בחינוך המסורתי ניתן דגש מיוחד על תחושת השייכות והחיבור הרגשי אל היהדות. לכן, גם הכיתה צריכה להיות מרחב מאפשר, המקיים שיח פתוח וכן לתפיסות שונות של יהדות ומסורת. החיבור הרגשי כמפתח
סבא שלי היה גר בקומה האחרונה בבניין של עמידר. בקומה הראשונה היה בית הכנסת. גם כשהיה לו קשה ללכת, הוא היה מתחזק, ויורד להתפלל במניין. אחרי התפילה הוא היה צריך לעלות את כל הקומות הביתה. כשהייתי בא אצלו, הייתי הולך אחריו, צעד צעד. בכל פעם שהיה מגיע אל מפתן אחת הדלתות, הוא היה עוצר, לוקח נשימה, ומנשק את המזוזה.
אם הייתי צריך ללמד בבית ספר שיעור על מזוזה, האם הייתי מרשה לעצמי לקום ולנשק מזוזה? כנראה שלא. רוב המורים, הגם שאולי היו מגדירים את עצמם כמסורתיים, היו נמנעים.
בחינוך הממלכתי, יהדות נתפסת כתחום דעת כמו ספרות או אומנות. אם נרצה ללמד על מזוזה, נתמקד בלימוד הטקסט שבתוך המזוזה, בהקשרים ההיסטוריים, ואולי גם בהיבטים אומנותיים. בבתי ספר ממלכתיים נתמקד בהרחבת הידע של התלמיד.
בחינוך דתי נרצה שהתלמיד לא רק ידע, אלא גם יעשה. אנחנו צריכים להקנות לו ידע מעשי. מהי הברכה על מזוזה, באיזה גובה, מימין או משמאל, והאם באלכסון כמנהג יהודי אשכנז או ישר כמנהג יהודי המזרח. חינוך יהודי בבית ספר דתי יתמקד בשמירת מצוות.
המוקד בחינוך מסורתי אינו בהרחבת הידע או בהקפדה על שמירת המצוות. המוקד בחינוך המסורתי הוא על החיבור הרגשי, על תחושת השייכות, על היכולת לקום ולנשק את המזוזה. החיבור הרגשי הוא מפתח ממנו נפתחים השבילים גם להרחבת הידע, ולמי שחפץ בכך, גם לשמירת המצוות. אם נפתח את הקלף שבמזוזה נקרא בו את הפסוק: 'ואהבת את ה' א-לוהיך', וכבר למדנו במסכת יומא שמצוות 'ואהבת' הוא 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'. עיקר המצווה הוא החיבור, ואידך זיל גמור.
המוקד בחינוך מסורתי אינו בהרחבת הידע או בהקפדה על שמירת המצוות. המוקד בחינוך המסורתי הוא על החיבור הרגשי, על תחושת השייכות, על היכולת לקום ולנשק את המזוזה. החיבור הרגשי הוא מפתח ממנו נפתחים השבילים גם להרחבת הידע, ולמי שחפץ בכך, גם לשמירת המצוות. אם נפתח את הקלף שבמזוזה נקרא בו את הפסוק: 'ואהבת את ה' א-לוהיך', וכבר למדנו במסכת יומא שמצוות 'ואהבת' הוא 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'. עיקר המצווה הוא החיבור, ואידך זיל גמור.
אומנם, יש ערך רב בנישוק המזוזה, גם אם איננו יודעים מה כתוב על הקלף שבתוך המזוזה. המסורת היהודית מצביעה על המזוזה, הניצבת בפתח הבית, כסימן היכר לבית של יהודי, כך שנישוק המזוזה, גם בלי קשר לשמירה על דקדוקי ההלכה, הוא אות הזדהות ושייכות לעם ישראל. המזוזה מסמלת את יהדותך, ואתה מחויב ליהדותך גם כשאתה יוצא מפתח ביתך.
