שינוי חוקת הבית היהודי, תכניות לימוד במימון אמריקני וחלחול של תפיסות פרוטסטנטיות: כך הופכת הציונות הדתית מחברה שדוגלת בערכים סוציאל-דמוקרטיים לחברה שהאליטות שלה מקדמות ערכים ניאו-ליברליים ושמרניים
בין הרב דרוקמן לנפתלי בנט
כשהיה בן 22, אי שם בשנת 1954, הרגיש חיימק'ה דרוקמן הצעיר, חבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא ולימים הרב חיים דרוקמן, חבר הכנסת ומנהיג רוחני של הציונות הדתית, צורך עז לכתוב מאמר נוקב לעלון התנועה, זרעים, כנגד האיחוד המתרקם בין תנועת המזרחי לתנועת הפועל המזרחי. כך כתב:
מדינת-התורה לגבי הפועל המזרחי אין פירושה רק מדינה בה שומרים כולם שבת, אלא גם מדינה, בה חיים כולם מיגיע כפיהם, מבלי שינצלו את זולתם וכדומה. קיימת איפוא, הבנה שונה לגבי המטרה – וכיצד אפשר לצעוד יחד להגשמתה. שטחית מאוד ורחוקה ממחשבת תורה ועבודה הטענה "לסוציאליזם יש דואגים, נדאג אנחנו לעניינים הדתיים". אין לדידנו 'עניינים דתיים'. תורתנו הקדושה מקיפה את כל חיינו וכל עניינינו וגישתנו הסוציאלית נובעים ממנה.
כמעט שלושים שנה לאחר מכן, באמצע שנות השמונים, נכנס נפתלי בנט הצעיר בשערי אותה תנועת נוער. אחת הפעולות הראשונות שמועברות בתנועה, ובה בנט בוודאי השתתף, עסקה במשמעות המושג "תורה ועבודה", המוטו של התנועה שאף מונצח בסמלה. המילה "תורה" הובנה כנראה כפשוטה, ואילו המילה "עבודה" הוסברה כמסמלת את העיסוק בענייני החולין, כרכישת מקצוע ופרנסה ואולי אף כאישור לציונות. ניתן להניח במידה גבוהה של ודאות שהמושג שעל קיומו נלחם הרב דרוקמן הצעיר, שהוא משמעותו המקורית של המושג 'עבודה' – סוציאליזם – נשמט מאותן פעולות, וכמוהו גם משמעות המגל שמככב בסמל התנועה.
בשנת 2013, זמן קצר לאחר שנבחר ליו"ר מפלגת הבית היהודי, פעל בנט לשינוי החוקה הוותיקה של הבית היהודי, בגלגולה הקודם – המפד"ל. רוב תשומת הלב והדיונים נסבו על השינויים המבניים שחולל בנט בחוקה, שינויים שביצרו את כוחו, אך שינוי משמעותי אחד חמק מעיני הציבור.
בכל הנוגע לעניינים כלכליים-חברתיים קבעה חוקת המפד"ל הישנה כי תפקידה של המפלגה הוא "לעמוד לימין האדם העמל והעובד, הוותיק והעולה החדש, ללא הבדל עדה ומוצא; להגן על ענייניו הצודקים וללחום למען תחיקה סוציאלית המבטיחה לו תנאי חיים הוגנים". זאת כמובן לאחר סעיף שהדגיש את חשיבות השתתת המשטר במדינה על אדני הצדק והשוויון, ואת הצורך בייצוב המשטר הכלכלי מתוך ראיית צורכי המשק והסקטור הפרטי.
לעומת זאת, בחוקת בנט החדשה נכתב כך: "המפלגה רואה בכלכלה חופשית עם רגישות חברתית ובחיזוק הערבות ההדדית עקרונות אשר יקנו רשת ביטחון לחיים בכבוד לכל אזרחי המדינה". אין צדק ואין הוגנות; נעלמה ראיית צורכי המשק, והס מלהזכיר, כמובן, את המילה המגונה 'שוויון'. הכלכלה החופשית היא המלכה החדשה בעיר, והיא מתאזנת רק בזכות מונחים עמומים כמו "רגישות חברתית" ו"ערבות הדדית". הראשונה תתפרש כזריקת עצמות של המדינה, והשנייה פוטרת את המדינה מאחריות ומטילה אותה על הציבור.
