not memberg

 

"האם אנו מוכנים להכניס את יהדות בית הכנסת לארון מתים, אבל הפעם לקבורת עולמים, לטובת חידושה של דת מקדש קנאית, הנהנית מרוח גבית של דת המידע, הרואה באדם יצור פגום, והמבקשת לשים קץ לחיי אנוש? האם נבחר בחיים ובאלוהי החיים, או ניכנע למשיחיות פונדמנטליסטית שחוסר סבלנות לקיום אנושי בהווה, ואנטי־מילוליות המצוידת במאכלת, הן הגיונה הפנימי?" יהדות בית הכנסת ודת המקדש צרות זו לזו, ומדובר במלחמת זהות יסודית. אנחנו מוכרחים להכריע

 

"אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵּינוּ." (מן ההגדה של פסח)

"לָמָּה הִפְנֵיתֶם עֹרֶף לְיַבְנֶה / וַחֲזַרְתֶּם לְכָאן לִשְׁפֹּךְ דָּם עַל הָהָר […] כְּאִלּוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מְיֻתָּר / […] אֵיךְ יֵרְדוּ מִמְטָרִים שֶׁל בְּרָכָה מִשָּׁמַיִם / אִם בַּגַּיְא שׁוּב עוֹלִים קָרְבְּנוֹת יְלָדִים". (יורם גלילי)[1]

"תִּרְשֹׁם: אֲנִי יְהוּדִי חֲזַ"לִי. יְהוּדִי שֶׁל מִלִּים אֲנִי. נִרְתַּע מֵעֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים. חוֹשֵׁשׁ מֵהַמָּאֳכֶלֶת שֶׁבְּיָדָם. מְתַעֵב אֶת הַזָיָת הַדָּם. חָרֵד מִקַּנָּאוּתָם. […] אֲנִי רַךְ כְּקָנֶה. אֲנִי יְהוּדִי חֲזַ"לִי. מֵהַפְּרוּשִׂים. אֲנִי יְהוּדִי שֶׁל אֲנָשִׁים. […]יְהוּדִי שֶׁל מִלִּים. מְקַדֵּשׁ אֶת הַחַיִּים." (דרור אסנת)[2]

סוגיות רבות וחשובות מנסרות בחלל הישראלי, וחלקן קיבל ביטוי בבחירות לכנסת העשרים ואחת. אולם דווקא לנוכח מפלגות שחרתו על דגלן הקמת בית מקדש שלישי, נפקדה מהשיח הציבורי סוגיית המתח היסודי בין יהדות בית הכנסת לבין יהדות המקדש. להלן אבקש לטעון כי ישנם הבדלים מהותיים בין שתי יהדויות אלה, וכי ייתכן שהקמת בית מקדש תעיב על יהדות בית הכנסת כפי שאנו מכירים אותה מאז חורבן בית המקדש השני וירידת הצדוקיות, ואף תעמיד בספק  את עתידו של עם ישראל כפי שאנו מכירים אותו.

בסעיף א אתן רקע קצר לגבי התעוררות משיחיות המקדש והשאלות הדתיות־מדיניות שהיא מעוררת. לאחר מכן אסקור בסעיף ב כמה הבדלים יסודיים בין יהדות חז"ל, שאנו צאצאיה, לבין יהדות המקדש או הניאו־צדוקיוּת. בסעיף ג אטען שהצדוקיות נהנית בעידן הנוכחי מרוח גבית מפתיעה – 'דת המידע' – ולכן קשה עוד יותר לגרוס ששוחרי המקדש הם מיעוט מבוטל. בסעיף ד אציע שלושה לקחים אקטואליים הנובעים מהטיעון בדבר הניגוד בין יהדות חז"ל לצדוקיות.

 

א. רקע

ממשלות ישראל האחרונות השקיעו מאמצים ומשאבים רבים בקידום יהדות המקדש.[3] בציבור הציוני־דתי ניתן לראות מידה גוברת של לגיטימיות כלפי תפיסה זו, שנחשבה בעבר כקיצונית, כפי שטוענת שרינה חן.[4] ספק אם מאמר כמו זה שכתב צבי ליפשיץ, "להשתחרר מן הצדוקים" (מקור ראשון, כ"ד אלול תשע"א) היה מפורסם היום. סרט תעודה של רוני קובן על תנועות המקדש,[5] הנראה יותר כסרט תדמית, מציג לציבור היהודי־ישראלי החילוני את הקמת בית המקדש השלישי כיעד המתבקש של הציונות בעת הזו. נאמני המקדש, מצידם, מתכוונים להקריב קורבן פסח על הר הבית בהקדם האפשרי.[6]

