חזון יחזקאל: המאבק שלא היה לשווא / מנוחה כהן-אמיר

 

 

פתיח: לרגל תחרות המאמרים לזכרו, כותבת מנוחה כהן-אמיר, בתו של ד"ר יחזקאל כהן ז"ל, מייסד תנועת 'נאמני תורה ועבודה', על דרכו של אביה, על ימיה הראשונים של התנועה ועל המאבק הסיזיפי להנחלת ערכי 'תורה ועבודה' בציונות הדתית

 

כמו בניהם ובנותיהם של רבנים ואישי-ציבור, גם אני הייתי – ועודני – "הבת של". הזיהוי שלי כבתו של יחזקאל כהן, מייסד תנועת 'נאמני תורה ועבודה', מלווה אותי מאז שנות נעוריי, עת הקים אבא את התנועה והחל בפעילותו הנמרצת. אני בתו – זו עובדה, אבל בהחלט לא רק עניין ביולוגי. הוריי דאגו להנחיל ולהשריש אצלנו, בלב ובראש, את השקפת-העולם הציונית-הדתית. היו אלה זכות וחוויה מכוננת לגדול בביתם וללמוד את משנתם, חוויה שלא רבים זכו לה.

התחזיות התגלו כנכונות

אבא ניחן בכושר ניתוח של החברה הישראלית בכלל והחברה הדתית בפרט, ותחזיותיו התגלו שוב ושוב כנכונות. גם תחזיותיו בנוגע לתהליכים בחברה הציונית-הדתית, אשר עליהם עמד כבר בשנות השבעים, התבררו כמדויקות: הוא התריע מפני הקצנה והתרחקות מערכי היסוד של 'תורה ועבודה' – הדורשים את מימושם של שני העולמות – ומפני התרחקותו של הציבור הדתי-הציוני מן החברה הישראלית. בכך ניתן לומר שהוא "הקדים את זמנו" בראייה מפוכחת וכואבת של המציאות, כפי שהיא נראית כיום, ועשה ככל יכולתו כדי למנוע את התהליכים הללו.

הוא שם-לב לכך שרבים מקרב אנשי הציבור הדתי אינם מודעים, אינם יודעים ואינם שולטים במשנתה של הציונות הדתית. הם חיים על-פיה, אך מתקשים להסביר אותה. אבא זיהה את הבעייתיות הטמונה בכך שהציבור הדתי-הלאומי אינו שולט בהשקפה הציונית-הדתית. הוא דיבר על הקושי הקיים בהנחלת השקפה זו, קושי אשר נבע מכמה סיבות: בשל מורכבותה, בשל העובדה שההורים עצמם אינם בקיאים במשנה זו ולכן הם מתקשים להעבירה לילדיהם ובשל כך שישנם מורים בחינוך הממלכתי-הדתי ובישיבות התיכוניות אשר אינם מזדהים עם ההשקפה הציונית-הדתית. מורים אלו אינם יכולים לחנך לציונות דתית שהם אינם חלק ממנה, ואולי אף מתנגדים לה.

 אבא חשש מהגישה הסוברת כי ציונות דתית היא פשרה. היה לו חשוב ללמד כי זוהי גישה העומדת בפני עצמה, ויש לה משנה סדורה.

הוא חשש מכך שהציונות הדתית תאבד את דרכה או תיעלם, וראה חשיבות רבה בהנחלתה של השקפת-העולם הזו לציבור רחב ככל האפשר ובביסוסה. הוא רתם את עצמו מיד למשימה. במסגרת משימה זו, הוא שם לעצמו מטרה לבסס, מבחינה דתית וערכית, את השקפת העולם הציונית-הדתית הקלאסית, הרואה באנשי הציונות הדתית שותפים מרכזיים לחיי המדינה, החברה, התרבות, המדע והביטחון. הוא חיפש שותפים לדרכו, אך דרש מעצמו יותר מכולם.

בשנת 1978, הקים אבא, ביחד עם גיסו וחברו פרופ' אברהם נוריאל ז"ל וחברים נוספים, את תנועת 'נאמני תורה ועבודה', תנועה רעיונית לא-פוליטית. באמצעות התנועה, הוא קיווה להפיץ ולבסס את משנת 'תורה ועבודה' בקרב הציבור הציוני-הדתי. במסירות גדולה ומתוך מחויבות עמוקה, הוא החל לעסוק בנושא בדרכים מגוונות: כתב חוברות, ספרים ומאמרים, נתן מאות הרצאות בכל רחבי-הארץ, ארגן סימפוזיונים ודיונים ועשה לילות כימים בהפצת רעיונותיה של התנועה. הוא כתב חוברות מנומקות ומבוססות בנושאים כגון תלמוד תורה ושרות-צבאי, נשים בהנהגת הציבור, היחס ללימודי חול.

