הקץ לדתיות הקורבנית / תמר ביאלה

הקץ
לדתיות הקורבנית

תמר ביאלה

תמר ביאלה
עוסקת במפגש בין פמיניזם ליהדות בכתיבה ובהוראה.

בימים אלה
היא עורכת עם נחמה מינץ וינגרטן את האנתולוגיה

"השמיעיני
– מדרש נשי ישראלי", שעתידה לצאת לאור בשנת 2009

בהוצאת
ידיעות אחרונות והסוכנות היהודית.

בחינת עולם
הרוח היהודי מנקודת מבט מגדרית מגלה כי האופן שאנו תופסים בו את אלוהים, את התורה
ואת המצוות הנו גברי במובהק; דוגמה לכך הוא מושג ה"הקרבה", המעניק אופי
כנוע וצייתני לחיי הרוח וההלכה היהודיים, ומשפיע גם על היחסים בין גברים לנשים.
חלופה חדשנית לתפיסות האלה מצויה במודלים שונים שפיתחו תאולוגיות פמיניסטיות.

 

מבוא

יש לי דוד, ליברל "מקצועי" ומשכיל במיוחד, המנסה להחדיר את ערכה
וחשיבותה של הדמוקרטיה למערכת החינוך הממלכתית-דתית זה שנים רבות. הדוד הזה, שגר
בשכונה חרדית, הנו מקפיד ידוע על קלה כבחמורה וחי בכפיפות לפסיקות אורתודוקסיות
מקובלות. בנעוריי, כששאלתי אותו כיצד מתיישבים בו השניים – אמונה לוהטת בהומניזם
ובהשכלה לצד אורח חיים
"כנוע" והלכתי – הוא השיב בחיוך: "הרי הא בהא תליא. הצייתנות המלאה
לנורמטיביות הדתית, ל'הלכה', מאפשרת לי את כל האוטונומיה שבעולם בצד הרוחני,
ב'אגדה'".

שנים רבות אני מגלגלת בראשי את התשובה הזו, שניתנה בנחרצות, ומנסה לברר
מדוע היא אינה מצליחה לספק ולהנחות גם אותי. מדוע אני מתקשה לחיות בדיכוטומיה שכזו
בין ה"עולם הרוחני" שלי, המבקש להרגיש, לחשוב, ולהאמין באופן חופשי במה
שאני מגלה ומבינה, ובו בזמן לנהל אורח חיים יומיומי, אישי ופוליטי, המאורגן ומנוהל
על ידי כללים ואנשים שעולמם הרוחני אינו קשוב לעולם הרוחני שלי ואינו מתחשב בו.

נוסח אחר לגישה זו, שנתקלתי בו לא פעם בשעה שהבעתי את התעניינותי השוקקת
בתאולוגיה, היה: "היהדות היא אורח חיים. אלוהים, למעשה, מחוץ לתמונה.
ההשתייכות ליהדות אינה מותנית באמונה בדוגמה זו או אחרת, אלא רק בציות לקודקס
נורמטיבי. בזכות זה אין לנו אינקוויזיציה…". גם הנוסח הזה מעלה בי תמיהות:
האומנם עולם יחסי עם האלוהות, הסוער,
הדינמי, הצובע, מחשיך ומאיר את כל חיי, אינו רלוונטי ליהדותי? האומנם ה"קודקס
הנורמטיבי" איננו יונק מן המגמות הרוחניות והערכיות של מנסחיו בפרט ושל בני
הדור בכלל, ואינו מגיב להן?

