וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר – פליטי דרפור והחברה הישראלית
אלישבע מיליקובסקי
אלישבע מיליקובסקי לומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעילה בארגון אס"ף (ראו מסגרת נפרדת).
יחסה הרשמי של ישראל לפליטים הסודאנים המבקשים בה מקלט מעורר שאלות נוקבות בדבר חובתה המוסרית של מדינת היהודים. עם השאלות האלה מתמודדים יום-יום פעילים ומתנדבים למען הפליטים. תמונת מצב מפיה של מתנדבת דתי.
וְגֵר לֹא תִלְחָץ [1]
בשבוע הראשון של חודש יוני השנה התעוררתי בכל בוקר מטלפונים של אנשי מילואים שהודיעו לי שהם בדרכם להעביר פליטים לבאר שבע ולהשאירם ברחובות העיר. הפליטים, ברובם סודאנים שהגיעו לאחר ימים של מסע מפרך מקהיר אל הגבול, היו עוברים את גדר הגבול הנמוכה ומחכים לחיילים כדי להסגיר את עצמם לידיהם בתור "מבקשי מקלט" ולקבל הכרה בתור פליטים.
אנשי המילואים ששירתו בגבול ישראל-מצרים קיבלו הוראה ולפיה יש להעביר את הפליטים לבאר שבע. ההנחיה הרשמית הייתה להעביר אותם לתחנת המשטרה, אך במשך החודשים יוני ויולי פגשתי בפליטים שהגיעו לבית החולים סורוקה, לתחנה המרכזית בבאר שבע, ופעמים אחדות אף לאזור התעשייה השומם של העיר בשעות הלילה המאוחרת.
באחד הלילות התקשרו אליי עוברי אורח שסיפרו לי על אישה וארבעת ילדיה הנמצאים ברחוב. השעה הייתה קרובה לחצות. כשהגעתי למקום סיפרה לי האישה כי החיילים פתחו את דלת הרכב ואמרו לה לרדת. עוד סיפרה לי האישה כי היא עברה את הגבול ממצרים לישראל עם בעלה, אך אותו העבירו החיילים לבית הסוהר. התמונה של אותה אישה ושל ילדיה יושבים על הכביש, בלי מים ואוכל, לא יוצאת לי מהראש – וזה לא היה מקרה יחיד.
במהלך חודשי הקיץ נתקלתי במאות פליטים שהושארו ברחובות באר שבע. פעם אחר פעם נדהמתי מהזלזול בחיי אדם, מהאטימות, מהשרירותיות, ומרשויות המדינה, המתנערות מאחריותן ומסרבות לדאוג לאנשים אלה.
בתחילת יולי קיבלה ממשלת ישראל החלטה כי רוב הפליטים יגורשו חזרה למצרים. הניסיון הראשון לגירוש כזה נעשה ב-18 באוגוסט, כשקבוצה של 48 פליטים גורשה למצרים, כמה שעות לאחר הגעתם לגבול. כיום אנו יודעים בוודאות כי רבים מאותם פליטים שגורשו עברו במצרים עינויים קשים, וחלקם אף הוסגרו חזרה לסודאן. בחודשים האחרונים מבקשי מקלט חדשים שנכנסים לישראל נכלאים בבית הכלא קציעות. שם הגברים מופרדים ממשפחותיהם, המשוכנות באוהלים לצד בית הכלא.
הפליטים שפגשתי בחודשים האחרונים הם בחלקם אנשים שברחו כשכפרם הותקף על ידי המיליציות הערביות המכונות "ג'ינג'וויד" [2]. מיליציות אלה תוקפות ורוצחות אנשים בכפרים של שבטים אפריקאים בדרפור, באזורים אחרים בסודאן ובמדינות אחרות באפריקה. מאחורי הכותרת "פליטים" מסתתרים נערים צעירים, נשים שנאנסו, עונו והושפלו, ומשפחות שהצליחו להיחלץ מאזורי הזוועה, ובדרך-לא-דרך לעבור את המסע הארוך מאפריקה לישראל, בעוד בני משפחה אחרים נשארו מאחור. גירוש, כליאה, נטישת נשים וילדים חסרי כול ברחוב – האם זהו היחס שעל מדינת ישראל להעניק לפליטים שמגיעים לגבולה ומבקשים בה מקלט בטוח?