לאור ההיגיון הריכוזי והמלוכני של המקדש, אפשר לחשוש שהקמתו תסכן באופן ישיר את יהדות בית הכנסת. ולראיה, בזמן רפורמת ריכוז הפולחן של המלך יאשיה בזמן בית ראשון (622 לפנה"ס) נותצו הבמות ונשחטו כוהני הבמות (מלכים ב כג). אנו יודעים היטב שהמאמץ להקמת מקדש בעת הזו מלווה בקריאה לביטול שלטון העם (דמוקרטיה) והמרתו במלוכה. אם בחסות הניאו־צדוקיוּת תקים ממשלת ישראל בית מקדש, אפשר לשער שבתי הכנסת והמנהיגות הרבנית העומדת במרכזם לא רק יאבדו את תפקידם הדתי כ'מקדשי מעט', אלא גם יירדפו באופן פעיל, כמי שמאיימים על סמכותו ועל כוחו של המרכז המקדשי היחיד, ולהלן אמנה כמה סיבות מהותיות לחשש זה.

לא אעסוק כאן בשאלה האם מצוות הקורבנות בתורה היו אכן כוונתו המקורית של הקב"ה. אזכיר רק את הקביעה הנחרצת של הנביא ירמיה (ז, כא–כב) כנגד הקורבנות: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". מכאן ההבחנה בין 'לוחות ראשונים' שהקורבנות אינם מוזכרים בהם, לבין 'לוחות שניים' שכללו בדיעבד קורבנות ככל הנראה כתגובה לאלילות שהתפרצה בחטא העגל.[7] לכן טען הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב) שהקורבנות היו שלב נחות בהתפתחות היהדות, שנבע מהתרבות האלילית בה היו מצויים בני ישראל במצרים. גם למי שיאמר שהרמב"ם שחיבר את משנה תורה אכן הורה על הקמת בית מקדש ב'הלכות בית הבחירה', הרי שקשה להאמין שדעתו של הנשר הגדול הייתה נוחה ממי שכורכים הקמת מקדש בפיטום הציבור הרחב בקטורת הסמים, ולא בהליכה מפוכחת בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

תנועת המקדש כבר גבתה מעם ישראל מחיר כבד. רבים בישראל מצויים בהכחשה לגבי התפקיד שיש לנו בעירור המהומות בהר הבית. משום מה, כונתה 'אינתיפאדת אל־אקצה' בישראל בשם 'טרור היחידים', ולא 'מהומות המקדש'. חודש תשרי מכונה בהקשר זה בשם 'אוקטובר' ('מהומות אוקטובר') למרות שאינו  מצביע על הקשר בין המניע הדתי להעפיל בהר לבין המהומות שאירעו בחודש תשרי (1996, 2000, 2015, 2017, ועוד היד נטויה).[8] הקמת בית מקדש שלישי בידי שר הביטחון, השר לעניינים אסטרטגיים, שר הדתות, או כולם יחד, יכולה להיות תוצאה של מלחמה אזורית, אך גם עילה לפריצתה.

כפי שניתן לראות בתמונה, אותה צילמתי בניו יורק בצעדת השבעים למדינת ישראל בקיץ תשע"ח, יש מי שקושרים בין הקמת מקדש לבין מלחמה שכזו, בסגנון הדומה יותר לחזונות נוצריים אוונגליסטיים מאשר ליהדות עליה גדלנו.[9]  המקרא המבקר את דוד המלך מתנגד בפירוש לקישור כזה: "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דה"א כב, ח).[10] באותו האופן מעיר ר' חזקיה בן מנוח (בעל ה'חזקוני') בפירושו על שמות (לא, ח) כי "לא מצינו בשום כלי שבמשכן שנקרא 'טהור', רק המנורה והשולחן בפרשת אמור, והטעם לפי שלא היה עליהם שום מתן דמים". בתוך כך, אפשר לחשוש מהאופן שבו אנו – החברה הישראלית והעם היהודי – פותחים את תיבת הפנדורה המקדשית. בתוך האובססיה המודרנית התזזיתית ל'שינוי' ול'דבר הבא', אנו שוכחים שיש לנו הרבה לאבד באופיו של עם ישראל כיהדות בית הכנסת, שהיא יהדות בית המדרש והיא יהדות חז"ל. אופיה הפרגמטי מעלה על נס את השיח המילולי והפרשני כדרך הקיום ופתרון הבעיות, ולא את הקרבת הקורבנות ושפיכת הדם.[11]

אפשר לחשוש מהאופן שבו אנו – החברה הישראלית והעם היהודי – פותחים את תיבת הפנדורה המקדשית. בתוך האובססיה המודרנית התזזיתית ל'שינוי' ול'דבר הבא', אנו שוכחים שיש לנו הרבה לאבד באופיו של עם ישראל כיהדות בית הכנסת, שהיא יהדות בית המדרש והיא יהדות חז"ל. אופיה הפרגמטי מעלה על נס את השיח המילולי והפרשני כדרך הקיום ופתרון הבעיות, ולא את הקרבת הקורבנות ושפיכת הדם