איך קרה שהמושפעים הראשיים מן הרוח הרפובליקנית הניאו-ליברלית שנושבת מארצות הברית מגיעים דווקא מהציבור הדתי-לאומי? איך נוצר מצב שבו הפעילים המרכזיים בארגונים הקפיטליסטיים הללו מגיעים דווקא מציבור שהתגאה בערכיו החלוציים והקולקטיביסטיים, ושהיה ידוע בחיבורו לערכי הסוציאליזם והצדק החברתי? ומה מאפשר לחברה הדתית לנטוש בהדרגה את הערכים הללו ולאמץ תפיסות ניאו-ליברליות וקפיטליסטיות?
דרך ארוכה עברה הציונות הדתית מאז דגלה ברוח הסוציאליזם ועד שהפכה למובילת הניאו-ליברליזם המודרני בישראל. הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי, שהובילו את התנועה הציונית-דתית לאורך עשרות שנים, דגלו במדיניות חברתית כלכלית שמאלית, בדומה לרוח שרווחה אז במדינה. התנועות הללו דגלו במערכות חינוך ורווחה חזקות מאוד ואוניברסליות, בהתערבות בשוק, בעידוד קיבוצים וקואופרטיבים וכדומה. אמנם תמיד היו בציונות הדתית זרמים בורגניים וקפיטליסטיים יותר, כמו 'המזרחי', אולם הם תפסו מקום שולי יחסית במגזר, בוודאי בצד המוביל והחלוצי שלו. גם הרבנים הדתיים-לאומיים דגלו בערכים דומים, והדוגמה של הרב דרוקמן שבה פתחנו איננה יוצאת דופן. רבנים מבוגרים אחרים, כמו הרב שלמה אבינר והרב יעקב אריאל, שהיום נחשבים לחרד"לים ובוודאי שאינם מזוהים עם הקיבוץ הדתי, התבטאו ועודם מתבטאים בצורה שנחשבת היום לשמאלית מבחינה כלכלית.
למעשה, גם היום נראה כי לא המיינסטרים הציוני-דתי הוא שעבר את השינוי בגישתו החברתית-כלכלית משמאל לימין. מחקר שערך המכון הישראלי הדמוקרטיה בשנת 2009[2] העלה כי ההזדהות עם "שיטה סוציאליסטית" רווחת בציבור הדתי יותר מאשר בציבור החילוני, אם כי כמוהו היא נמצאת במגמת ירידה.
אך באליטה הציונית-דתית הסיפור שונה לחלוטין. לטענתי, אליטה זו עברה תהליך שינוי דרמטי, ואט אט היא מסיטה ימינה את הציבור הדתי כולו. תהליך השינוי התרחש ומתרחש באמצעות גופים וקרנות בעלי אידיאולוגיה ניאו-ליברלית, שמרנית וקפיטליסטית, שפועלים במרחב הישראלי כולו ומשפיעים במיוחד על הציונות הדתית. באופן בולט מאוד, רוב האנשים הקשורים לארגונים שמובילים את המגמה האולטרה-קפיטליסטית נמנים עם הציבור הדתי-לאומי, או גדלו בו. להלן אסקור בקצרה את הארגונים הללו, ולאחר מכן אצביע על הנסיבות שמאפשרות למשנתם להיקלט בחברה הדתית, ולהפוך אותה מחברה שהיא ברובה סוציאליסטית לחברה שמרנית ניאו-ליברלית. חשוב להדגיש כי זכותם של דתיים, כמו גם של חילונים, לתפוס עמדות מפתח בגופים שבהם הם עובדים, ואין שום דבר לא חוקי או לא לגיטימי בפעילותם של האישים והגופים שיימנו להלן. מנייתם נועדה אך ורק כדי להמחיש את הדומיננטיות העצומה של דתיים בגופים אלו.