בדיון שהתקיים בכנסת ב-17 באוקטובר השנה בנושא הפליטים נשא ראש הממשלה, אהוד אולמרט, דברים, ותהה:"מה לנו ולהם?". מה לנו ולהם?
מיהו פליט?
במרס 1939 יצאה אוניית המעפילים "סנדו" מרומניה כשעל סיפונה 270 מעפילים. האונייה התגלתה ליד חופי ביירות, נלכדה וגורשה מהארץ על כל נוסעיה. המעפילים התפזרו במקומות שונים באירופה. אלפי פליטים יהודים שברחו מאימת השואה והגיעו לישראל באוניות המעפילים הרעועות נכלאו בידי הבריטים במחנות מעצר בעתלית ובקפריסין. בעקבות המאורעות האיומים האלה נחתמה באו"ם בשנת 1951 האמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים. אמנה זו נוסחה ביוזמתה של ישראל, בזמן שמאורעות השואה היו עדיין זיכרון חי, ובכללם גם שעריהן הסגורים של מדינות העולם.
האמנה קובעת כי "המונח פליט חל על אדם הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו… ובגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור, או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור" [3].
ישראל יזמה את האמנה וחתמה עליה, אך לא עיגנה אותה בחוק הישראלי. כך מתאפשר היחס הבעייתי של המדינה לפליטים המגיעים אליה. מבקשי מקלט מגיעים לישראל כבר שנים, אך ישראל מצדה אינה מעניקה להם את מלוא הזכויות המגיעות להם על פי אמנת האו"ם, ומתעכבת מאוד בבדיקת בקשותיהם. בעשור האחרון הגיעו לישראל פליטים מקונגו, מחוף השנהב ומליבריה – מדינות שבהן מתרחשות מלחמות עקובות מדם ומיעוטים אתניים נרדפים בשל מוצאם. ההכרה במעמדם של פליטים אלה אורכת חודשים, ולעתים אף שנים. בתקופה זו אין לפליטים רישיון עבודה והם חסרי כל זכויות סוציאליות, ולכן הם מגיעים למצבים של מחסור ואפילו רעב.
סודאנים מבקשים מקלט בישראל
פליטים סודאנים החלו להגיע לישראל בשנת 2004. הפליטים מגיעים לישראל מתחנת מעבר במצרים, שם הם סובלים מיחס משפיל. לעתים קרובות הם נכלאים בבתי הסוהר המצריים, שם הם מורעבים ומעונים. רבים מהפליטים אף מגורשים לסודאן בשרירותיות. מאז דצמבר 2005, בעקבות אירועים אלימים במצרים שנהרגו בהם עשרות סודאנים, גבר זרם הפליטים לישראל.
מדינת ישראל בחרה לכלוא את הפליטים הסודאנים בבתי הסוהר משום שבנוהל המסדיר את הגשת הבקשות למקלט בישראל יש סעיף הקובע כי נתיני מדינות אויבות או עוינות אינם יכולים לקבל בה הכרה בתור פליטים. כך, מצד אחד סירבה ישראל להכיר במבקשי המקלט הסודאנים בתור פליטים, ומצד אחר היא הבינה כי גירושם למצרים או לסודאן יהיה בבחינת גזר דין מוות עבורם – ולכן נקטה את פתרון הכליאה.
לאחר שמוקד הסיוע לעובדים זרים והקליניקה המשפטית לסיוע לפליטים של אוניברסיטת תל אביב הגישו עתירה לבג"צ, קבע בית המשפט העליון כי יש לשחרר את הפליטים לחלופות מעצר. מוקד הסיוע לעובדים זרים מצא לפליטים הכלואים מקומות עבודה ששימשו כחלופת מעצר במושבים ובקיבוצים שונים ברחבי הארץ וכן בבתי מלון בעיר אילת. מובן שהמהלך הזה שיפר בצורה משמעותית את חייהם של הפליטים, אך הוא פתר רק חלק מהבעיה, שכן רק פליטים המסוגלים לעבוד יכולים להשתחרר מהכלא. על מי חלה האחריות לדאוג לשחרור הפליטים מהכלא? לטפל בפליטים החולים? לעזור לאמהות ולילדים שהגיעו לישראל לאחר שבעליהן נרצחו או נשארו כלואים בבתי הסוהר במצרים או בישראל?