ב. יהדות חז"ל מול הצדוקים: ההבדלים הבסיסיים

על הצדוקים בימי בית שני איננו יודעים הרבה. אולם ממה שכן ידוע מפי חז"ל, יוסף בן מתתיהו ומגילות מדבר יהודה,[12] ולאור מחקרי דוד פלוסר,[13] דניאל שוורץ,[14] איל רגב[15] ואחרים, אפשר להסיק כי ישנם הבדלים יסודיים בין יהדות חז"ל (או ה'פרושים'), לבין דתם של הצדוקים, כוהני בית שני. עוד יותר מכך אנו יודעים על הכיוון היהודי ההומני שבו הלכו חז"ל, שבלעדיו ככל הנראה היה עם ישראל אובד בתהום הנשייה.[16] ככל שעם ישראל יאפשר לאנשי המקדש בהווה לקדם את יעדיהם במדינת ישראל על פי הבנה פונדמנטליסטית של התנ"ך,[17] אפשר להניח שארבעת ההבדלים הבאים בין יהדות חז"ל לדת המקדש יבשרו שינוי (עיוות?) קיצוני בטיב יהדותם של נכדינו: 1. האידיאל האנושי: תלמידי חכמים מול כוהנים; 2. לימוד תורה בית מדרשי לעומת הקרבת קורבנות מקדשית; 3. דמוקרטיה מול דיקטטורה; 4. קדימות המוסר בחז"ל לעומת קדימות הפולחן הצדוקית.

1. האידיאל האנושי: תלמידי חכמים מול כוהנים

האידיאל האנושי של יהדות חז"ל מסומל ביציאתו של רבן יוחנן בן זכאי בשנת 70 לסה"נ מירושלים למודת הקנאות והבריונות, כשהוא מוחבא בארון קבורה, לטובת הובלת 'דרך יבנה' וחכמיה (בבלי גיטין נו ע"א–ע"ב). מעבודת הקורבנות הכוהנית הסיטו חז"ל את המוקד לתפילה כמבע דתי־חברתי: "איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה" (בבלי תענית ב ע"א). באופן דומה, דמות האדם הראוי בחז"ל היא התלמיד חכם שאינו פרוש מהציבור, אלא שומר גם במעמדו הרם על צניעות וסקרנות של תלמיד. במשנה הוריות ג, ח, ניתן לראות את הביקורת של חכמים על תפיסת המעמד השושלתי של הכוהן הגדול העובר בתורשה: "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר […]. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".

2. לימוד תורה בית מדרשי לעומת הקרבת קורבנות מקדשית

בעוד יהדות חז"ל פונה לציבור ומציעה לעסוק בתורה ולדרוש אותה הלכתית ואגדית, הכוהנים שמרו לא רק את העושר לעצמם, אלא גם את הטקסים הדתיים. לעומתם, הנגישה יהדות חז"ל את לימוד התורה בבית המדרש, וגם ביצעה דמוקרטיזציה בטקסים הדתיים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא התפילה, תפילת הקבע הנהוגה בבתי הכנסת בכל העולם, המאחדת – לצד כל מיני הבדלים וגוונים – בין יהודים מעדות וזרמים שונים.

לצד התפילה, גם לימוד התורה ביהדות חז"ל הוא פעילות מילולית, בה יש ערך לא רק לשורה התחתונה ולהחלטות אופרטיביות, אלא גם לספקות ולמחלוקת. לעומת זאת, בדת המקדש המתבססת על הצד הכוהני והקורבני בתורה, אין כמעט מילים, כפי שהראה ישראל קנוהל בספרו מקדש הדממה.[18] אכן, לנוהג המעשי יש מקום מרכזי ביהדות חז"ל, אך שונה מאוד מזה של יהדות המקדש. גם אם חז"ל לקחו ברצינות את הדיון בתכני עבודת המקדש, כפי שטוענת מירה בלברג,[19] קשה להכחיש את ההבדלים העמוקים בין חז"ל לכוהנים. במובן הזה דיני הקורבנות בתלמוד, בדומה לתפילה, הם מס שפתיים, במובן הרציני ביותר של המילה: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". חז"ל הבהירו היטב את סדר העדיפויות: "גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש" (בבלי מגילה טז ע"ב).