החוברת גיוס בנות ושרות לאומי שימשה שנים רבות מקור חשוב לצעירות דתיות לפני שרות. לא ידוע לי על מאמר או ספר אחרים המבררים את הנושא ומציגים אפשרות הלכתית לגיוס הבת לצבא. זאת, אף שכרבע מבוגרות החינוך הממלכתי-הדתי מתגייסות לצה"ל מדי שנה.

בחלק מן הנושאים שבהם עסק, כגון מעמד האישה בחברה הדתית ולימוד תורה לנשים, היה אבא חלוץ שהקדים את זמנו, ובכך הניח תשתית לבאים אחריו. מורת-ההלכה מלכה פיוטרקובסקי אמרה לי כי אלמלא פועלו של אבא, לא הייתה היא מגיעה לאן שהגיעה. הסופרת יוכי ברנדס מתארת כיצד מצאה בכתביו מענה לאי-נחת שהרגישה מיחס היהדות כלפי נשים: "איך זה יכול להיות שבכל תחומי החיים אני יכולה להתפתח ולצמוח ללא מגבלה, ודווקא בתרבותי שלי נגזר עלי להישאר מאחור?… ואז, כשכבר נואשתי מן הסיכוי למצוא אנשי הלכה שמתמודדים בכנות עם מעמדה הנחות של האישה ביהדות,,התגלגלה לידי חוברת של מורה נערץ בישיבת 'נתיב מאיר' ומייסד תנועת 'נאמני תורה ועבודה'. וכך הסביר ד"ר יחזקאל כהן, איש אשכולות עתיר ידע ואמיץ, שאפילו מקהלת מסנגרי היהדות לא הצליחה להשתיק: 'המקורות ההלכתיים נוצרו בתקופות ששערי הלימוד נחסמו בפני הנשים, ולכן השכלתן והתפתחותן השכלית נותרו נחותות. פוסקי ההלכה התייחסו אל  'אישה שלפניהם'. בבואם לקבוע את אורחות החיים בחברה היהודית. אילו הם היו מכירים את הנשים של ימינו, פסקי ההלכה שלהם היו שונים' " (ישראל השבוע, 08.03.2013, עמ' 17).

מתנה למדריכה בבני-עקיבא

נוסף על הכתיבה וההרצאות, הקדיש אבא זמן ותשומת-לב לכל פנייה אישית שקיבל: בכתב, בעל-פה ובשיחות טלפון, הוא ענה לכל מי שפנה אליו. מדריכה בבני-עקיבא שחיפשה מידע על מעמדה של הרבנות הראשית קיבלה מכתב תשובה מפורט שבו הסביר את הנושא והפנה אותה לספרים העוסקים בכך; הוא אף שלח לה אחד מספרים אלו: "מתנה לחניכה מצטיינת". פעמים רבות פנו אל אבא הורים לתלמידי בתי-הספר הממלכתיים-הדתיים ברחבי הארץ, במקומות שבהם התחילו שינויים לעבר הפרדה בין המינים בבתי-הספר או הקמת בית-ספר 'תורני', שלא היה כפוף לאזורי הרישום והיה סלקטיבי בקבלת תלמידים. פונים אלה קיבלו ממנו ייעוץ וגם סיוע מעשי. לאחר מותו, נודע לנו על נער שהתכתב איתו באנונימיות תקופה ארוכה, למרות שהנער לא הזדהה בשמו, אבא לא נמנע מלענות על שאלותיו והתרסותיו. כל אחד היה ראוי בעיניו לתשובה רצינית ומבוססת. בשל שיחות הטלפון הרבות והארוכות שהגיעו אליו, הותקן קו טלפון נוסף בביתנו, שהיה מיועד לאבא בלבד.

אבא ליווה אישית ורעיונית את לאה שקדיאל בעת שניהלה מאבק על הזכות להיבחר כחברה במועצה הדתית בירוחם. הוא מסר לה מקורות ובירורים הלכתיים אשר בעזרתם תוכל להצדיק את דרישתה ולהשיב למתנגדיה. הוא גם עודד אותה ואת משפחתה בתקופה זו. בעקבות העמקתו בנושא, כתב אבא את החוברת נשים בהנהגת הציבור. לאה מייחסת לאבא את הרקע הרעיוני והתיאורטי למאבקה: "בלעדיו לא יכולתי לעשות את מה שעשיתי", אמרה באזכרה, והתייחסה גם להחלטתה לגור בירוחם וגם למאבק על חברותה במועצה הדתית. לדבריה, אבא פעל למען ביסוס השקפת עולם מורכבת, שאותה הצליח לגלם באישיותו ואף לנסח בצורה קוהרנטית. דבריו חשפו השקפת עולם רציפה, הגיונית ולא פשטנית, המצביעה באופן ברור על הדרך שבה האמין.