התשובה לשאלה זו אמורה הייתה להיות – רשויות המדינה. אך המציאות אחרת: היחידים שעסקו במלאכה זו היו מתנדבים, וביניהם סטודנטים רבים, שלא היו יכולים לעמוד מנגד למראה סבלם של הפליטים. לצד המתנדבים פעלו ארגוני סיוע המזוהים עם קבוצות שונות בחברה הישראלית. בין המתגייסים לעזרה ראיתי שיתופי פעולה של התנועה הקיבוצית והתנועה האסאלמית, השגרירות הנוצרית וארגון "רבנים שומרי משפט". במהלך עבודתי עם הפליטים נחשפתי לפעילות המיוחדת של ארגונים מדהימים שפעלו ללא לאות למען זכויותיהם של הפליטים, וביניהם "רופאים לזכויות אדם", מוקד הסיוע לעובדים זרים, והקליניקה המשפטית לסיוע לפליטים של אוניברסיטת תל אביב, שהוזכרו לעיל. נוגעת ללב במיוחד הייתה היענותם של אזרחים מן השורה שנרתמו לארח את הפליטים בבתיהם או ביישוביהם, לעתים אף במשך שבועות.
בין חיים למוות
בין הפליטים הרבים שפגשתי במשך החודשים הרבים היה מוחמד אדם.
אדם, פליט מדרפור בן 24, נאלץ לברוח מביתו לאחר שכפר מגוריו הותקף בידי מיליציות הג'ינג'וויד. בנדודיו הגיע למצרים ולאחר מכן לישראל. כאשר עבר אדם את הגבול הוא נתפס בידי הצבא והוכנס לבית המעצר בקציעות. לאחר כחודש, שבמהלכו החל אדם לחוש ברע, אובחן אצלו סרטן הדם, והוא אושפז בבית החולים סורוקה בבאר שבע.
כשבאנו לבקר את אדם בבית החולים פגשנו בחור מקסים שהתחבב על כל צוות בית החולים, בעל רצון עז ללמוד ולהתקדם ומתגעגע מאוד להוריו ולמולדתו. מאחר שאדם הוא אסיר בקציעות, בתקופות שבין טיפולי הכימותרפיה הוא נאלץ לחזור לשהות בבית הסוהר, שם הוא מתגורר באוהל עם עוד 18 פליטים. אדם מתקשה לישון בלילה בשל הקור והתנאים הלא נוחים. כמו כן, הוא מתקשה לאכול את האוכל שמוגש לו בשל הבחילות הנלוות לטיפולי הכימותרפיה. אם נפעל לשחרור של אדם מהכלא ונמצא לו מקום חלופי שיהלום יותר את מצבו הרפואי, אנו צפויים להיתקל בבעיה קשה: מאחר שטיפולו הרפואי של אדם ממומן על ידי השב"ס, ברגע שהוא ישוחרר מהכלא – ייפסק המימון לטיפול הרפואי וחייו יהיו בסכנה.
סיפורו של אדם הוא אחד מיני סיפורים רבים של פליטים שברחו מארצם בשל סכנה לחייהם, והם מתמודדים בישראל עם הבעיות הרבות הנלוות לחיי פליטות.
"כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" [4]
באחד מימי הפעילות האינטנסיביים שלי בעניין הפליטים פגשתי את אחד מחבריי ללימודים במסדרונות האוניברסיטה. הוא סיפר לי ששמע על הפעילות שלי ושאל אם איני חושבת שהיא פוגעת בזהות היהודית של מדינת ישראל. עניתי לו שאני מאמינה בהפך הגמור – שפעולותיי מחזקות את הזהות היהודית של מדינת ישראל.
התורה מצווה עלינו פעמים רבות כל כך לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה. התורה מודעת לסיכון הגדול שאנשים אלה, שמעמדם הנמוך בשולי החברה עלול לגרום לניצולם ולהחלשתם, נתונים בו, ועל כן היא מזכירה לנו בלי הרף כי אסור לנו לשכוח אותם. אולי בימינו המונחים המתאימים הם הפליט והעובד הזר, הנער בסיכון והאם החד-הורית. הגמרא במסכת בבא מציעא מדגישה כי התורה מזכירה את אהבת הגר ב-36 מקומות [5]; לא חמלה, לא רחמים – כי אם אהבה.