3. דמוקרטיות מול דיקטטורה

מדת מקדש המבוססת על היררכיה שושלתית נוקשה, הפך עם ישראל ביהדות חז"ל לעם משפחתי, שבית הכנסת ובית המדרש עומדים במרכזו. יהדות חז"ל עשויה לשמש השראה לדמוקרטיה משגשגת (ולאו דווקא מודל גלותי שבו ריבונות היא מילה גסה, כפי שיהדות חז"ל נתפסת לעיתים). ברמה המקומית יותר, חיי בית הכנסת מבוססים בעיקר על יחסי אנוש, שהאנושיות בטבורם. אין פלא, מאידך, שעיצובו של בית המקדש כמעין קתדרלה הופך את רוב באיו לניצבים סבילים, שפלי קומה. כפי שמתאר זאת משה גלעד ש'חווה' סיור וירטואלי במקדש בקסדת VR: "נדמה לי שבמשך רוב הסרט התבוננתי מעלה. המקדש נראה לי גבוה מאוד, עצום".[20] הדבר אינו מפתיע, לנוכח האופי ה'קתולי' של המקדש. כפי שמעירה רוחמה וייס, "בניגוד לבית הכנסת, [בבית המקדש] אי אפשר להסתדר בלי מתווך. הציבור לא יכול להקריב את קורבנותיו ללא הכהנים".[21] באופן תמוה, בעידן בו ממשלת ישראל מפריטה ברוח פרוטסטנטית כל חלקה טובה, היא מנסה להפיח חיים ביהדות המקדש – הממסד היהודי הקתולי ביותר.

מדת מקדש המבוססת על היררכיה שושלתית נוקשה, הפך עם ישראל ביהדות חז"ל לעם משפחתי, שבית הכנסת ובית המדרש עומדים במרכזו. יהדות חז"ל עשויה לשמש השראה לדמוקרטיה משגשגת (ולאו דווקא מודל גלותי שבו ריבונות היא מילה גסה, כפי שיהדות חז"ל נתפסת לעיתים). ברמה המקומית יותר, חיי בית הכנסת מבוססים בעיקר על יחסי אנוש, שהאנושיות בטבורם. אין פלא, מאידך, שעיצובו של בית המקדש כמעין קתדרלה הופך את רוב באיו לניצבים סבילים, שפלי קומה.

4. קדימות המוסר אצל חז"ל לעומת קדימות הפולחן אצל הצדוקים

בעוד בחז"ל אנו מוצאים נומינליזם שבו שיקולים ערכיים משפיעים על הכרעות הלכתיות,[22] הרי שבמטריאליזם הצדוקי אין דגש על ממשויות שמעבר לכאן ועכשיו,[23] ולשיקולים מוסריים יש מקום משני. לכן הצדוקיות דווקא עולה בקנה אחד עם חילון רדיקלי, שכן הקדושה מרוכזת בבית המקדש. מנגד, דווקא ביהדות חז"ל יש ביזור של הקדושה תוך תביעה לשיפור מוסרי מקיף. הרב אליעזר ברקוביץ היטיב להבחין עוד בשנת 1959 כי הנהייה להקמת מקדש אינה בהכרח תולדה של דתיות גוברת, אלא של חילון ומטריאליזם, המגבילים את הקדושה למקומות מסוימים בלבד.[24] לנטייה הנומינליסטית ביהדות חז"ל יש קשר עמוק גם לטיבו של הקיום בתפוצות. לדעת דניאל שוורץ, הדבר עומד בניגוד לתפיסה האוטוכטונית לפיה העם 'נולד' מן האדמה עליה הוא יושב.[25] היסוד ההבנייתי הוא גם שורש חשיבות החינוך בחז"ל, בעוד אצל הצדוקים הגוף והחומר מגדירים את גבולות הזהות.

ג. "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה"? יהדות חז"ל, צדוקיות ו'דת המידע'

יש שיאמרו: איזה כוח יש לצדוקיות? ובכן, מעבר לעליית תנועות המקדש בישראל, זוכה הצדוקיות בעת הזו לרוח גבית מהדת החזקה ביותר בעולם, אותה מכנה יובל נח הררי בספרו ההיסטוריה של המחר בשם 'דת המידע' (או Dataism). 'דת המידע' מעריכה ואף מאליהה נתונים (data), באשר הם נחשבים לידע אובייקטיבי מוחלט. בעיני חסידי ה'הדטה' הללו גם בני אדם הם 'דבר' בתוך עולם החפצים. מאידך, מיוחסות לחפצים איכויות אנושיות וכאמור אף 'אלוהיות'. בשונה מכך, הקב"ה לו אנו מייחסים את הפסוק המצוטט בראש סעיף זה ("כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה", במדבר ח, טז), אינו רואה את האדם אשר ברא באופן צר כפי שרואים אותו חסידי ה'הדטה'. לאדם הנברא בצלם אלוהים יש לפי התנ"ך חופש בחירה ופוטנציאל להיטיב.