תהליך השינוי התרחש ומתרחש באמצעות גופים וקרנות בעלי אידיאולוגיה ניאו-ליברלית, שמרנית וקפיטליסטית, שפועלים במרחב הישראלי כולו ומשפיעים במיוחד על הציונות הדתית. באופן בולט מאוד, רוב האנשים הקשורים לארגונים שמובילים את המגמה האולטרה-קפיטליסטית נמנים עם הציבור הדתי-לאומי, או גדלו בו
חירות הפרט על פי התורה
הגוף הגדול ביותר, וככל הנראה בעל התקציב הגבוה ביותר, הוא קרן תקווה, גוף אמריקני שהוקם בשנת 1998 ומנהל נכסים ותקציבים בסכומים של למעלה מ- 150 מיליון דולר. מקורה של הקרן בתרומותיו של זלמן ברנסטין, יהודי-אמריקני עם סיפור חיים מרתק[3] שהתקרב ליהדות בשנותיו המאוחרות והיה מקורב לרב שלמה ריסקין. כספו של ברנסטין מימן גם את הקמת קרן אבי חי וארגון צו פיוס, שעוסקים בהתחדשות יהודית ובגישור בין דתיים לחילונים (בהתאמה).
באתר הקרן מנוסחים עקרונותיה כך: "בהכרתה הפוליטית הקרן היא ציונית; בהשקפתה הכלכלית היא מצדדת בשוק חופשי; בתפיסתה התרבותית היא בעלת נטייה מסורתית; ומבחינה אזרחית ודתית היא דוגלת בחירות הפרט." במילים אחרות, ניתן להגדיר את הקרן כרפובליקנית במובן האמריקני של המילה. ואכן, מדובר בגוף אמריקני שיושב הראש שלו, איש עסקים יהודי-אמריקני בשם רוג'ר הרטוג, היה בעבר בעליו של העיתון האמריקני השמרני "ניו יורק סאן", וידוע כתורם לפוליטיקאים ולגופים רפובליקנים אמריקנים. גורמים נוספים בקרן, כמו חברי הוועד המנהל אליוט אברמס וג'יי לפקוביץ', שימשו שניהם כיועצים בממשלו של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן וידועים כפעילים וכתורמים למפלגה הרפובליקנית האמריקנית.
קרן תקווה מפעילה פרויקטים רבים בישראל ובארצות הברית. רובם עוסקים בחינוך לערכים שבהם תומכת הקרן, ובהם לאומיות, חירות, קפיטליזם ושמרנות. בישראל מפעילה הקרן את הפרויקטים הבאים: סמינרים דו-שבועיים לסטודנטים בתארים ראשונים; סמינרים מתקדמים לאנשי ציבור, מחקר ודת שנערכים בארצות הברית; תכניות לימוד לנשים ולגברים חרדים; תכנית לימוד לבני הציונות הדתית; 'מידה' – אתר אקטואליה ודעות ימני; השילוח – כתב עת שמרני. מעת לעת מפעילה הקרן תכניות נוספות ותומכת בגופים נוספים. בתכניותיה של הקרן משתתפים בכירים רבים בציבוריות הישראלית בכלל ובחברה הדתית-לאומית בפרט, כמרצים וכמשתתפים.
באופן די מדהים, ראשי כל התכניות בישראל שהוזכרו לעיל, החל מהמנכ"ל בישראל, יהושע עוז, ועבור דרך ד"ר עשהאל אבלמן, מנהל התכנית האקדמית, עקיבא ביגמן, העורך הראשי של 'מידה', יואב שורק, העורך הראשי של השילוח ועוד – כולם דתיים-לאומים, עד האחרון שבהם. בארגון עובדים גם שני רבנים שמנהלים את התכניות הייעודיות לחרדים ולדתיים-לאומים – הרב יהושע פפר והרב חיים נבון, בהתאמה.
גוף מרכזי נוסף שעוסק בפעילות כלכלית ימנית הוא פורום קהלת. הפורום, הפועל במתכונת ה-Think tank האמריקני,[4] הוקם בשנת 2012 על ידי הפרופסור הדתי משה קופל, שהוא, אגב, החבר הישראלי היחיד בוועד המנהל של קרן תקווה. היקף פעולתו הכלכלית של הפורום קטן יותר מזה של קרן תקווה ועומד על כמה מיליוני שקלים, אך הוא מקורב מאוד לממשלת הימין הנוכחית ולשרת המשפטים איילת שקד, ובשל כך צבר כוח השפעה רב תוך זמן קצר יחסית.