השאלות האלו, בדבר טיב הקשר – אם הוא בכלל קיים – בין "עולם
הרוח" ל"עולם המעשה" ובדבר המשקל שהם תופסים בהבניית הזהות
היהודית, הטרידו ומטרידות את עמנו מאז ומעולם, אולם רק בשנים האחרונות גיליתי
שישנו גם ממד מגדרי לסוגיה. שכן בחינה של מוטיבים מסוימים ב"עולם
המעשה" הדתי עשויה לחשוף את ההטיה המגדרית שבבסיסם; ההטיה הזאת קשורה באופן
הדוק – כך מתגלה בהתבוננות מעמיקה – ל"עולם הרוח" שממנו התפתחו. אכן,
בחינה של "עולם הרוח" מבחינה מגדרית מגלה עד כמה האופנים בהם אנו תופסים
את האל, את התורה, ההתגלות, המצוות ועוד, מנוסחים מנקודות מבט גבריות בלבד – מה
שמשפיע מיניה וביה על "עולם המעשה". דוגמה למוטיב כזה היא ההקרבה
ומקומה הערכי והמעשי, המיתולוגי והנורמטיבי באתוס של הדתות המערביות כולן. במאמר
זה אנסה להציג את הביקורת התאולוגית הפמיניסטית שחשפה את ההיבט המגדרי של מוטיב
זה. הביקורת הזאת הופנתה במקורה כלפי זרמים שונים בנצרות, ולהבנתי היא רלוונטית
ביותר גם לתרבותנו הדתית-היהודית. בהמשך אנסה, בעקבות אותן תאולוגיות פמינסטיות,
להציע כיווני התמודדות ופתרון עם הבעיה.

אי-תאימות בין האלוהות לאנושות

התאולוגית הפמיניסטית פרופ' דפני המפסון עוסקת
בספרה After
Christianity ^[1]
במשברים שפקדו את הכנסייה במאה ה-20, וטוענת כי ישנו קשר ברור בין משבר האמונה
הכללי שפקד את הדת ובין המשבר הנובע מהביקורת שהוטחה בממסד הדתי בתור ממסד
פטריאכלי. היא מנתחת את תפיסתן של הדתות המערביות, הרואות באל דמות
"גברית" ולפיכך מטפחות כניעות וצייתנות "נשיות" כלפיו, ומצביעה
על השלכותיה של תפיסה זו: תביעתה של הדת להייררכיה דומה בין גברים לנשים.

כדי להבין את טיעוניה נחזור לפתרון שהדוד שלי
הציע: לחיות בו בזמן בעולם רוחני ובעולם נורמטיבי, שהם אדישים זה לזה. גישה זו מבטאת
את אחת הדרכים שנקטו הדתות המונותיאיסטיות בתקופה המודרנית כדי להתמודד עם הנאורות
וה"השכלה", אשר דחו מכול וכול את נוכחותו של המטפיזי בחיי האדם בכל
המישורים – המדעיים, האתיים והרוחניים. אחת התגובות לדחייה זו, שאפשרה להמשיך
ולהתייחס לאלוהים, הייתה הגדרת אי-תאימות עקרונית בין העולם הטבעי, על
חוקיותו הידועה לנו והרגשות שהוא מעורר בנו, ובין אחרותו של האל. לפי שיטה זו, האל
הנו מ"סדר שונה", ואינו בא לידי ביטוי בעולמנו; עיסוק בו, אם בכלל, דורש
"קפיצה" מהעולם הטבעי המוכר לנו. גישה זו מניחה קיומן של הוויות קיומיות
שונות – אלוהית ואנושית – במקביל, ולפיכך הציות לרצונו של האל (או בלשוננו –
הפעילות ההלכתית), אין לו דבר עם הצרכים והתובנות האנושיים ועם החוויה הקיומית של
האדם; להפך – המעשה הדתי צריך להתעלות על הקול הפנימי האנושי הצובע את האלוהות
בצבעים אנושיים.

