חי בסרט
דובי גרץ
דובי גרץ, בן 17, הוא תלמיד הקריה לחינוך תורני חברתי אור תורה בשכונת רמות בירושלים.
לפני כמאה שנה קמה קבוצת אנשים, בהנהגתו של גבר מזוקן בשנות ה-40 לחייו, שחלמו חלום הזוי על בית יהודי אוטופי ולא מציאותי, שיפתור את כל בעיותיו הביטחוניות של העם היהודי ויגשים את רצונותיו הלאומיים – מדינת ישראל. סביר להניח שלא היינו לוקחים אותם ברצינות. היינו חושבים שהם "חיים בסרט". אבל הם לא חיו בסרט, הם לא התעלמו מהמציאות – הם פשוט חלמו רחוק.
מה מבדיל בין הרצל ובין כל טמבל קטן שניגש אלינו עם איזה חלום מופרך בבקשה שנעזור לו? איפה עובר הגבול בין לחיות בסרט ובין לחלום רחוק? הגבול הוא כנראה דק מאוד, וסוד ההצלחה של כל חלום הוא כנראה באדם שעומד מאחוריו.
ביהדות אנו רואים סימנים מובהקים של חלומות רחוקים ולא מציאותיים: בית מקדש, תחיית המתים, נהירה של גויים לארץ כאשר הם נוכחים כי כל ההיסטוריה הם טעו ועם ישראל הוא באמת עם סגולה. האם חלום זה הוא ה"חיים בסרט" בהתגלמותו, או שמא זהו פשוט החזון הטהור והצרוף ביותר של החלום האוטופי הכי ורוד שיש?
המודל של היהדות הוא איזון תמידי בין חזון למציאות על פי צו השעה. כאשר יהודי יושב בגולה הוא לא מתעסק עם החלום כמעט – הוא מתעסק במציאות, בהלכה. היהודי הגלותי דן ומפלפל במציאות העכשווית שלו ובכך בונה הוא יסוד להגשמת החלום, אבל החזון תמיד נשאר פסגת שאיפותיו. לעומת זאת, היהודי העכשווי בן-ימינו יכול להתבסס על המציאות שנבנתה לו, ולאט-לאט להתחיל להגשים את פסגת שאיפותיו. הוא לא מתעסק עם ההלכה כמעט, עם המציאות, כי המציאות בנויה כבר והוא יכול להתנהג על פיה ללא התעסקות בה. הוא מתחיל לחלום. יש לו על מה להתבסס – על שנים של מציאות – ועל כן הוא לא חי בסרט.
הקו הוא דק מאוד. טעות במעבר בין חיי מציאות לחיי חלום יכולה להיות הרת גורל. כאשר ילד רוצה להיות רופא הוא חייב לעבוד עשרות שנים על המציאות, על הלימודים. הוא מוכרח להשקיע אך ורק בפן הזה, ובכך הוא בונה את היסודות להצלחתו בהמשך. אם הילד יחשוב שהחלום כבר בידו ויפסיק לעבוד על המציאות – הוא לא יוכל להגשים את חלומו. רק אחרי שנים של התבססות בעולם המציאות יכול אדם לעבור להגשמת חלומו. אם יעשה את המעבר הזה מוקדם מדיי, הוא עתיד ליפול.
מאידך, אדם שהתחיל להגשים את חלומו לא יכול לחזור לחיי המציאות. למשל, אריאל שרון היה אדם שהצליח להגשים חלומות לאומיים רבים הן במישור הביטחוני והן במישור הפוליטי. בכל שנותיו, עד שהיה ראש ממשלה, היה אזרח למופת ותרם לאין ערוך למדינת ישראל ולהתיישבות היהודית בארץ ישראל. מגשים חלומות כפשוטו. אלא שהמפנה היה כאשר קיבל את משרת ראשות הממשלה – תפקיד שדורש התמודדות תמידית עם צו השעה והמציאות הקרה. כך מוסבר הניגוד בין "אבי ההתנחלויות" – אריאל שרון, ובין מפנה חבל עזה וצפון השומרון. כאשר נדרש שרון להיות מציאותי הוא הפסיק לחלום, הוא שינה את הנהגתו להנהגה מציאותית של "כיבוי שרפות". שינוי זה גרר קרע עז בעם; קרע בין מי שתמך בו כאשר היה "אבי ההתנחלויות" ובין מי שתמך בו בתור יוזם ההתנתקות. הוא התקפל לנוכח דרישות המציאות.
כיום הציבור הדתי-לאומי בפרט והחברה הישראלית בכלל עומדים על פרשת דרכים מהותית מאוד. המשכילים ללכת על החבל הדק הזה בין חלום למציאות, יזכו להגשמת חלומם. כלומר, מוכרחים אנו לראות כי המציאות בשלה להגשמת חלומנו, אך אל לנו לשכוח את המציאות – את אורח ההלכה. עלינו להתבסס על המציאות ומשם להתחיל להגשים את חזוננו באיזון רב ובזהירות רבה. הציבור שנוטה ל"הפקרות" הלכתית לנוכח תחילת הגשמת החלום (אותם המכונים "דתיים לייט") – סופו ליפול מהחבל הדק הזה, וראוי הוא לשים בסימן שאלה את האי-הקפדה שלו על כל הכללים ההלכתיים (המציאותיים), שרק בזכותם הגענו לתחילת הגשמת החלום הזה.