תחומי העיסוק של הפורום, על פי הגדרתו, הם: מדינה יהודית ודמוקרטית, חירות הפרט והפרדת רשויות. בפועל עוסק הפורום בעיקר בקידום חקיקה ומדיניות לטובת הרוב היהודי (גם על חשבון פגיעה אפשרית במיעוט), בקידום מדיניות כלכלית ימנית מאוד ובהחלשת כוחו של הייעוץ המשפטי במשרדי הממשלה. למעשה, קשה למצוא הבדלים אידאולוגיים משמעותיים בין קרן תקווה לבין פורום קהלת, וההבדל העיקרי ביניהם הוא בדרכי הפעולה, ובכך שפורום קהלת מזוהה פחות כאמריקני (אף שהוא ממומן במלואו על ידי כספים אמריקניים).
גם בפורום קהלת קשה להתעלם מנוכחותם של פעילים ציונים-דתיים. מעבר ליושב-ראש ומייסד הפורום שהוזכר לעיל, גם המנכ"ל הוא בוגר החינוך הדתי-לאומי, וכמוהו גם חמישה מתוך ששת ראשי המחלקות שלו, שנמנים עם ציבור זה. תחת ראשי המחלקות עומדים חוקרים רבים ועוזרי מחקר העוסקים בתחומים השונים שהוזכרו, מוציאים תחת ידם מחקרים בתחומים אלו ועוסקים בקידום יישומם.
גם בגופים ימניים כלכליים אחרים ישנה דומיננטיות דתית-לאומית, ובהם: מכון פרידברג לכלכלה, שמקיים סמינרים לסטודנטים, ובו הן המנכ"ל והן הסמנכ"ל דתיים; 'התנועה הליברלית החדשה', שעוסקת בקידום ערכים ניאו-ליברליים במפלגת הליכוד, ובראשה עומד אדם דתי, ועמותת 'בצדק', שעוסקת בקידום מדיניות כלכלית 'יהודית' יותר, על פי תפיסתה הימנית, ושנוסדה ופועלת על ידי אנשים דתיים.
עמותה זו מעניינת במיוחד, מכיוון שלטענתה, ה'יהדות' תומכת בגישה כלכלית שמרנית גם לפרטיה. רוב הגופים והאישים שהוזכרו עד כה טוענים כי יהדותם איננה מנותקת מתפיסתם הכלכלית, וכי המסורת היהודית תומכת בגישה כלכלית ניאו-ליברלית. בפשטנות מה, טענתם העיקרית היא שהיהדות תומכת בערך החירות ומעודדת אחריות אישית וקהילתית ולא כפייה מדינתית. לתפיסתם, גם האיסורים וההגבלות הדתיים על המסחר והכלכלה מוטלים לפתחו ולמצפונו של היחיד, והמדינה איננה אמורה לכפות אותם.
אך בעוד שרוב הארגונים מסתפקים בטענות הללו, מתיימרת עמותת 'בצדק', ששמה המלא הוא 'בצדק – עמותה למדיניות יהודית', "להשפיע על המדיניות הציבורית במדינת ישראל… פיתוח רעיוני של עקרונות יהודיים והתאמתם למציאות החברתית המודרנית… פיתוח הכרה רחבה בעם ליתרונות העקרונות היהודיים בכל מדעי החברה: כלכלה, רווחה, משפט וחוק… יצירת חיבור בין לימוד התורה ובין המציאות המדינית-חברתית בישראל". כלומר, לדלות מן ההגות היהדות לדורותיה עקרונות ודרכי פעולה ספציפיים לשם קביעת מדיניות חברתית וכלכלית.
לשם כך חברים בעמותה מספר גבוה של רבנים ואישים העוסקים בתחומים של מדיניות לאומית יהודית, ובהם גם הרב עידו רכניץ, שמשמש כדיין בבית דין לענייני ממון וכתב ספרים ומאמרים בנושא מדיניות הכלכלה היהודית לתפיסתו. בהתאם למדיניות זו מפרסמת העמותה מדי שנה את ה'מדד הערכי', שמדרג חברי כנסת על פי הצבעותיהם ביחס למדיניות שהעמותה מגדירה כ'יהודית'.