מאפייני הצדוקיות מטרידים גם בגלל שהם חולקים הרבה מאוד עם 'דת גלובלית' זו, 'דת המידע', שמצידה חולקת הרבה פחות עם יהדות חז"ל. הצדוקיות ודת המידע חולקות תפיסה מטריאליסטית, המלווה בתפיסה מאגית ומיסטית שבהן הנורמטיביות המוסרית ממוסכת ומתווכת. כמו כן, שתיהן אינן רואות את השכל הישר של האדם הפשוט כבעל תפקיד מכונן. זאת בניגוד ליהדות חז"ל, וגם לדמוקרטיה המודרנית, שבהן גם אם האדם אינו מידת כל הדברים,[26] הוא עדיין מידה חשובה של חלק ניכר מהדברים.[27] שלישית, הצדוקיות ודת המידע ממעיטות בערך השיחה המילולית הבין־אנושית והדתית כמרכיב של האנושיות. ולבסוף, הענף הטרנס־הומני של דת המידע אף כופר במעמדו של האדם בעולם הזה, וטוען כי עליו לפנות את הבמה לרובוטים ולבינה מלאכותית.[28] השימוש של תנועות המקדש בקסדות VR הוא דוגמה לאופן שבו משמש חזונן כלי בידי גופים מסחריים, שלחלקם סדר יום טרנס־הומני דיקטטורי מפורש.[29] האם לשם כך עלינו להקים מקדש?

הצדוקיות ודת המידע חולקות תפיסה מטריאליסטית, המלווה בתפיסה מאגית ומיסטית שבהן הנורמטיביות המוסרית ממוסכת ומתווכת. כמו כן, שתיהן אינן רואות את השכל הישר של האדם הפשוט כבעל תפקיד מכונן. זאת בניגוד ליהדות חז"ל, וגם לדמוקרטיה המודרנית, שבהן גם אם האדם אינו מידת כל הדברים, הוא עדיין מידה חשובה של חלק ניכר מהדברים.

גרשם שלום הזהיר כי המשיחיות היהודית האפוקליפטית שאותה עוררה הציונות עלולה לקום על יוצרה: "הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. […] האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?".[30] בהמשך לגישתו של שלום, סבורה רחל אליאור כי האמונה בכוחה של העברית ושל חילוניות דמוקרטית פלורליסטית תספיק לשם הצבת אלטרנטיבה ערכית למשיחיות המקדש.[31] דא עקא, כיון ששלום דחק את יהדות חז"ל מהתודעה היהודית החילונית בישראל, תוך שסבר שמשיחיות אפוקליפטית היא ברירת המחדל ("ילדינו שוב אין להם שפה אחרת", שם), הוא לא הותיר בידי רוב החילונים – ואולי גם בידי רבים מאחיהם הדתיים – כלים לחשוב על המשיחיות באופן פרגמטי ונטורליסטי.[32] ייתכן אף שלגרסתו הקיצונית של הפלורליזם יש חלק פעיל בעליית הפונדמנטליזם בעת הזו.[33] דרושים אפוא הדגשה של ערכי יהדות חז"ל אותה דחק שלום, כמו גם דיון לגבי מה אנו עלולים לאבד אם נוותר על יהדות בית הכנסת. האם החילונים הפרו־מסורתיים בישראל (שהם הרוב היהודי בה) אכן מעדיפים דיקטטורה צדוקית אבסולוטיסטית על פני יהדות בית הכנסת הפרגמטית? אין צורך להמציא את הגלגל: אפשרות חילונית פרו־מסורתית המצדדת ביהדות חז"ל מצויה בהקשר הספרדי־מזרחי למשל אצל מאיר בוזגלו, ובהקשר החילוני אצל רות קלדרון ודב אלבוים.

ד. הרהורי סיכום

אם דרך אמצע פרגמטית היא המבוקשת, ראוי להכיר בכך שאין טעם להכחיש את הממדים הדתיים בתרבות האנושית. כמו כן, 'דת' אינה מושג מונוליטי. שכן לצד מכנה מוסרי משותף ניכר בין הדתות השונות, ישנם הבדלים ביניהן. זאת בשונה מעמדתו הטהרנית של 'הפורום החילוני', המקבילה לטהרנות חרדית הדורשת 'קודש בלי חול'. כמו כן, בתוך היהדות ישנם קולות שונים, כמו יהדות חז"ל ודת המקדש הנדונות כאן. לכן, כאשר מבקשים לחוקק בישראל חיטוט בתיקים של אנשים הנכנסים לבתי חולים בפסח כדי לוודא שאין בהם חמץ, אין זו 'הדתה' כללית, אלא קידום של כיוון  פונדמנטליסטי ולכאורה אנטי־חז"לי, בתוך היהדות.[34] מטעם זה, מי שמתעלמים מההבדלים בין הדתות ובתוכן, מרדדים את השיח ומונעים מהקולות היהודיים הפרגמטיים להישמע ובכך מעודדים הקצנה.