לאי-תאימות זו בין העולם לאל ישנה השלכה ישירה
על התפיסה העצמית של האנושיות בדתות המערב ועל שאלות כגון מיהו האדם הניצב מול
האל, ואילו יחסים ייתכנו ביניהם. לדוגמה,
אחת מהשלכותיה של הדיכוטומיה בין העולם האלוהי הטרנסצנדנטי לעולם האנושי היא
חוסר האפשרות לשניים לנכוח בשווה בו בזמן, וממילא – התניית הקירבה לאל במחוות
הקרבה ושבירה "גואלות" מצד האדם. האדם הבלתי מושלם מתקרב לאל המושלם דרך
שבירה ותיקון של החלקים הבעייתיים שבו, והוא נתבע לצמצם את אנושיותו, או בניסוחים
חסידיים – "להתבטל" בפני האל. בהתאם לכך, התרבות היהודית והנוצרית, כמו
התרבות היוונית הקדומה, מגנות את הגאווה – ה"היבריס" האנושי. תכונה זו
נתפסת כביטוי של העמדת "עצמי" פרטי לעומת האלוהות – קריאת תיגר על האב
הדורש אקסקלוסיביות; מעין עבודה זרה. החוק, ההטרונומיות, הסמכותיות והשוני המהותי,
הם המגדירים את המרחב בין האל לאדם; פניית האדם כלפי האל היא, על כן, צייתנית
וכנועה.

קל לבקר את העיקרון הזה בנצרות. שם, במקום שיח
בין האל לאדם, מופיע הדימוי של הקרבת החיים ממש. המפסון מראה עד כמה הדימוי הזה,
הנשגב לכאורה, מקפל בתוכו מסר אתי מזוויע: רצח
(האב את הבן) מוגדר כ"חמלה". אבל גם היהדות איננה חפה מתביעות
נורמטיביות להקרבה שמטרתן לרצות את האל ומקיצוץ באנושיותנו שנועד להפוך אותנו
לנעלים יותר. מערכי האיסורים הקשורים לאכילה ולמיניות, או הגבלת מקום הפולחן הדתי
ואופיו, הם ניסיונות לסייג את ההתנהלות הטבעית המושתתת על הרצון האנושי, על המנעד
הרחב שלו. זיהוי ה"קדושה" עם עקרון הפרישות וההבדלה דווקא,^[2] בניגוד להבנתה כחיבור מעצים, מניח שהוויתור
וההימנעות מתחומים שונים בחיינו יקרבונו לאל. אביר ההקרבה בהגות היהודית בדורנו,
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מציג את העמידה מול האל ואת השגת קירבתו כתהליך שבו
שבירת העצמי – על הסבל הכרוך בכך – הוא גורם הכרחי ומרכזי:

"הפעולה הדתית בעיקרה
חווית סבל היא. כשאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא
נתבע על ידי הא-ל להקרבה עצמית המתבטאת במאבק עם יצריו
הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת
"משא" טרנסצנדנטלי, בוויתור על חמדת
בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני
ובכמיהותיו אל עולם פרדוקסלי שאינו מובן לאחרים. הקרב את קורבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת…".^[3]

הרב סולובייצ'יק גם מגדיר את התפילה "קורבן של הקרבת
האדם לאלוהים"^[4] ומזהה אותה, כמו את שאר המצוות, עם שבירת האני
– בניגוד לחוויית ההעצמה שרבים מאיתנו חווים או מבקשים לחוות בתפילה. גם בתארו את
קהילתו של "איש האמונה" במאמר הידוע "בדידותו של האיש המאמין"
מבהיר הרב סולובייצ'יק כי "הדרך לגאולה היא שוב, על ידי כישלון. לחברה החדשה
מגיעים לא רק על ידי כיבוש ושלטון, אלא על ידי כניעה ונסיגה – 'ויפל ה' אלקים
תרדמה על האדם'".^[5]

