חינוך למורכבות ול"אמת כפולה"
אפי חמיאל
בעקבות המאמר "הציונות הדתית כדתיות חילונית – בנייה מחדש" מאת משה מאיר, דעות 36, אדר א' תשס"ח
קראתי בהנאה רבה את מאמרו המרתק של ד"ר משה מאיר ב"דעות" האחרון על ה"דתיות החילונית", ואני מסכים איתו עקרונית.
אם קריאתי נכונה, מאיר מבקש לשנות את המקובל עד היום בין שומרי תורה ומצוות לגבי היחס לעולם התרבות החילוני. לא עוד יחס של ניכור של החרד"לים והחרדים, ולא עוד יחס של מידור שנוקטים הציונים הדתיים, או הדתיים המודרניים. הראשונים מפסידים את התכנים שבעולם הכללי החילוני, והאחרונים נמצאים כל העת בפיצול אישיות, או שכל אחד מהעולמות שלהם נמצא חסר, וכך הם מוותרים על מלאות. מאיר מציע את הדתיות החילונית במשמעות של לחיות באופן מלא בשני העולמות גם יחד, וכך ליצור אישיות דיאלקטית הגדולה משני חלקיה.
ברצוני רק לערער על קביעתו כי "הטיפוס הדתי-חילוני, שהוא החסיד הפילוסוף, החובק את היצירה הדתית ואת היצירה החילונית בכל מלאותן ולא נרתע מפני הסתירות שבהן ובו – הוא דמות חדשה שטרם הוכרה בנוף האנושי". לדעתו דמות זו הופיעה רק עתה לאחר האכזבה שחוות האידאולוגיות הקיימות שחלומן אינו מתגשם.
לדעתי, כשם שדמות זו צצה עתה, לאחר שהציונות הדתית איבדה את זוהרה, כך הופיעה הדמות הזאת בין הדתיים המודרניים לפני ניצחונה של הציונות. כבר במאה ה-19, לאחר השתרשות ההשכלה, ביקורת המקרא והרפורמה, התעוררו אנשי הגות דתיים שהפנימו את ההשכלה אך לא רצו לוותר על התורה והמצוות, ולא קיבלו את הציונות כפתרון ראוי בתוך ההיסטוריה. אלו ביקשו לשלב את המסורת עם תרבות אירופה בלי שום קשר לציונות. חלקם, כמו רש"ר הירש ומהר"ץ חיות עשו הרמוניזציה אפולוגטית וקיבלו את תרבות אירופה על תנאי שתעבור את מבדק הלקמוס של האמת של ההתגלות, ולאחר טיהור התרבות הרי הן זהות. לעומתם קבע שד"ל כי מדובר בשתי אמיתות סותרות שיש להכיל את שתיהן במלואן למרות הסתירה שביניהן – עמדה המוכרת בז'רגון של מחשבת ישראל כעמדת "האמת הכפולה".
גם במאה ה-20 היו ניסיונות שילוב בין מסורת ומודרנה. פרנץ רוזנצווייג כתב על "התאולוג-הפילוסוף" ועל "דעת-מאמינה" (שם ספרו של הרב פרופ' יהוידע עמיר על רוזנצווייג), אך הוא חשב שיש רק אמת אחת. לפי עמדתו, הדת והפילוסופיה אינן סותרות ואינן זהות אלא משלימות זו את זו, והפילוסופיה מחויבת להקים גשר אל ההתגלות. ידועות גם העמדות הדיאלקטיות של הרב קוק, בהשראה מיסטית-הגליאנית, ושל הרב סולובייצ'יק (שכבר חווה את ניצחון הציונות), בהשראה אידיליסטית, שניסו ליצור הרמוניזציה אך נשארו בקרע נפשי בלתי מאוחה, מי יותר ומי פחות. גם הם חיפשו אמת אחת, כמקובל בתקופה המודרנית.
היחיד שהטרים את הפוסט-מודרניזם ודגל באמת כפולה של פילוסופיה והתגלות, תורה ומדע, השגחה וגזירה, שכל ורגש, שיש להכילם במלואם למרות הסתירה שאינה ניתנת לפתרון בעולמו של האדם – היה שד"ל. [1]
אגב, לאחרונה התפרסם כי ח"כ הרב מיכאל מלכיאור יוזם מערכת חינוך חדשה חילונית-דתית, אולם נראה לי כי אין הכוונה ללמד באופן מלא את שני התכנים בשווה, אלא ללמד תחת קורת גג אחת ילדים דתיים וחילונים כדי שיכירו זה את זה. זה בהחלט חיובי, אך למעשה החילונים לא יתפללו ולא ישמרו שבת וכשרות, אלא תיתוסף קצת אהבת היהדות, הטקסים והטקסטים שלה למילייה החילוני שלהם. התלמידים הדתיים לא ילמדו על תאוריית האבולוציה של דארווין, על ביקורת המקרא ועל ההתפתחות ההיסטורית של ההלכה. הם רק יכירו מוקדם יותר וטוב יותר את אחיהם השונים מהם, שבעבר היו מכירים אותם רק עם תחילת השירות בצבא. להבנתי, לא זאת הדמות המורכבת שאליה מכוון מאיר. האם יימצאו הורים שיסכימו לשלוח את ילדיהם לבית ספר ברוח שד"ל, והאם יש מורים שיכולים ללמד מורכבות כזו?
בברכה,
ד"ר אפי חמיאל
[1] ניתחתי עמדה זו של שד"ל בעבודת הדוקטור שלי שאושרה לאחרונה, וניתן לעיין בה באתר שלי: www.echamiel.com ואף להוריד אותה ללא תשלום.