למי שיבחר שלא להליט את פניו בקסדות VR או בעננת קטורת, ראוי לשאול: מיהם המוסמכים להחליט ולהורות על הקמת מקדש? האם מותר לממשלת ישראל לפעול בניגוד לדעת רוב העם היהודי? ואולי חשוב מכל: האם הקמת מקדש בכלל תשביע את רצון הקב"ה? אנו יודעים משתי הפעמים הקודמות שהמקדש הפך במהרה ל'אפליקציה' ולציר עוקף־זולת, "לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיה ז, ד). על כך מעיד גם הלקח העמוק שלימדונו חז"ל: "עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, שבינו לבין חברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא ח, ז).

נושא קריטי נוסף הוא הקשר בין מקדש ומלוכה: האם על רקע הפוטנציאל הדיקטטורי העמוק המצוי במודרניזם,[35] יהיה מי שיאזן את המלך? למי שסבורים שיעמדו לעם ישראל האיזונים והבלמים של סנהדרין שתוקם, ראוי להזכיר שמוסד זה היה ככלות הכול המצאה של יהדות חז"ל: הסנהדרין מטילה מגבלות על ה'משילות' של המלך ומצמצמת את סמכותו ל'מלך אביון' האמון בעיקר על יחסי חוץ (משנה סנהדרין, פרק ב).[36] קשה לחשוב על רודן מודרני שיסנדל את עצמו כך, בהינתן היכולות הטכנולוגיות העצומות הקיימות כיום והפיתוי הדיקטטורי הטמון בהן.[37]

לסיכום, ניתן להציע שלושה לקחים עיקריים: היסטוריוסופי, חברתי־רעיוני ודתי. ראשית, יש לקחת ברצינות את התעוררות הצדוקיות. אולם אל לנו להניח שההיסטוריה דטרמיניסטית וכי דבר אינו נתון בידינו. אמירה כמו זו של מנחם בן־ישר, מותיקי אנשי המקדש, שטען כי "כל מה שנעשה בהר צריך להתבצע בשם עם ישראל כולו",[38] מראה כי העמדה של כל אחד ואחת מאיתנו היא חשובה לגבי השאלה הכללית, המצטברת: מהי דעת עם ישראל לגבי הקמת מקדש? ראוי שנחשוב ונשוחח על כך. ראוי גם לקחת ברצינות את הביטוי המתון 'ראשית צמיחת גאולתנו'. בעת הזו, דווקא מי שאינם מכירים תודה לקב"ה על הטוב שיש לנו בישראל, בונים מקפצה טובה למי שטוענים שאין לנו כלום כל עוד לא הוקם מקדש.

שנית, מנקודת המבט הפרגמטית של יהדות חז"ל, הדיכוטומיה הדתה/חילון היא בלתי פרגמטית ומעודדת הקצנה דתית וחילונית, ואת מסמוס המרכז השפוי לטובת מגזור מתקצן. מוטב במקום זאת להתמקד בערכים האנושיים המשותפים, ובמאבק על־מגזרי משותף כנגד גילויי אלילות דה־הומנית המצויים בפוליטיקה, במדיה ובשיח הצבאי.[39] מי שמבין שהיה צורך חברתי ממשי בחקיקת חוק 'לא תעמד על דם רעך' (1992) של חנן פורת, למשל, יתקשה מאוד לאמץ את השיח הדיכוטומי של הפורום החילוני. במקום זאת, יש להתנגד להקצנה הדתית ולביטויה, לא לדת ודתיות באשר הן.

ולבסוף, עלינו לשמור על קשר אכפתי וביקורתי בין ענפי יהדות בית הכנסת ההלכתית, שבלעדיה לא יהיה קיום ליהדות חז"ל. יש לומר באומץ שגם על יהדות בית הכנסת האמריקאית, בייחוד זו הקונסרבטיבית והרפורמית, להכיר בכך שייתכן שמה שמועיל לארצות הברית כדמוקרטיה נוצרית פרוטסטנטית אינו בהכרח מועיל לישראל כמדינת היהודים.[40] כך למשל, בגדה המזרחית של הים התיכון אין די מקום לאכלס את כלל אנשי העולם, ולכן יש לכבד את ההכרעה הפרגמטית של הרוב היהודי הישראלי להכיר בנחיצותו של הממד היהודי הדתי בחוקי השבות והגיור (באיזה אופן בדיוק – על כך צריך להתקיים דיון בין כלל ענפי העם יהודי). חרף הקו של חלק משרי ממשלת ישראל הקודמת להשתקת השיח הבין־יהודי והבין־אנושי (למשל גלעד ארדן שהקים את ה'אגף לתודעת המונים' השנוי במחלוקת), ענפי יהדות בית הכנסת צריכים לחזק את שיתוף הפעולה ואת הדיאלוג הבין־יהודי בין ישראל והתפוצות ובתוכן.