ישנם כמובן עוד ארגונים ופעילים ימניים מבחינה כלכלית שאינם מזוהים כדתיים במיוחד. חלקם בשל תמיכתם שמאל מדיני (עומר מואב, 'חופש לכולנו'), אחרים בשל אפיונם כתגובת נגד לעודף-דתיוּת ('הליכודניקים החדשים', 'ליברלים בליכוד'), או סתם כך ('תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה'). אך הארגונים הללו הם המיעוט; הדומיננטיות בתחום זה היא לחלוטין דתית-לאומית.
ציונות דתית פרוטסטנטית
כיצד התרחש התהליך? איך קרה שהמושפעים הראשיים מן הרוח הרפובליקנית הניאו-ליברלית שנושבת מארצות הברית מגיעים דווקא מהציבור הדתי-לאומי? איך נוצר מצב שבו הפעילים המרכזיים בארגונים הקפיטליסטיים הללו מגיעים דווקא מציבור שהתגאה בערכיו החלוציים והקולקטיביסטיים, ושהיה ידוע בחיבורו לערכי הסוציאליזם והצדק החברתי? ומה מאפשר לחברה הדתית לנטוש בהדרגה את הערכים הללו ולאמץ תפיסות ניאו-ליברליות וקפיטליסטיות?
את ההצלחה העיקרית בהנחלת הרעיונות הללו ניתן לראות בקרב האליטה הדתית-לאומית, הכוללת אנשי אקדמיה, פוליטיקאים, רבנים ומובילי דעת קהל שונים, כמו גם בקרב פעילים חברתיים צעירים ובחורי ישיבות הסדר. הציבור הציוני-דתי בכללותו, לעומת זאת, עדיין לא לגמרי שם
אבקש להציע שלושה הסברים לתהליך הזה, שלושתם ארוגים זה בזה. ההסבר הראשון למעבר האידאולוגי כרוך ב"רוח העם" (Volksgeist) של החברה הישראלית, אשר בעקבות תהליכים שונים, ובהם קריסת ברית המועצות, שינתה את כיוונה. בעקבותיה הגיעה הציונות הדתית, שנטייתה הטבעית היא לחקות מגמות במיינסטרים הישראלי באיחור קל ובהתלהבות אידאולוגית העולה על זו של נושאיהן המקוריים. כך היה ביחס לציונות עצמה, כך ביחס לקיבוצים, לסוציאליזם ולאינדיבידואליזם, וכך גם כעת ביחס לקפיטליזם. ההסבר השני נעוץ בהזדהות של החברה הדתית עם הימין, שהחלה להתפתח בשנות השבעים עם עליית כוחו של גוש אמונים והשותפות עם הימין המדיני הז'בוטינסקאי. החיבור בין ימין כלכלי וימין מדיני ובין שמאל מדיני ושמאל כלכלי איננו מובן מאליו, ועם זאת הוא רווח מאוד, וקיים ברוב מדינות העולם במידה זו או אחרת. בראשיתה הייתה הציונות הדתית (ברובה) מזוהה עם השמאל המדיני ועם השמאל הכלכלי. המעבר להזדהות עם הימין המדיני שהתרחש בשנות השישים והשבעים הביא, בסופו של דבר, להזדהות גם עם הימין הכלכלי. זאת בנוסף לעובדה שהציבור הדתי הוא ציבור אידאולוגי מאוד, והסלידה מן השמאל ומהשלטון הישן הובילו לדומיננטיות הדתית היוצאת-דופן בחזית הימין הכלכלי.