המחנך והכיתה המסורתית
אמת, שגם בחינוך הממלכתי והדתי, השאיפה לחיבור רגשי היא הכרחית לחינוך משמעותי, אך אין היא מוקד התהליך החינוכי. באותו אופן, גם בחינוך המסורתי, אוריינות ורכישת ידע כמו גם היבטים מסוימים של שמירת מצוות הם חלק חשוב מהתהליך החינוכי, אך אין הם מוקד התהליך.
משכך, התפקיד של המחנך בחינוך המסורתי מורכב מאין כמותו. כדי ללמד, אתה צריך להיות מעניין ומסקרן, אבל כדי ליצור חיבור רגשי, המחנך חייב להיות משמעותי. אי אפשר ליצור חיבור רגשי אם הדמות המתווכת אינה משמעותית דיה. בחינוך מסורתי המבחן אינו של התלמיד, האם הוא מבין או בקי בחומר; המבחן הוא של המחנך, עד כמה הוא משמעותי עבור התלמיד.
כדי להיות משמעותי צריך לפגוש את התלמיד מעבר לתחום "החומר הנלמד". תורה אינה בשמים והיא מתקיימת במפגש האנושי. צריך לדעת, שחינוך יהודי אינו מצטמצם לארבע אמות של הלכה, 'ובכל דרכך דעהו'. גם העולם של התלמיד צריך להיכנס אל תוך הכיתה, והמחנך צריך להיות חלק או לפחות בהלימה עם עולם המבוגרים המשמעותיים של התלמיד.
בחינוך המסורתי לבית של התלמיד יש תפקיד קריטי. ההורים, ומבוגרים משמעותיים נוספים, הם דמויות מפתח. לכן כל כך חשוב להיות קשוב למסורות ולמנהגים השונים. התלמיד צריך לראות את הבית שלו, אפילו את הזיכרונות והגעגועים של הבית שלו, כחלק מ"החומר הנלמד" בכיתה. "שְׁאַל אָבִיךָ, וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב, ז') זו פרקטיקה שכל מי שעוסק בחינוך מסורתי צריך לאמץ בכיתה.
בכלל, מנהג הוא "טקסט" חשוב בכל "תוכנית לימודים" בחינוך מסורתי. המנהג הוא שורש הנשמה, הוא שייכות ומקור הזדהות. צריך לאפשר את הריבוי, את הייחודיות והגיוון, שבלימוד המנהגים. צריך לעודד את התלמידים לחקור את המנהגים והמסורות במשפחתם, ולהרחיב את הידע של הכיתה.
הכיתה צריכה להיות מרחב מאפשר, בו התלמידים מביאים את הידע שלהם, את הסיפור שלהם. אני מניח שאם הייתי מביא את הסיפור על סבא שלי, כשהיינו לומדים על מזוזה, היה יכול להיפתח שיח מחבר. מישהו היה מספר על אמא שלו, שמתפללת אל מול המזוזה, ואם המחנך היה מספיק מוכן, הוא היה יכול להביא מקור מדברי חכמים, הנותן תוקף וטעם למנהג, בחינת 'הליכות עולם לו'.
כשיוצרים מרחב מאפשר, צריך לשים לב שיש תלמידים שהסיפור שלהם, והפרשנות של הבית שלהם, יכולים להיות שונים מאוד מהתפיסות שלך כמחנך. יש תלמידים שברגע הראשון הסיפור שלהם נראה "לא שייך לנושא", "מתריס" או אפילו נראה כ"חילול הקודש". תפקיד המחנך הוא למצוא דרך של כף זכות. בעיניים טובות, הסיפור של התלמיד יכול להילמד כטקסט של חיבור ואהבת ישראל, ו"כל ישראל יש להם חלק", "ועמך כולם צדיקים".
לפעמים, כשלא מכירים מספיק את המסורת, יכולה להיות תפיסה שגויה לגביה. בחלק מהמקרים, בגלל משבר העלייה לארץ, הניתוק וההשכחה, תלמידים מסורתיים מאמצים תפיסות לא מסורתיות, ורואים בהם חלק מהמסורת שלהם. הייתי מעז לכנות זאת "מסורתיות כוזבת". מכיוון שתלמידים מסורתיים עשויים לחוש ניכור לאופן בו מלמדים יהדות בבתי ספר ממלכתיים, ובחלק מהמקרים הם חשים התקפה על הזהות שלהם, ואז נוצר קונפליקט עם צוות בית ספר.
