, ומתפענחת רק סמוך לסוף הספר. סיפור המעשה עצמו, המושתת ברובו המכריע על אירועים שהתרחשו ועל דמויות חיות – כעדותו של סבתו עצמו – הוא סיפור שחשוב כי יסופר. ככל שנוקפות השנים מתרבים הביטויים הספרותיים אשר עוסקים בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל, בתהליכים המורכבים של קליטת גלי העולים, במפגש הטעון בין בני הארץ לעולים ובמחיריו הקשים של "כור ההיתוך".

דומני כי סבתו הוא הראשון אשר מביא את סיפורם של מקצת יוצאי מצרים המסורתיים בישראל. אנדרה אסימן, עדה אהרוני, יצחק גורן-גורמזאנו, אנדה הראל-דגן, ז'קלין כהנוב, רחל מכבי, רונית מטלון ואחרים תיארו ביצירותיהם את חיי היהודים החילונים יוצאי מצרים. אלה ואלה נבדלים הרבה מאחיהם מגלויות אחרות במזרח ובמערב, שכן השקפת עולמם ואורחות חייהם התעצבו בקהילת המהגרים (לא רק היהודים!) הייחודית שהתגבשה במצרים במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. גם סיפורה של שארית הפליטה ההונגרית לא מצא עד כה את ביטויו בספרות העברית, ובוודאי לא יחסי השכנות המיוחדים שנרקמו בין שתי קבוצות העולים הללו בפאתי ירושלים, בבית מזמיל שלימים הייתה לקריית יובל.

"בואי הרוח" מספר את סיפורם של שני גיבורים: במוקד העלילה ניצב ישראל משה פרקש, ניצול שואה מהונגריה, המניע מהלכים קבועים וחד-פעמיים, גלויים וסמויים בשכונה, וביוזמותיו הרגישות מעניק ממד של אנושיות ושל חמלה לחיים הקשים של תושבי השכונה. בה בעת מעוררים מעשיו שאלות של סקרנות ותהייה אצל המספר, שהוא הגיבור השני של הספר. בתחילה מביא המספר את חוויותיו כילד צעיר בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20. ככל שהעלילה מתקדמת משתנה גם נקודת המבט הגילית – הילד נעשה נער והלה מתבגר וכבר הוא בחור ואחר כך גם אדם מבוגר, עד לתמונה החותמת את הספר, מפיו ומעיניו של הרב חיים סבתו, מראשי ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, בשנות החמישים לחייו, בעת אירוע שהתרחש בסיוון תשס"ז.

שני הגיבורים מנהלים במשך שנים דו-שיח מילולי, אולם בחלק נכבד מן העלילה זהו הדו-שיח המשני, שכן הדו-שיח העיקרי הוא מעבר למילים. חלקו מובע בשפת הגוף וחלקו האחר אינו זקוק אף לה, והוא מוּנָע מכוח האמון הבלתי מסויג שהם רוחשים איש לרעהו במשך יותר משנות דור. פער הגילים ביניהם יכול היה להתפתח ליחסי אב ובנו או מורה ותלמידו, אך בפועל נרקמו ביניהם יחסי רֵעוּת המתעלמים מן הפער הזה. אופני התקשורת בין השניים קובעים לסיפור קצב משלו, אטי מן המקובל בקרב כותבים רבים בשנים האחרונות. הקצב בולט בשונותו, בוודאי בעידן של מימוש סיפוקים לאלתר ושל הבעה מפורשת של כל רצון וכל מחשבה. סבתו מציע כאן דגם אחר של תקשורת בין-אישית, הנובעת מן היכולת להתבונן ולהקשיב ולא מן הצורך להשמיע ולהשתיק. סבתו לא התפתה להציב את הדגם הזה בתור דגם יחיד. אדרבה, בספר שזורים סיפורים רבים ובהם יש קצרים בתקשורת או שהתקשורת בהם היא שטחית ואינפורמטיבית בלבד. דווקא על רקע תמונות החיים האמיתיות שיש בספר לרוב, מסתמנים בבירור "תווי הפנים" הייחודיים של הקשר ושל התקשורת שבין פרקש למספר. סבתו נוקט איפוק מופלג לאורך הספר, והאיפוק הזה מניב קשר שעוצמתו חזקה פי כמה מהיגדים מפורשים ושלמים.