כאמור, לתפיסות אלו השלכה ישירה על המישור
האנושי. המפסון מראה כיצד תפיסת האנושות כ"אחר" מהותי ונחות
לעומת האלוהות הגברית מותירה את הנשיות ב"אחרות" כפולה: מאחר
שאין ביכולתה של הנשיות לייצג את האל, היא מייצגת את ה"אחר" המהותי לו,
קרי: כל מה שהוא לא טרנסצנדנטי, רוחני, נעלה, טוב, וכדומה. כלומר, להנחת האחרות המהותית
בין קיומו של האל לקיום האנושי, יש השלכות אתיות קשות על יחסיהם של בני אדם,
בייחוד במישור המגדרי.^[6]

העצמה במקום הקרבה

התאולוגיות הפמיניסטיות הנוצריות
והפוסט-נוצריות, ביקשו להפוך את הקערה על פיה. בניגוד לציווי להזדהות עם ישו הסובל
ולהפנים את התביעה להצטמצמות ולביטול עצמי – אלמנטים שנשים ממילא סובלות מהם יתר
על המידה באופן שגרתי – הן ביקשו פרקטיקות דתיות שיעצימו את העצמי. מול
המודל ההייררכי, המגדיר את ההקרבה של אנושיותנו כדרך להתקרב לאלוהות המופשטת
והמושלמת, הן טיפחו מודלים שונים של אלוהות שאינה מקיימת יחסים הייררכיים עם האנושות.
אחדים מהמודלים הללו מזהים את האלוהות עם היקום כפי שהוא קיים, ועם
ה"סדר" שאנו מכירים – זיהוי שמאפשר להרפות מן הדרישה הדתית התמידית
מהאדם להשתנות באופן מהותי. מודלים אחרים שפיתחו הוגות פמיניסטיות משמרים במידה זו
או אחרת ממדים טרנסצנדנטיים באלוהות, אך מודגש בהם כי הממדים האלה קיימים ממילא גם
במציאות שלנו ובנו, ועל כן אין שוני מהותי ומרחק כה רב בין האלוהות לבני האדם. מכל
מקום, בניגוד למודל היהודי-נוצרי, שההקרבה ממלאת בו תפקיד עקרוני, ההוגות
הפמיניסטיות מציבות בתור אלמנט מרכזי בפרקטיות הדתיות שהן מבנות דווקא את העצמת
העצמי ואת האנושיות כאמצעי להתקרב לאל. האל והאדם אינם עוד ב"תחרות" על
המקום; הם יכולים לנכוח בשיאם, בו בזמן, וזוהי בעצם מטרת הפרקטיקה הדתית. האדם לא
נתבע יותר להצטמצם, אלא להפך – להתאמץ להביא את עצמו לידי ביטוי בצורה המקסימלית.

המפסון מסבירה כי בניגוד לתפיסה הדתית שלפיה
האל מרוחק וחיצוני ל"עצמי" האנושי, אין השניים זרים זה לזה, אלא להפך.
על כן, במקום להרחיק את ה"עצמי", לנסות לשנותו או לשוברו, יש לשים אותו דווקא
במרכז. אין פירוש הדבר שיש לראות את ה"עצמי" כמרכז העולם, אלא יש לראותו
כמרכז העולם הפנימי שלי, ולהשקיע את האנרגיה בהנכחת ה"אני". לכאורה,
העמדת ה"עצמי" במרכז מרתיעה ונדמית כמעשה לא מוסרי, אך המפסון מדגישה כי
זוהי עמדה אתית דווקא, משום שהיא כרוכה בהערכת עצמי והזולת בתור ישויות הראויות
לנכוח ולהתקיים בפני עצמן, ולפיכך תובעת בגרות ואחריות. בניגוד להנחת ה"אי-תאימות"
בין האל לעולם, המותירה את האנושות נחותה ובעייתית, ומשום כך בעלת צורך להשתנות
שינוי מהותי כדי לזכות בלגיטימיות להתקיים בעולם רוחני – המפסון רואה זהות או שפה
משותפת בין רוחניות לאנושיות, או בין "עולם רוחני" ובין "עולם
המעשה". הקשר והדמיון בין העולם הרוחני לעולם האנושי מעניק לאנושיות שלי, וגם
לזו של זולתי, מעמד של סובייקט הראוי להתקיים. ובלשונה של מרי דיילי^[7]: "אמירת ה'כן' לעצמנו, היא אמירת ה'כן'
העמוקה ביותר לזולת". את מוטיב ההקרבה הבעייתי היא מחליפה במוטיבים של אהבה
וקשר הדדי, שלפיהם החוויה הדתית תתקיים סביב יחסי קרבה ונתינה הדדית בין סובייקטים
אשר מממשים את עצמיותם.