בין התגובות הרבות שקיבלתי על פעילותי למען הפליטים זכיתי לתגובות אוהדות רבות, אך מנגד, נתקלתי גם בתגובות אחרות; לא מעט אנשים פנו אליי ואמרו: "כל הכבוד על מה שאת עושה, אבל עניי עירך קודמים, לא?". תשובתי היא כי בגלל העיקרון "עניי עירך קודמים", שרבים מחזיקים בו, חשוב שיהיה מי שיזכור גם את העניים האחרים, בייחוד את אלה הבורחים ממצבים של סכנת חיים, עינויים, השפלות ורדיפות.
מדוע קולם של הרבנים ואנשים מרכזיים בציונות הדתית לא נשמע יותר בבירור בסוגיה החשובה הזו? היחיד שפעל בנושא היה הרב ישראל לאו, שקרא לראש הממשלה לשחרר את פליטי דרפור הכלואים בבתי הסוהר בישראל. ב-7 בנובמבר הוגשה לקריאה ראשונה בכנסת הצעת חוק שמטרתה הסדרת מעמדם של הפליטים בארץ. כיצד ייתכן שרוב חברי הכנסת – ובהם חברי הכנסת הדתיים שנכחו בהצבעה, למעט ח"כ הרב מיכאל מלכיאור – הצביעו נגדה?
אז מה לנו ולהם?
תשובתי לשאלת ראש הממשלה – "מה לנו ולהם?" – היא שעלינו לעמוד לצד הפליטים מכוח הסולידריות האנושית הראויה כלפי בני אדם הנתונים בסכנה, באשר הם בני אדם; מכוח זיכרון השואה; מכוח המחויבות למשפט הבין-לאומי ולאמנת האו"ם; מכוח המסורת היהודית וערכיה. אינני משלה את עצמי לחשוב כי מדינת ישראל יכולה לעזור לכל פליטי העולם, אך חשוב לזכור כי סוגיית הפליטים אכן אינה רק בעיה מקומית "שלנו", כי אם בעיה בין-לאומית שמדינות רבות באירופה מתמודדות איתה זה שנים רבות; כעת היא מורגשת ביתר שאת אצלנו, ועלינו להיענות לה ולהתמודד איתה. אינני טוענת שמדינת ישראל צריכה לשאת בנטל לבדה, אך מוטלת עלינו החובה לקבוע מדיניות בנושא, כדי לאפשר טיפול מסודר בבקשות הפליטים ומענה מתאים לצורכיהם. אל לנו לטמון את ראשינו בחול ולומר ש"אין מה לעשות". עלינו לקבוע מדיניות הנשענת על חוקי המשפט הבין-לאומי ועל ערכי המוסר האנושי והיהודי.
כפי שציינתי לעיל, אני מאמינה כי ישראל מחויבת לעזור לפליטים ולמבקשי המקלט לא רק בשל המחויבות המשפטית, אלא בראש ובראשונה מתוך חובה מוסרית. ההיסטוריה של העם היהודי, שרבים מבניו ומבנותיו ידעו סבל ורדיפות והיו נתונים לחסדיהן של מדינות שונות, מצווה אותנו לא לאטום את לבותינו ולא לסגור את שערינו בפני אף אדם נרדף.
[1] "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"; שמות כג, ט.
[2] ג'ינג'וויד – מילולית: שטן על גבי סוס.
[3] מתוך: רמי אדוט וענת בן דור, "מדינת ישראל מקלט בטוח? בעיות בטיפולה של מדינת ישראל בפליטים ובמבקשי מקלט", דו"ח ונייר עמדה של עמותת "רופאים לזכויות אדם" והקליניקה המשפטית לסיוע לפליטים של אוניברסיטת תל אביב, מאי 2003; האמנה ניתנת לצפייה באתר נציבות האו"ם: http://www.unhcr.org
[4] שמות כג, ט.
[5] תלמוד בבלי, בבא מציעא נט, ע"ב.
אס"ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט
ארגון אס"ף מספק סיוע חירום הומניטרי לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. הארגון מספק לפליטים מזון, מקלט, ציוד, סיוע רפואי וסיוע פסיכו-סוציאלי, מעביר סדנאות להעצמת מנהיגות בקרב קהילת הפליטים, ומקנה להם מידע מהימן בנוגע לזכויותיהם וכלים לפתרון סכסוכים ולארגון קהילתי.
לתרומות ולהתנדבות ניתן לפנות ל: info@assafaid.org
למידע נוסף, ראו: www.assafaid.org