ישנה סיבה שלישית, מורכבת מעט יותר, לאימוץ עקרונות הניאו-ליברליזם על ידי האליטה הדתית-לאומית. במאמרו הנודע 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם' טוען הפילוסוף והסוציולוג מקס ובר כי עליית הפרוטסטנטיות בעולם הנוצרי הייתה אחד הגורמים שהובילו לעליית כוחו של הקפיטליזם. ובר מראה כיצד מרכיבים שונים של הרעיונות הפרוטסטנטיים, כמו עידוד העבודה, הכוונה לעבודה קבועה, לגיטימציה לצבירת רכוש ולאי-שוויון ועוד, הפכו את החברה המערבית המודרנית, ובמיוחד את זו האמריקנית, לחברה המוכנה במיוחד לקלוט את רעיונות הקפיטליזם המוקדם. לאור זאת, למשל, הצלחה כלכלית של אדם היא ערובה להיותו נבחר על ידי האל.
בשנים האחרונות מתרחשים בחברה הדתית-לאומית תהליכים שונים שמהדהדים את העקרונות הפרוטסטנטיים הללו, שהם, לפי ובר, כר פורה לצמיחת אידיאולוגיה קפיטליסטית. בין התהליכים הללו ניתן למנות את ירידת כוחו של הממסד הרבני, את הדת שהופכת ללאומית יותר ולדתית פחות, את הדגשת האמונה והערכים על פני הפולחן וההלכה, את אתוס העבודה (במובנה כפרנסה) בציונות הדתית, שהתעצב והתחזק עם השנים גם כאמצעי התבדלות וסימון אל מול החברה החרדית והפך לערך דתי ולא רק לכורח, את תפיסת המצליחן כמוסרי וככזה שאלוהים היטיב עמו. כל אלו הם מאפיינים הקשורים לעולם הפרוטסטנטי, אותו עולם שעל פי ובר פתוח במיוחד לקליטת זרעי הקפיטליזם. ייתכן שהמרכיבים הללו, בשילוב שתי הסיבות הראשונות שהוזכרו, הובילו לשלב הנוכחי בציונות הדתית: הציונות הדתית הפרוטסטנטית.
נפתלי בנט, הקצין בסיירת עם הכיפה הקטנה, איש ההיי-טק שעשה אקזיט, ה"לא מתנצל", מסמל את אותה מצליחנות פרוטסטנטית ומקדם במרץ את הנחלת התפיסה הניאו-ליברלית בציונות הדתית. יחד אתו פועלת איילת שקד, שאמנם אינה שומרת על אורח חיים דתי, אך הפכה ליקירת המגזר בדיוק בגלל אותם מאפיינים שהוזכרו מעלה. אך השינוי, כאמור, לא מתחולל רק בגזרה הפוליטית: את ההצלחה העיקרית בהנחלת הרעיונות הללו ניתן לראות בקרב האליטה הדתית-לאומית, הכוללת אנשי אקדמיה, פוליטיקאים, רבנים ומובילי דעת קהל שונים, כמו גם בקרב פעילים חברתיים צעירים ובחורי ישיבות הסדר. הציבור הציוני-דתי בכללותו, לעומת זאת, עדיין לא לגמרי שם.
אם לא יתעוררו במהרה אנשי התורה והעבודה, הצדק והשוויון, הסבורים כי התהליך הזה בעייתי, וינסו לעצור את הסחף ולבנות מחדש תורה אידאולוגית סדורה וסוחפת, ימצאו במהרה את הציבור הדתי כולו נישא אחרי הרוח, נסחף אחר האור.
[1] חיים דרוקמן, 'המיזוג בעיני הנוער (לבעיית מיזוג המזרחי והפועל המזרחי)', זרעים, גיליון ז (ניסן תשי"ד).
[2] גלעד בארי, הקשר בין דתיּות לשיטה הכלכלית המועדפת בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014 ,עמ' 9.
[3] מפורט באריכות בספרו האוטוביוגרפי של הרב שלמה ריסקין, ציוני דרך: זיכרונות וסיפורים בדרך לציון, ידיעות ספרים, תל אביב 2012.
[4] בעברית: מכון מדיניות או צוות חשיבה. אלו מכונים מזוהים-אידאולוגית שעיסוקם במחקר נושאים אקטואליים, המקדם על ידי המחקרים, ובמקביל להם, יישום של האידאולוגיה בחקיקה או במדיניות.
*אביעד הומינר הוא בוגר ישיבות ההסדר נתיבות והר עציון, עוסק ביזמות חברתית, לשעבר עובד משרד ראש הממשלה ורכז צעדת השוויון