אם הקמת מקדש אכן עלולה לגרור יחס עוין של ממשלת ישראל כלפי יהדות בית הכנסת בישראל ובתפוצות, האם אין לרפורמים ולקונסרבטיבים עניין לשתף פעולה עם יהודים חרדים לשם חיזוק יהדות בית הכנסת לענפיה?

כך למשל, עשויות 'נשות הכותל' למצוא שבמסגרת שיח פרגמטי, עשויים דוקא החרדים – שרבים מהם פוקדים את הכותל המשותף כדי לחגוג כמשפחה את בר המצוה – להיות שותפים להתנגדות למשיחיות המקדשית.[41] אם הקמת מקדש אכן עלולה לגרור יחס עוין של ממשלת ישראל כלפי יהדות בית הכנסת בישראל ובתפוצות, האם אין לרפורמים ולקונסרבטיבים עניין לשתף פעולה עם יהודים חרדים לשם חיזוק יהדות בית הכנסת לענפיה?

בסופו של דבר, השאלה היא האם אנו מוכנים להכניס את יהדות בית הכנסת (וריב"ז) לארון מתים, אבל הפעם לקבורת עולמים,[42] לטובת חידושה של דת מקדש קנאית, הנהנית מרוח גבית של דת המידע, הרואה באדם יצור פגום, והמבקשת לשים קץ לחיי אנוש. האם נבחר בחיים ובאלוהי החיים, או ניכנע למשיחיות פונדמנטליסטית שחוסר סבלנות לקיום אנושי בהווה, ואנטי־מילוליות המצוידת במאכלת, הן הגיונה הפנימי? הבחירה (עדיין) בידינו.

 

 

[1] פורסם במשיב הרוח סב (תשע"ח), עמ' 62. לזכותו של ארנון סגל, ממצדדי הקמת המקדש, יש לזקוף את הצגת שירו הנוקב של גלילי במדורו במקור ראשון (ז' סיון תשע"ח).

[2] השיר פורסם בדף הפייסבוק של בית המדרש 'קולות'.

[3] ראו י' באר, קשר מסוכן: דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה, עריכה: ת' פרסיקו, ירושלים 2013.

[4] ראו ספרה 'במהרה בימינו…': תמורות ביחסו של הציבור הדתי־לאומי להר הבית, באר שבע תשע"ח.

[5] "יוצאים מן הכלל", פרק 1 (זמין באתר יוטיוב).

[6] ראו א' סגל, "הראשון לזהות: תרגולי קורבן הפסח מתקרבים להר הבית" (מקור ראשון, יז ניסן תשע"ח).

[7] ראו שמות רבה מו, א, וכן מאמרי "מה בין דת למוסר?", בתוך: רצה בדבריהם, עורכים: מ' דסברג וב' דסברג, ישראל 2016, עמ' 125–130.

[8] ש' ברקוביץ, "האינתיפאדה השלישית – גורמים, מאיצים ופתרונות", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה (14.10.2015).

[9] כפי שמעיר תומר פרסיקו, ראו רשימתו "טראמפ וירושלים – האוונגליסטים חוגגים ומצפים לקץ", באתר מינים (10.12.2017).

[10] באותו הכיוון פסעו רות קלדרון, דב אלבוים, אריאל פיקאר, ורני יגר שפרסמו בשנת תשע"ו עצומה בשם "לא יבנה מקדש על הר הבית מתוך שפיכות דמים" (https://www.atzuma.co.il/shalomalhahar).

[11] ראו מ' הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים תשנ"ז; וכן ד' ברזיס, בין קנאות לחסד, רמת גן תשע"ה.

[12] ראו למשל קדמוניות היהודים, מיוונית: א' שליט, תל אביב 1985, עמ' 282.

[13] כתות בימי בית שני: צדוקים, פרושים ואיסיים, תל אביב תשמ"ה.

[14] "בין חכמים וכוהנים בימי בית שני", בתוך: מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, עורך: ד' כרם, ירושלים תשנ"ב, עמ' 36–79.

[15] הצדוקים והלכתם, ירושלים תשס"ה.

[16]  ראו למשל א' אדרת, מחורבן לתקומה, ירושלים תש"ן.

[17] ראו ספרו של מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, ירושלים תשס"ח.

[18] ירושלים תשנ"ג.

[19] ראו מאמרה "שובה של יהדות הבשר והדם" (הזמן הזה, ספטמבר 2018). אכן, יהדות חז"ל הייתה קשובה לבשר, כלומר לגוף ולגופניות (וראו ספרו של דניאל בויארין, הבשר שברוח). אך יהדות חז"ל – כמו התנ"ך – שחרה חיים ולא התמכרה לקילוח הדם כמבע הדתי הגובר על שאר המחויבויות.

[20] "ענף התיירות הנפיץ ביותר במזרח התיכון: תיירות בית המקדש" (הארץ, 20.10.2016).