היו שהתפתו לראות ב"בואי הרוח" סיפור נאיבי, המציג יהדות "חביבה" ו"דביקה", על גבול הקיטש. דומני שאין החמצה גדולה מזו. דווקא משום שמדובר בסיפור שעיקרו אוטוביוגרפי, מתבקש לברר מעט מהו עולמו הרוחני של סבתו ומהם מקורות היניקה שלו, לכל הפחות המקורות המודעים. הן בחיבוריו הספרותיים, הן בחיבוריו התורניים, הן בראיונות עמו עמד סבתו על המעמד המכונן שיש לרמב"ם בעיצוב עולמו הרוחני, ודי בו כדי להפקיע את הנאיביות מתיאור אפשרי של עולמו הפנימי של סבתו. יהדותו של הרמב"ם היא יהדות "חמורה" משום שהיא תובעת מן היחיד דין וחשבון מודע לא רק על מעשיו אלא בראש ובראשונה על מחשבותיו ועל נטיות לבו. הרמב"ם לא השתמש במונח "רפלקציה", אולם כל דרכו מושתתת על עיון חוזר ונשנה שהאדם נתבע לעיין במחשבותיו ובמניעיו. כנגד גישות שהדגישו את אפסות האדם ואת חוסר האונים שלו מול אלוהיו הדגיש הרמב"ם את אחריותו האישית של האדם לא רק למעשיו אלא לאיכות חייו בכלל, ועמדתו בסוגיית ההשגחה תוכיח. בנסיבות כאלה ייחוס התואר "נאיבי" לסבתו ולספרו משמעו אי-הבנה יסודית של עולמו הפנימי. אין לבלבל בין מאור פניו של סבתו והאופטימיות שלו ובין גישתו התובענית מעצמו ומתלמידיו להתמודד התמודדות אישית עם כל טקסט ועם כל עמדה, יהודית ואחרת, במסע האין-סופי לגיבוש זהות אמיתית, אישית ולא עדרית.

 * * *

מה הורישה אמו של פרקש לבנה בחייה?

רק גמרא אחת קטנה אמא לא מכרה. מסכת בבא מציעא של אבא, שהיה נושא אותה תמיד בכיס מעילו ולומד בה בדרכים, בעגלות וברכבות. […] את הסידור שלו נתן לך אבא ביום מותו. בו תתפלל ובו תתחנן לפני בוראך. שלשלת אחת של זהב, ושני מפתחות לה: הסידור והגמרא (עמ' 97-96).

יותר משהן מילותיה של אמו של פרקש אלה הן מילותיו של סבתו, ודי בהן לשרטט את כפל הפנים של המסורת היהודית ושל התרבות היהודית אליבא דסבתו.

הסידור משמש את הציבור כולו, וזירת השימוש העיקרית בו היא בית הכנסת. השימוש בסידור הוא לצורך ריטואלי; הוא מבטא את קבלת המרות של האל עד כדי התבטלות מפניו. אם התפילה נעשית מתוך כוונה היא מצליחה לעורר חוויה רגשית, המדגישה וממחישה את ההשתייכות לציבור, לעם היהודי לדורותיו. התלמוד שונה מן הסידור תכלית שינוי ומסמן את הקוטב הנגדי של המסורת היהודית. זירת השימוש בו היא בית המדרש, והאוחזים בו נמנים עם העילית האינטלקטואלית, המעטים שניחנו בכושר אנליטי וזכו להשקיע את מיטב כישוריהם בעיון ובלימוד ולא במלאכה. התלמוד מציב בפני לומדיו משימה אישית (או בחברותא) לפיצוח ותובע להציע סברות אישיות. בקצרה, הסידור מטשטש את תווי הפנים הייחודיים של כל משתמש בו, ואילו התלמוד מחדד אותם דווקא. כפל הפנים הזה משתקף גם באוצר הספרים של אדון רפאל בן-חיים שנחשף לעיני הבחור חיים סבתו: "ספר דרשות ישן מִמֶּקְנֶס […], פירושי תורה וספרי פיוטים של רבי אהרון חסין ורבי דוד בוזגלו" (עמ' 38).