לפעמים, כשלא מכירים מספיק את המסורת, יכולה להיות תפיסה שגויה לגביה. בחלק מהמקרים, בגלל משבר העלייה לארץ, הניתוק וההשכחה, תלמידים מסורתיים מאמצים תפיסות לא מסורתיות, ורואים בהם חלק מהמסורת שלהם. הייתי מעז לכנות זאת "מסורתיות כוזבת". מכיוון שתלמידים מסורתיים עשויים לחוש ניכור לאופן בו מלמדים יהדות בבתי ספר ממלכתיים, ובחלק מהמקרים הם חשים התקפה על הזהות שלהם, ואז נוצר קונפליקט עם צוות בית ספר.
ביטוי ל"מסורתיות כוזבת" הוא היחס ללימודי הזוהר במסגרת תוכנית הלימודים החדשה בתרבות יהודית־ישראלית. תלמידים טוענים, שיש איסור על לימודי זוהר מתחת לגיל ארבעים. אומנם, בשל החשש מתופעת השבתאות, רבני פולין אסרו על לימודי הזוהר במאה ה־18, אבל איסור זה לא התפשט, ואדרבא גדולי ישראל ראו חובה בלימוד הזוהר, בלא סייג של גיל, ו"בזה יצאו מהגלות".
בחלק מן המקרים, תלמידים מסורתיים יציגו עמדות קיצוניות כנגד יהודים ליברליים, מקומן של נשים בפרקטיקה הדתית, ואפילו שנאת זרים במסווה של מסורת יהודית. לכל אלו יש תשובות, מניחות את הדעת במסורת עצמה, אך אם המרחב הבית־ספרי נתפס כמתנגד למסורת, גם התשובות הטובות ביותר אינן נשמעות. יתר על כן, במצב של חוסר אמון וקונפליקט, מורים שמטיחים בתלמידים את המסורתיות שלהם כתוכחה על התנהגות שאינה הולמת: מה שווה לנשק את המזוזה כשאתה מנבל את הפה?! איך אפשר להניח תפילין ולדבר ככה על ערבים?! לא רק שאינם מצליחים לשנות התנהגות התלמידים, אלא מעמיקים את הפער וחוסר האמון.
מורים, ודאי מורים שמלמדים יהדות, צריכים לדעת לנהל שיח זהותי בכיתה תוך רגישות למגוון המסורות והזהויות היהודיות בקרב הלומדים. התלמיד המסורתי אינו רואה במסורתיות שלו הצדקה למעשים הרעים שלו, אבל גם אינו רואה בהתנהגות הרעה שלו דבר שאמור למנוע ממנו לעשות מעשים טובים. "וישמע אל קול הנער באשר הוא שם" – שאין דנים את האדם, אלא לפי מעשיו של אותה שעה. לפיכך, התוכחה של המורה אינה נשמעת, ואדרבא היא נתפסת צביעות, אם המורה אינו מסורתי או שהמסורתיות שלו אינה באה לידי ביטוי בכיתה.
דווקא דיבור פתוח של המורה על הזהות שלו, והנכחה של זהות מסורתית בכיתה תהווה תשתית של אמון, שתאפשר הרחבה ושינוי של תפיסות ועמדות, ואולי גם של התנהגות.
מורה מסורתי, הבקי בשבילי המסורת, והמביא לידי ביטוי את המסורתיות שלו בכיתה, נמצא בעמדה טובה יותר לאפשר את התנועה הזו אצל תלמידיו המסורתיים. חיפוש, בחינה עצמית, אפילו ביקורת, אפשריים כשהזהות שלך אינה מאוימת, ו"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב".