[21] ראו טורה של וייס, "הפריווילגיות של הכהנים: כך נולדו יחסי הון־שלטון" (Ynet, 23.3.2019).

[22] כפי שהראו יוחנן סילמן, "היקבעויות הלכתיות בין נומינאליזם וריאליזם: עיונים בפילוסופיה של ההלכה" דיני ישראל יב (התשד״ם–התשמ"ה), עמ' רמט–רסו; ואחרים. הנומינליזם ההלכתי בא לידי ביטוי למשל במשנה ידים ד, ו.

[23] ראו טענת חז"ל באבות דרבי נתן, פרק ה, לפיה הצדוקים כופרים בהישארות הנפש.

[24]E. Berkovits, “From the Temple to the Synagogue and Back”, Judaism 8, no. 4 (1959), pp. 303-331

[25] כך דברי שוורץ: "הגולה עצמה הנה, למעשה, חוויה נומינליסטית. אם בארץ ישראל יהודי הוא יהודי לפי הטבע (ובוודאי שהיה כך בימי הבית השני, כאשר נקרא המקום "יהודה"), יהודי בגולה הוא יהודי שלא לפי הטבע. […] אם כוהנים הם יצירי לידה, חכמים הם יצירי חינוך" ("מקל וחומר לגזרה שווה – על ריאליזם ונומינאליזם, טבע וגלות", דיני ישראל ל [תשע"ה], עמ' 139–154, הציטוט מעמ' 154). במובן זה, קשה לראות את היהדות הצדוקית כנופלת תחת ההגדרה 'יהדות' (Judaism), ואכמ"ל.

[26] כגרסת פרוטגורס היווני.

[27] ראו למשל י' שורק, הברית הישראלית, תל אביב 2015.

[28]  הדובר הבולט של עמדה זו הוא ריי קורצוויל, בספרו הסינגולריות מתקרבת, תרגום: ע' לוטם, תל אביב 2012.

[29] ראו רשימתי 'הכותל הקרטזיאני' באתר לשון אחרת (28.10.2016).

[30] מכתב לפרנץ רוזנצוייג, "הצהרת אמונים לשפה שלנו" (תרגום א' הוס), בתוך ג' שלום, עוד דבר, ב, עורך א' שפירא, תל־אביב תש"ן, עמ' 59–60.

[31] ראו למשל מאמרה "השפה העברית המשקפת את השסעים המאפיינים את המפגש המתוח של יהודים בני דורנו היא־היא המכנה המשותף היחיד בין תושבי ישראל", כיוונים חדשים 31 (תשע"ה), עמ' 181–207.

[32]  ראו ד' שוורץ, הרעיון המשיחי בהגות היהודית בימי הביניים, רמת גן תשנ"ז, עמ' 46–90.

[33] ראו מ' פרידמן, 'מודל השוק וההקצנה הדתית', בחבלי מסורת ותמורה, עורך: מ' כהנא, רחובות 1990, עמ' 262–277.

[34] ש' ברודי, 'חוק החמץ לא יכול להשיג מטרות דתיות', בפרט ובכלל 3 (תשע"ח), עמ' 37–53.

[35] ראו ח' ארנדט, יסודות הטוטליטריות, מאנגלית: ע' זרטל, תל אביב 2009.

[36] השוו י' לורברבוים, מלך אביון, רמת גן 2009.

[37] ראו Y. Noah Harari, “Why Technology Favors Tyranny”, The Atlantic, October 2018.

[38] הראיון מופיע באתר 'קרן מורשת הר הבית והמקדש': http://www.templeheritage.com.

[39] ראו למשל י' שטבון, 'עגל הזהב' (ערוץ 7, י"ג כסלו תשע"ז), המבקר את 'קבלת הפנים' לה זכה מטוס ה'אדיר'. לטענה בדבר המאבק באלילות כתשתית לשיתוף פעולה אזרחי, ראו J. Cohen, “Deliberation, Tradition, and the Problem of Incommensurability: Philosophical Reflections on Curriculum Decision Making”, Educational Theory 49, no. 1 (1999), pp. 71-89.

[40] ראו למשל המאמרים בקובץ Minority Faiths and the American Protestant Mainstream, ed. J. D. Sarna, Chicago 1998.

[41] ראו למשל י' בלנגה, "זה לא הזמן לבנות את בית המקדש בעצמנו", כיכר השבת (כ"ח חשון תשע"ו).

[42] או עד שיטמא ישו את בית המקדש ויחריבהו, על פי תסריט אוונגליסטי רווח.

 

*ד"ר נדב ברמן שיפמן הוא עמית פוסט־דוקטורט בחוג לפילוסופיה והמרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל; עבודת הדוקטור שלו עסקה בזיקות בין מחשבת ישראל לפרגמטיזם