ובכן, אפילו באופן שסבתו מתאר את המסורת היהודית אפשר להבחין במבנה האליפטי שלה ובו שני מוקדים – היחיד והיחד, וביניהם שורר מתח מפרה שאינו בר התרה. דעת לנבון נקל היכן ניצב סבתו המבוגר, אך לאמיתו של דבר סבתו היה שם, בקוטב הלמדני, כבר מילדותו. זו מורשת הבית שספג מאז עמד על דעתו, ולא רק מסבו המלומד.

הדוד ג'אקו נזכר בחטף בספר, אולם דומה שהייתה לו השפעה מעצבת לא רק על נפש הילד והנער אלא גם על עולמו התרבותי של המספר הבוגר: "כשגדלתי ראיתי אצלו בפעם הראשונה ספר של בלזאק והצצתי בו. אצלו ראיתי את מוליֶיר, ואלתרמן, ועגנון, ואורי צבי גרינברג. נדמה היה לי שבכוונה הוא מניח את הספרים פתוחים כדי שנציץ בהם" (עמ' 73). והמספר אכן הציץ ולא נפגע, אלא טעם והתבשם והתרשם והפנים, וכל אלה ויוצרים נוספים הם חלק מעולמו הרוחני. אולם הדוד ג'אקו אינו אפיזודה שולית ובלתי חשובה כי אם דוגמה מופתית לאחד האופנים הראויים למימוש המורשת התרבותית שסבתו נושא במודע: הדוד ג'אקו הריהו פרופ' יעקב שויקה, תלמיד חכמים ומומחה עולמי בתחום הבלשנות החישובית, מאבות פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן, מחבר ועורך המילון "רב-מילים" וראש צוות המחשוב של מפעל פרידברג לחקר הגניזה – המפעל הגדול והמורכב ביותר כיום במדעי היהדות! מה לכל אלה וליהדות נאיבית?

על כל האמור עד כה עוד יש להוסיף נדבך, שאפשר כי הוא בעצם הקורה הנושאת את כל הבניין התרבותי המשוכלל הזה. סבתו הוא מ"שיירי כנסת הגדולה" מבחינת יכולתו לממש את שיטת העיון הספרדי, המוכרת כיום למתי מעט בלבד. הלימוד בישיבות אירופה במאות האחרונות התבסס על עיון מדוקדק בפרשנים ובנושאי כלים של התלמוד ושל ה"שולחן ערוך". "העיון הספרדי", שהגיע לשיאו בספרד במאה ה-15, אך המשיך לשמש דגם פעולה חי עוד לפחות כ-300 שנה אחר כך, הושתת על עיון בסוגיה עצמה ועל פענוחה מתוכה, בלא הסתמכות על מקורות חיצוניים (מקורות מקבילים או פירושים). זו הייתה גישה תובענית אשר נבעה מהערכה לכישוריו האינטלקטואליים של התלמיד, ובהתאם לכך הציבה בפניו רף ציפיות גבוה מאוד. התלמיד נדרש בראש ובראשונה לפתח את יכולתו לשאול שאלות, שכן היה עליו לשקול היטב את כל רכיבי הטקסט ולמצות את מלוא יכולתו הביקורתית כדי להציע פירוש שיהלום את הנוסח לפרטיו, וָלא – להציע תיקון לנוסח כך שאפשר יהיה לייסדו על אדני השכל. שיטת הלימוד הזאת התאימה לעילית צרה מאוד, שרק מעטים הצליחה להימנות עם חבריה, והישגיהם הפרשניים היו מרשימים מאוד מבחינת איכות הקריאה בטקסט, היושר האינטלקטואלי, העקיבות הלוגית והיצירתיות.