דיילי פיתחה תאולוגיה קיצונית והציעה להגדיר
ולכונן את החוויה הדתית סביב גילוי העצמיות. התופעה של העלאת המודעות הפמיניסטית
בקבוצות נשים, שהתפשטה ברחבי ארצות הברית בשנות השבעים של המאה ה-20, הותירה בה
רושם עצום, עד שהיא הגדירה את חוויית המודעות של האדם לקיום הפרטי שלו – על
הלגיטימיות של תחושותיו האינטואיטיביות – בתור החוויה הדתית הבסיסית ביותר. למרות
הקיצוניות שבתאולוגיה זו, נדמה לי שאפשר לשאוב ממנה השראה. את שיטתה היא ביטאה
בעזרת שימוש אחר בשפה וטעינת מושגי יסוד בדתות המערביות במשמעויות חדשות, כמו
למשל:

כוח – אם עד כה משמעות המושג "כוח" הייתה
יתרון וסמכות של מישהו על זולתו, כאשר בדת הפטריארכלית מדובר ביתרונו וסמכותו של
האל על האדם, של הזכר על הנקבה ועוד – הרי שכוח במובן הפמיניסטי הוא היכולת
לנכוח.

התגלות – בניגוד לחשיבות שמיוחסת בדתות להתגלות של
האלוהות השונה מאיתנו בעולמנו, מדגישה דיילי את ההתגלות של האני, את הנכיחה שלי
ושל הזולת ואת נתינת הלגיטימציה לאותה נוכחות. ההתגלות היא המעבר מהיות אובייקט
להיות סובייקט המגדיר טוב ורע על סמך האינטואיציה הפנימית שלו.

בריאה – בניגוד לשאיפה לבריאה מחדש, בעקבות קלקולה
של הבריאה המקורית, מוערכת הבריאה הראשונית כראויה דווקא. במקום מיתוס המחזוריות
של היפרדות מה"אב" או האל (גירוש, חטא קדמון) וחזרה אליו תוך פיוס
וריצוי (לידה מחדש, תשובה, חסד) – הבריאה נתפסת כלידת האם את העולם, ולפיכך
כחיובית לכתחילה. לפי התפיסה הזו מעשה הבריאה מבטא בקשת חיים בלא הקרבה, והאלוהות
היולדת נתפסת כתומכת ומעודדת.

טרנסצנדנטיות – לעומת הטרנסצנדנטיות בדתות המערביות,
שהעריכה את החריגה "אל מעבר" לאנושי ואת ההזדהות עם דבר מה השונה
מהאנושיות שבי, דיילי מעמידה בתור ההוויה הנעלה ביותר דווקא את פעולת ההשראה
האנושית העמוקה ביותר – האינטואיציה הנובעת מעמקי ה"עצמי". דיילי מחליפה
את הדרכים המסורתיות להשגת ממד טרנסצנדנטי בקיום בדינמיקה שונה שמעניקה
"טרנסצנדנטיות" מסוג אחר. לדינמיקה הזו היא קוראת "שקיפות מחשבתית"
– חשיבה נמרצת, עצמאית ויצירתית העולה ממעמקי ההוויה של האינטואיציה, האהבה,
הדמיון, העשייה, האומץ והתקווה הקיימים באדם באשר הוא חי. פעולה כזאת מובילה לקבלה
עצמית.