"קול אביה עולה מגרונה"

במישור המשפחתי, נחלו הוריי הצלחה: אחיי ואני המשכנו בדרך שבה חונכנו, דרך הציונות הדתית, המשלבת בין העולמות. לתוכנית ההכנה לצבא המוקדשת לזכרו של אחי, נועם ז"ל, בחר אבא לקרוא: 'אפשר לעשות זאת'. בכך ביטא בקצרה את מה שהאמין בו כל חייו: אפשר להיות דתי בצבא, אפשר לשמור מצוות בהקפדה ולהיות פתוח לתרבות הכללית, אפשר להיות דתי ולהיות חלק מהחברה הישראלית ולתרום לבניינה ולקיומה.

אנשים לא נשארו אדישים לפעילותו: רבים קראו את כתביו, באו לימי-העיון ולסמינרים של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', הזמינו אותו לחוגי-בית, הצטרפו כחברים לתנועה. בחוגי הקיבוץ-הדתי זכה אבא לשיתוף-פעולה מצד ההנהגה ולהערכה של חברים רבים. אולם, בחוגים אחרים היו לו גם מתנגדים רבים. היו מהם שחלקו עליו אידאולוגית, היו אחרים שכעסו על פעילותו הנמרצת. בכמה מקרים, הדברים הגיעו אף לגילויי שנאה של ממש. אחד ממכריי סיפר לי שהוא שמע על אבא מהר"מ שלו בישיבה תיכונית, שהיה מדבר עליו בכיתה ומתווכח אתו ועם רעיונותיו. אבא האמין בצדקתה של דרך 'תורה ועבודה' ובצורך להנחילה ולבססה בקרב הרבים. לכן, היה מוכן לשאת את מחיר הוויכוחים, מאמרי המתנגדים, ההערות ששמע ברחוב, ואף גילויי השנאה שהופנו כלפיו. המשפחה שילמה מחיר כפול: האחד, אבא הקדיש את רוב זמנו הפנוי, לאחר שעות העבודה, לפעילות ציבורית, ונשאר לו מעט מאוד זמן למשפחה; השני, גם אנחנו היינו חשופים לביקורת, וזכינו להערות בלתי נעימות. כך, למשל, בהיותי נציגה בוועידת בבני-עקיבא (בכיתה יא), התעורר ויכוח סוער במליאת הוועידה. לפתע שמעתי את אחד מבכירי ההנהלה הארצית מסנן בנימה כעוסה: "קול אביה עולה מגרונה". חלף דיון ענייני ומענה לדבריי, קיבלתי הערה שהפחידה אותי. הדובר היה אדם מבוגר; אני הייתי נערה בת 17. (לא פלא ש) במקרים מסוימים, העדפתי להצניע את היותי בתו.

גמרא וכרטיסיות

את אהבת הלימוד והיחס הרציני ללימודים תרגם אבא למחקר אקדמי. בחוות-דעת על עבודת הדוקטורט שלו, כתב פרופ' מנחם שטרן ז"ל כי אפשר היה להעניק לו את התואר על סמך פרק אחד בלבד. לא היה צורך בעבודה כל-כך מקיפה.

גם מאמריו בסוגיות שונות של ציונות דתית ואורתודוקסיה מודרנית נכתבו תוך הקפדה על פרטים, ורק לאחר לימוד מעמיק של הסוגיות ועיון בכתבי ראשונים ואחרונים. אבא הקפיד לבסס את דבריו על מקורות והעדיף להביא ציטוטים מאחרים, בעיקר מכתבים הלכתיים, כרוצה לומר: אני איני מחדש, כבר אמרו זאת הוגים ופוסקים לפניי; אני רק חושף בפניכם את מה שלא ידעתם או שהסתירו מפניכם.

אהבת הלימוד שלו נכחה תמיד בבית ועברה גם אלינו, בני המשפחה. הוא אהב ללמוד וללמד. בעת שהיינו באים הביתה, תמיד הייתה גמרא פתוחה על השולחן שלפניו, וערמת ספרים ולצדם כרטיסיות קטנות שעליהן היה רושם לעצמו הערות.

אחד השיעורים שהוא הכין באופן מיוחד היה הלימוד בסעודת שבת. אבא לא הסתפק ב'וורט' קצר על פרשת-השבוע, אלא בחר מסר רעיוני וערכי שעלה מן הנושא שבחר ללמד. ביחד עם אמא, הוא הנהיג בליל יום-העצמאות סעודת-חג של ממש, כולל קידוש ולימוד תורני. השיעורים שהוא לימד אותנו ואת האורחים שהצטרפו אלינו באותן סעודות נחרטו עמוק בזיכרוני.