ל כל האמור עד כה עוד יש להוסיף נדבך, שאפשר כי הוא בעצם הקורה הנושאת את כל הבניין התרבותי המשוכלל הזה. סבתו הוא מ"שיירי כנסת הגדולה" מבחינת יכולתו לממש את שיטת העיון הספרדי, המוכרת כיום למתי מעט בלבד. הלימוד בישיבות אירופה במאות האחרונות התבסס על עיון מדוקדק בפרשנים ובנושאי כלים של התלמוד ושל ה"שולחן ערוך"

יותר משנחשף לשיטת הלימוד הזאת בישיבות שבהן למד, ספג סבתו מניחוחו של העיון הספרדי בבית סבו. והנה מתברר כי הפנים אותו לא רק ביחס לטקסט התלמודי אלא כלפי החיים במלוא מורכבותם. כבר בתחילת הספר מעיד המספר על עצמו כילד: "כל מה שראיתי בארץ באותם ימים מילא אותי שאלות, אבל לא שאלתי אף אחד" (עמ' 18), ובהמשך: "את כל השאלות טמנתי בליבי. באותם ימים חשבתי משום מה שכל דבר צריך להתברר מעצמו" (עמ' 19), וכן: "בכלל לא שאלתי אז שאלות, אבל הכול נכנס אל ליבי ושרט אותו" (עמ' 56). ההכרה ש"הכול צריך שיתברר מעצמו" מהדהדת בספר שוב ושוב (עמ' 20, 44, 59), וכמוה רדיפת האמת כערך מכונן ("חייבים לספר, חייבים לומר את האמת תמיד" (עמ' 82); "והוא [אביו של פרקש] על האמת לא מוכן לוותר. חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" (עמ' 94). הכול יתברר מעצמו לא באמצעות איזשהו קסם אלא מכוח מאמץ של המתבונן – המספר? חיים סבתו? – בכל אירוע או תופעה כמכלול וכפרטים. כמי שגדל על ברכי העיון הספרדי ידע סבתו אל נכון כי לשם פענוח הסוגיה נחוצים רצון, נחישות והתמדה, ובה בעת זמן ואורך רוח, ואלה אכן מאפיינים את המספר בספר ואת סבתו בחיים.

הרצון – כלומר הביטוי המובהק של האישיות האוטונומית – הוא הגורם המכונן בעולמו של המספר, ואף בזה הריהו תלמיד נאמן של הרמב"ם. בשיר שכתבה אמו של פרקש מופיעה השורה: "כי אדם מברזל מחושל הוא/ ובפני הרצון לא יעמוד דבר" (עמ' 115). מעין הדברים הללו שמע פרקש מפי בחור צעיר ובלתי מוכר שהביא לו את צוואת האופה הזקן: "שְרוּל מוישלה, אני מכיר אותך. אתה מחושל, אתה חזק מברזל. אני כבר זקן, אבל אתה תצא מזה. הבטחתי לאמך שאצלי תהיה לאיש. היֵה לאיש, אמר הזקן עם המקטרת, אני בטוח שתצא מזה" (עמ' 119). פרק יא', שבו משובצים שני האזכורים שציטטתי זה עתה, נחתם כך: "כן, ציפורה, עונה פרקש מהורהר, כן ציפורה. אדם מחושל מברזל. אם רק ירצה, יגיע" (עמ' 121). ברובד הגלוי של "בואי הרוח" ניצבים אפוא רצונותיהם של הוריו של פרקש, שעיצבו את תודעתו והביאו אותו להאמין בכוחו לממש את רצונותיהם. גם רצונותיו של פרקש הולכים ונחשפים ככל שהסיפור מתפתח, ואף הם מתממשים, בחלקם העמוק רק לאחר מותו.