אלוהות – בהתייחס לאלוהות, דיילי מעדיפה להשתמש
בפועל Be-ing מאשר בשם העצם "אלוהים",
מתוך ההנחה כי מדובר בתנועה תהליכית של התהוות. האלוהות, לדידה, היא תהליך התהוות
ה"אני" של כל דבר. התהליך הזה כרוך בהתגלות – בחוויות של גילוי העצמיות,
נכיחה והעצמה של ה"אני".

סיכום

הביקורת התאולוגית הפמיניסטית על מושג ההקרבה
בדתות המערביות היא קיצונית ומכלילה. כידוע לכול, "הקרבה" קיימת גם
במערכות יחסים שאינן מושתתות על דיכוטומיה ערכית או מהותית בין הצדדים, כמו למשל
בזוגיות, הורות או רעות. כל אלה תובעות מדי פעם מידה מסוימת של הקרבה ושל צמצום
העצמיות שאי אפשר להימנע ממנה. אולם נדמה לי שההתוודעות לביקורת זו עשויה, במידה
זו או אחרת, להנחות אותנו ולכוון את יחסנו לקיום מצוות. התאולוגיות הפמיניסטיות, המאתגרות את ההנחה בדבר השוני
המהותי והערכי בין אלוהים לאדם, מבקשות לעשות זאת בראש ובראשונה ממניעים אתיים. הן
זיהו את המידה שבה יחסי הכוח בין האדם לאל, ה"אב הכול יכול", תיקפו
במקביל מערכת הייררכית של "אבות כול יכולים" אנושיים מול הנשים. במובן
הזה כדאי אולי להתחיל בבחינה מערכתית ואישית לגבי המידה שבה רגעי
ה"הקרבה" ההלכתיים שאנו נאלצים לבצע מתרחשים על חשבון מישהו אחר. נשים
למשל.

מעבר להתנשאות ההייררכית
שגברים אימצו לעצמם ביחס לחלקם בפולחן הדתי לעומת חלקן של הנשים, ומעבר לעובדה
המצערת שגברים יכולים לקיים חלק ניכר מהפולחן רק משום שבאותה השעה נשותיהם מטפלות
בצורכיהם ההכרחיים (פרנסה, גידול הילדים, אחזקת הבית וכו') – יש ביניהם המשתמשים
במושג "הקרבה" דתית כשהם מתקפים וממשיכים לאשר במעשיהם התנהלות הלכתית
פוגענית כלפי נשים. כבר שמענו רבנים ופוסקים המֵצֵרים על בעיות העגונות ומסורבות
הגט, כשהם בוחרים להסביר את חוסר הפעילות שלהם בעניין זה כחוסר אונים שנכפה עליהם
על ידי ההלכה וגורם להם סבל וכאב רב. הגדרת ההימנעות מתיקון המערכת ההלכתית
המעוצבת באופן פוגעני כלפי נשים ככאב וכקושי של הגבר-הפוסק-הרב האחראי לעוול,
במקום ככאביהן של קורבנות העוול – הנשים – היא שערורייה.

מצד אחר, על פי הנאמר
לעיל, להדרת הנשים מהפולחן ישנו צד חיובי: הן אינן נאלצות להגדיר את עמידתן מול
האל בתוך מערכת "הקרבה", אלא יכולות לפתח מערכות יחסים אחרות עם
האלוהות, המתבטאות בנורמות ובריטואלים שונים. בארצות הברית קבוצות של נשים יהודיות
מכל הזרמים החלו לטפח בעשורים האחרונים מודלים מעניינים ומאתגרים לפריצה תאולוגית
שכזו באמצעות ריטואלים שונים שהן חידשו. גם בארץ הולכות ונוצרות דרכי עבודת ה'
חדשות ומקוריות בפעילות נשים סביב ציון טקסי חיים, לימוד תורה ותפילה. בחינה
יסודית של טיבם ושל מהותם אשתדל להציע בעתיד במאמר אחר.