בין פלורנטין לירושלים

מהיכן ינק את הלהט, את הידע, את ההבנה המעמיקה במשנת הציונות הדתית, את הלמדנות, את כושר המנהיגות ואת תחושת השליחות?

לצערי, לא חשבתי לשאול אותו על כך כשהדבר עוד היה אפשרי. ילדותו אינה מרמזת על האדם שהיה בבגרותו. הוא נולד וגדל בדרום תל-אביב, בסלמה-פלורנטין. אביו משה היה נער כשיצא מירושלים שבין החומות, עזב את היישוב הישן ופתח חיים חדשים במושבה פתח-תקווה. האם ממנו באה הנחישות? אמו מנוחה נולדה בחברון וגדלה ביפו. היא נפטרה כשהיה בן 12. האב, שהיה איש עבודה ויהודי פשוט, גידל את שני הבנים. את לימודי התיכון עשה אבא בבית-הספר צייטלין, שם נחשף כנראה לעולמות חדשים, ובהם לתנועת-הנוער בני-עקיבא. הוא תמיד דיבר על ימי התנועה בנוסטלגיה: על הפעילות בסניף, על הריקודים והשיחות של חיימק'ה המדריך (לימים הרב חיים דרוקמן), ועל חבריו בגרעין הנח"ל, שאיתם שמר על קשר לאורך השנים. נראה שהעיסוק באידאולוגיה של הציונות הדתית במסגרת התנועה היה משמעותי בעבורו. הוא היה תלמיד מצטיין שאהב ללמוד, וכנראה שלמד את התורה החדשה שנחשף אליה בבני-עקיבא באותה רצינות שבה למד גמרא בבית-הספר.

האם המשימה הושלמה?

תחרות כתיבת המאמרים לזכרו של אבא, ביוזמתו של עורך 'דעות', משקפת גם היא את הצלחת דרכו של אבא. למעלה מעשרים צעירים וצעירות מצאו לנכון לכתוב מאמר לתחרות. מתברר שהדור הצעיר מעוניין ללמוד ולהמשיך את הבירור בסוגיות הנוגעות לחיינו האורתודוקסים-המודרניים. בין כותבי המאמרים גם מספר נשים. יש מי שיאמר שאין די נשים, אך עצם השתתפותן בתחרות מבטאת את הצלחת הדרך שאבא סלל: נשים צעירות בעלות ידע תורני נרחב מרגישות בטוחות לכתוב מאמר תורני.

האם הצליח אבא במשימתו? זוהי שאלה שלא פשוט לענות עליה. אמנם, תחזיותיו הפסימיות התממשו, וברור שהיה צדק בדבריו על אודות הקצנה דתית, התבדלות של חלקים מהציבור הציוני-הדתי מן החברה הישראלית ועוד. אולם, האם ייתכן כי העובדה שהתחזיות התממשו פירושה שאבא נכשל ביעדים שהציב? ייתכן שפעילותו הנמרצת – מאמריו, הרצאותיו, הקמת התנועה – תרמה לביסוסה של ההשקפה הציונית-הדתית ולצמצום התפשטות המגמות החרד"ליות? ישנן כמה תופעות היכולות להצביע על הצלחה: לימוד תורה וגמרא לנשים הפך למובן מאליו בחברה הדתית עד כי יש השוכחים שרק לפני שלושים שנה היה צורך להיאבק ולהצדיק אותו; דתיים רבים בטוחים כיום בדתיותם ואינם מבטלים את עצמם בפני החרדים או החרד"לים. פרופ' אשר כהן סבור כי אבא הניח תשתית ליומה של דתיות ליברלית בתוך מסגרת של נאמנות לאורתודוקסיה. תופעות רבות הקיימות היום בחברה הדתית יכלו להתפתח רק בעקבות פעילותו ועל בסיס התשתית שהוא השאיר: רבני 'צהר', רבני 'בית הלל', ארגון 'קולך' ואחרים, וכמובן, המשך קיומה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', שגם הוא עצמו מצביע על הצלחה משמעותית. לדבריו של פרופ' אשר כהן: "כולם היו בניו". כל אלה ואחרים מעידים כי אף שעוד עבודה רבה לפנינו, מעשיו ודרכו של אבא מצאו להם הדים, פעלו את פעולתם, ואני מקווה כי גם ימשיכו לפעול בשנים הבאות, לקראת האתגרים החדשים העומדים לפתחה של הציונות הדתית.

*   *   *

על המצבה כתבנו ציטוט מדברי ר' חיים מוולוז'ין, שהיוו מוטו לאבא בחייו: "ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת".[1]