ומה אשר לרצונותיו של המספר? הרצון הבסיסי להבין את המתרחש סביבו מניע אותו להתבונן, להקשיב, לדמיין, לשאול שאלות, להיענות לפניות של אנשים שונים, ובעיקר להציע פשר לעצמו. המספר הוא התוחם את גבולות הסיפור, ולא פרקש, וגבולות אלה הם רוויי משמעות. הפיקדון השלישי שהפקיד פרקש בידי המספר הוא סיפור, ועליו אמר פרקש: "תספר אותו למען ידעו בנַי ובני בנַי, וכל יושבי הארץ הזאת, את קללת הגלות" (עמ' 155).

לטובת מי שטרם קרא את הספר לא אגלה למה התכוון פרקש ב"קללת הגלות". אסתפק ברמיזה כי זו אינה קללה מטפיזית, אלא היא מתבטאת בהיעדר היכולת לממש את הערבות ההדדית היהודית ובתוצאות הנוראיות של היעדר ריבונות יהודית. סבתו מעז להציע כתיקון אפשרי לקללת הגלות את מדינת ישראל מבלי לכרוך אותה במשיחיות אפוקליפטית, אלא בראש ובראשונה בחיים ארציים, בממד הקיומי.

 * * *

בהקשר הזה ראוי לשוב אל שם הספר וליתן את הדעת על המשמעויות האפשריות הגלומות בו. כבר ציינו קוראים אחדים כי השם "בואי הרוח" שאוב מנבואת יחזקאל בחזון העצמות היבשות, וזו קביעה נכונה, כמובן. דברי הנביא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הִנָּבֵא אֶל הָרוּח, הִנָּבֵא בֶן אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" (יחזקאל לז, ט), אכן מהדהדים משם הספר. אולם המסתפק ברובד הגלוי – היינו שמדובר כאן בנבואה על תחייתו המחודשת של העם היהודי – מחמיץ, כמדומה, משמעויות נוספות שאפשר כי סבתו הטמיע בספר משבחר להעניק לו את השם "בואי הרוח", מפני שבוודאי בעיני עצמו סבתו הוא בראש ובראשונה תלמיד חכמים, ורק לעת מצוא גם מושך בעט סופרים. "בואי הרוח" מספר את סיפור התחייה והקוממיות הלאומית, אולם העיקר טמון במשמעות של התחייה והקוממיות.

על הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" (שיה"ש ז, ט) נדרשה הדרשה הבאה:

אמר ר' אבדימי דמן חיפה: (שלשה) [שישה] נסים נעשו באותו היום – צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, ונשרפו ד' מלכיות, ונעשה נבוכדנצר אימוס שירוף, והפילה הרוח את הצלם והחיה יחזקאל המתים בבקעת דורא. […] החיה יחזקאל את המתים – מניין? אמר ר' יצחק: מן הדא קרא "מארבע רוחות באי הרוח" (יחזקאל לז, ט). אמר ר' פנחס: אותה הרוח שהפילה את הצלם, הרוח ההוא החיה המתים.[1]

כדרכם של דרשנים בהקשרים מגוונים בספרות חז"ל, גם ר' אבדימי חתר לצרף אירועים שונים ובלתי תלויים זה בזה לעיתוי אחד. ר' פנחס הלך צעד נוסף וטען לזיקה סמויה בין האירוע החמישי לשישי. לשיטתו, לא יחזקאל החיה מתים אלא הרוח שהפילה את הצלם אשר העמיד נבוכדנצר. ההערה הזאת אינה טכנית, וברור שאינה היסטורית, אלא תאולוגית. כשטען כי "אותה הרוח שהפילה את הצלם, הרוח ההוא החיה המתים", התייחס ר' פנחס לשאלה על דבר אחדוּת ההיסטוריה. מאחר שלדעתו אלוהים מתגלה בהיסטוריה, יש לחתור לחשוף את מעורבותו בכל אירוע, גם אם יש סיפר (דתי!) המייחס אירועים דרמטיים לגיבורים אחרים, וכזאת היא החייאת העצמות בבקעת דורא! אין צורך להפליג הרבה כדי לשמוע כאן לפחות בת קול של פולמוס עם הטיעון ש"אלוהים מת בשואה". לדעת המספר, השואה ותקומת ישראל מציבות אותו אתגר דתי: למצוא בהוויה היום-יומית, הארצית, הקיומית, משמעות רוחנית ואתגר אישי (מה זה אומר לי? מה עליי לעשות? אילו מעשים מתחייבים מאמונתי? ומתפיסתי המוסרית?), ולפעול למימושה.