גם אם המורה אינו מסורתי, אבל מניח את הזהות שלו בצורה ברורה כחלק מפסיפס זהותי, המתקיים בכיתה, ומאפשר שיח מכבד ומרחב לא־שיפוטי, מסוגל בוודאי לזכות לאמון תלמידיו. אבל הוא צריך לבוא צנוע, ולאפשר לתלמידיו ללמד אותו. לפעמים לבוא מוכן יותר לכיתה, כשמראש הקול המסורתי, ומקורות התומכים בזהות המסורתית, הם חלק אינטגרלי ממהלך השיעור.
מורה צריך להכיר את יסודות החינוך המסורתי: כבוד, נאמנות, ושייכות. כבוד – לתורה ולמחזיקים בה באמת, ובאותה נשימה, כבוד לכל בני האדם. נאמנות – למסורת ישראל, מחויבות למורשת המשפחתית והעדתית, לא רק הדתית. הנאמנות היא אינה רק למה שהיה, אלא גם למה שראוי שיהיה. שייכות – לעם ישראל. התמקדות באהבת ישראל. מחויבות להמשכיות והתחזקות עם ישראל. ההבנה ששמירה על המסורת מחזקת את עם ישראל.
הנכחת הזהות המסורתית בבית הספר
אם הייתי צריך ללמד בבית ספר שיעור על מזוזה, האם הייתי מרשה לעצמי לקום ולנשק מזוזה? בחינוך מסורתי, ודאי שכן. בחינוך מסורתי אי אפשר ללמד על מזוזה בלי לקום ולנשק מזוזה. כמובן, בתנאי שזה טבעי לך, ואתה לא מזייף או מגזים. אז למה בכל זאת, רוב המורים, הגם שאולי היו מגדירים את עצמם כמסורתיים, היו נמנעים?
הזהות המסורתית אינה לגיטימית במרחב, בו החילונית נחשבת סטריליות. יתר על כן, ביטויים של זהות מסורתית עלולים להיתפס כמערערים את הזהות המקצועית של המורה. במקום שזהות המורה תעודד שיח זהותי בכיתה, אנחנו דוחקים עצמנו לעיסוק בהעברת ידע. אומנם, איני מזלזל באוריינות טקסטואלית, אבל היא אינה מספיקה כדי לעורר תהליך זהותי של חיבור רגשי.
הזהות המסורתית אינה לגיטימית במרחב, בו החילונית נחשבת סטריליות. יתר על כן, ביטויים של זהות מסורתית עלולים להיתפס כמערערים את הזהות המקצועית של המורה. במקום שזהות המורה תעודד שיח זהותי בכיתה, אנחנו דוחקים עצמנו לעיסוק בהעברת ידע. אומנם, איני מזלזל באוריינות טקסטואלית, אבל היא אינה מספיקה כדי לעורר תהליך זהותי של חיבור רגשי.
אומנם, תהליכים זהותיים עלולים לעורר חשש מפני הדתה, אבל הצורך של תלמידים מסורתיים בחינוך המנכיח את הזהות שלהם אינו מוציא או אמור לאיים על הצורך של תלמידים חילונים בחינוך המנכיח את הזהות שלהם. אדרבא, כשמעמידים את התפיסה האוטונומית והבחירה המתמדת כרכיב ייסודי בתפיסה המסורתית, הנכחת הזהויות השונות גורמת להן לחזק ולהפרות אחת את השנייה.
בית הספר הממלכתי צריך לקחת אחריות על החינוך היהודי בבית ספר, מתוך רגישות והיכרות לעומק עם מגוון המסורות והזהויות בחברה הישראלית. לצד תפיסת הזהות היהודית החילונית, בית הספר הממלכתי צריך לראות במסורתיות נכס להגשמת מטרות החינוך הממלכתי, ולעודד בחירה וחיבור רגשי של תלמידיו, כך שהזהות היהודית תיתפס חיובית וטבעית.
*אלי ברקת הוא בוגר בית הכנסת ע"ש הרב חיים כפוסי בחולון. מנכ"ל 'כל ישראל חברים', מקים ועורך אתר 'החכם היומי'. בעבר ניהל את בית המדרש 'ממזרח שמש' למנהיגות חברתית, ושימש יו"ר רשת בתי המדרש בישראל.