אך האומנם יש לקרוא את חזון העצמות היבשות כפשוטו? מתברר כי גם בשאלה זו נפלגו הדעות. רב סעדיה גאון (רס"ג) יצא נגד הקריאה הפשטית (והפשטנית?), ולפיה כך ממש אירע, והעדיף לקרוא את דברי יחזקאל כטקסט המביע רעיון על תחייה רוחנית, ולא על תחייה של גופות.[2] גם ר' דוד קמחי (רד"ק), שהיה פרשן פשט מובהק, פירש במגמה זו את הפסוק הנדון מיחזקאל, וכתב: "ויאמר מארבע רוחות בואי הרוח – זו היא רוח החיים. לפיכך אמר 'מארבע רוחות', כלומר מאיזה עבר שתהיה – תבא, כי הוא מהאויר. ומה שאמר 'ונתתי רוחי בכם' – היא רוח השכל, לפיכך אמר 'רוח'". בלשון נועזת יותר הפליג בעל ספר הזוהר כשדן במלך המשיח:

רבי רחומאי פתח: "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה" (ישעיה יא, ב) – הא הכא [=הרי כאן] ארבע רוחות, ולא זכה בהם אדם זולתי מלך המשיח בלבד. והכתיב [והרי כתוב] "מארבע רוחות באי הרוח"? "ארבע" לא כתיב, אלא "מארבע רוחות" – זהו רוח שלם. אמר ליה [=לו]: היאך? אמר ליה: זה הבא מתוך אהבת נשיקה. היאך? נשיקה מאהבה אינו אלא בפה, ומתחברן [=ומתחברים] רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות – רוחו ורוח חבירו; נמצאו שניהם בארבע רוחות. וכ"ש [וכל שכן] הזכר והנקבה בהתחברם – שם ארבע רוחות יחד, והבן הבא מהם זהו רוח הבא מארבע רוחות, כמא דאת אמר [כמו שאתה אומר] "מארבע רוחות באי הרוח", וזהו רוח שלם.[3]

בפסוק בישעיה המתאר את כישוריו ואת ייחודו של המלך המשיח חוזרת המלה "רוח" ארבע פעמים. לדעת הדרשן בזוהר מובע כאן רעיון מופשט, שאפשר לכנותו "אחדוּת הניגודים". אפשר שדווקא הדימוי הארוטי מביע את התביעה מן האדם במלוא חומרתה. הרוח הוא "שלם" רק כשיש בו מקום וביטוי לגילויים המגוונים של הרוח, לכל עושר פניו ומבעיו. רעיון זה מובע במקום נוסף בזוהר: "[…] דאתמר בהון [שנאמר לגביהם] 'כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח' – דא [זה] הוא רוחו דמשיח, דאתמר ביה [שנאמר לגביו] 'ונחה עליו רוח ה"'.[4]

מתברר אפוא כי כבר בימי הביניים הילכו בקרב חכמי ישראל בזמנים ובמקומות מגוונים, בלתי תלויים אלה באלה, תפיסות אשר ראו בחזון העצמות היבשות מבע סימבולי. משעה שהופקע מן החזון הממד הקונקרטי נפתחו מרחבים עצומים להצעת פשר לסמל הזה. ארבעת המקורות שהבאתי כאן בקצרה (מדרש שיר השירים, רס"ג, רד"ק והזוהר) הם מעט מהרבה. בחרתי באלה דווקא משום שאפשר להניח בוודאות קרובה כי סבתו הכירם וכי הם חלק מתשתית עולמו הרוחני. ואם סברה זו נכוחה, מרכז הכובד של הספר מועתק מן העלילה אל המשמעות שלה. זו מסקנה עקרונית, שכן זהותו הציונית של סבתו אינה משוערת אלא ודאית, ודי לקרוא ב"תיאום כוונות" כדי להיווכח בזה.

סבתו ייחד את ספריו הקודמים לסיפורי היחיד (ב"אמת מארץ תצמח" וב"כעפעפי שחר") ולעולמו של היחיד (ב"תיאום כוונות"). בספרו "בואי הרוח" העז סבתו לצאת מרשות היחיד, התייצב ברשות הרבים וקרא קריאת תיגר גדולה ונוקבת על הטעם ועל התכלית שבמעשה הציוני, לא מתוך ביטול היש אלא מתוך אי הסתפקות בו. לשיטתו, יש ערך רב, קיומי, בקוממיות הלאומית ובהצלת הנפשות הפיזית. אולם באלה לא די. דומה שלדעתו הקריאה "בואי הרוח" עודנה ממתינה למימוש. העצמאות הרוחנית שסבתו מייחל לה אינה תוצאה של עימות נוקב ורווי דמים שסופו הכרעה בין חלופות אידאולוגיות שונות. הכיוון המועדף הוא מעין קריית יובל רוחנית, המכילה קולות, צבעים, שיטות ומגמות שאינן מתמזגות זו בזו אלא חיות זו לצד זו, מאפשרות האחת את קיומה של זולתה, נהנות זו מזו ואולי אף שואבות השראה אישה מרעותה.

בספרו "בואי הרוח" העז סבתו לצאת מרשות היחיד, התייצב ברשות הרבים וקרא קריאת תיגר גדולה ונוקבת על הטעם ועל התכלית שבמעשה הציוני, לא מתוך ביטול היש אלא מתוך אי הסתפקות בו. לשיטתו, יש ערך רב, קיומי, בקוממיות הלאומית ובהצלת הנפשות הפיזית.

החזון הזה אינו מופרך; הוא אחד ממאפייני העומק של יהדות מצרים בעת החדשה. ישיבת "אהבה ואחווה" הייתה מפעלו המונומנטלי והחד-פעמי של סבו של סבתו, הרב אהרן שויקה, בהיותו בקהיר. ישיבה זו התייחדה בגיוון של לומדיה מבחינת הגיל והכישורים, מבחינת תוכניות הלימודים שהוצעו להם וגם מבחינת זמני הלימוד. בקצרה, הרב שויקה חש ברגישות את הצרכים המגוונים של בני הקהילה, ראה בכולם קהל יעד אפשרי ורצוי, ובהתאם לכך פיתח תוכניות כמעט אישיות. ההוקרה שיוצאי מצרים רוחשים עד היום למוסד ולמכוננו מעידה על עוצמת החוויה שהם נוצרים בלבם. "אהבה ואחווה" של סבתו אינה מליצה חלולה אלא אתגר שפרקש ההונגרי הוא אחד ממגשימיו, והמספר הנער והמבוגר נענה לו ומתפתח בהשראתו.

* * *

"בואי הרוח" הוא ספר המציע לקורא עלילה מרתקת, המובעת בלשון עשירה וכתובה בקצב אשר כמעט מכריח את הקורא להרהר בעלילה ובמשמעותה תוך כדי הקריאה. כוחו הגדול של הספר הוא בניסיון הנועז של חיים סבתו להתבונן התבוננות ביקורתית בהוויות היהודית, הציונית והישראלית מתוך מבט פנורמי, להעריך את המפעל הציוני עד כה ואת חיוניותו לעם היהודי בממד הקיומי, ולסמן בבירור את האתגר הבא, שלדעתו טרם מומש, ומגולם בקריאה: "בואי הרוח".