not memberg

כמה הערות על תשלומי הורים בחינוך הדתי

הדר ליפשיץ

הדר ליפשיץ הגיש את עבודת הדוקטורט שלו על תקצוב החינוך הדתי והחרדי, ועומד בראש פרוייקט אור חדש של נאמני תורה ועבודה ומרצה במכללת אשקלון

תשלומי ההורים בחינוך הדתי הם עול כלכלי לא פשוט למשפחות רבות בציבור הדתי. עד כמה תשלומי ההורים בחינוך הדתי על סוגיו השונים הם מוצדקים? מדריך להורה החמ"ד

אחת הבעיות הכלכליות המעיקות על הציבור הדתי היא תשלומי ההורים הגבוהים לבתי הספר. בדיון עם חברים, השולחים את בנותיהם לאולפנה, עלתה השאלה האם וכיצד להילחם בתשלומים הגבוהים הנדרשים מאיתנו בתיכון? ניתן לראות בנושא מיקרו-קוסמוס של הדיון הכלכלי-חברתי המתקיים בימים אלו בחברה הישראלית, בצלן של המחאות השונות שעלו בקיץ האחרון: הקוטג', האוהלים, ונספחותיהן. בדיונים שכאלו רצוי לבחון את המציאות, לקבוע יעדים ריאליים ולשקול בזהירות כיצד להתקדם אליהם בלא לגרום נזקים אחרים. המאמר ינסה לתרום לדיון מושכל בנושא תשלומי ההורים.

מי מקבל יותר כסף מהמדינה – הדתיים או החילונים?

באופן בסיסי, החינוך הדתי מקבל יותר כסף מהחינוך הממלכתי. החינוך הדתי מקבל מהמדינה שכר לימוד כמקובל בחינוך הכללי, ונוסף לכך ניתנות תוספות ייחודיות עבור לימודי קודש. כלומר, הקריטריונים לתקצוב החינוך מיטיבים עם תלמידי החמ"ד לעומת תלמידי הממלכתי. הדבר איננו מונע קושי תקציבי ייחודי לחינוך הדתי. הוא מתיימר להעניק יותר מהמערכת הכללית. תלמידי החמ"ד נדרשים להגיע לרמת לימודים שווה לחינוך הממלכתי בכל המקצועות הכלליים (אנגלית, מתמטיקה, לשון, היסטוריה ואזרחות) ולרמה גבוהה יותר במקצועות היהדות (תנ"ך ותושב"ע). במילים אחרות, בחינוך הדתי שואפים להקנות יראת שמיים, מעבר לחינוך הכללי הניתן בכל המערכת. הקניית יראת-שמיים לילדינו עולה כסף. המדינה מתקצבת חלק מהתוספת, המוסדות טוענים כי התוספת מועטה מדי.

כמה כסף רשאים מוסדות החינוך לגבות מאיתנו, ההורים?

תשלומי ההורים מעוגנים, בעיקרם, במסגרת התל"ן, תוכנית לימודים נוספת. תוספת זו נולדה מה"חינוך האפור". 'החינוך האפור' הוא כינוי לשיעורים ותגבורים אשר ניתנו בבתי-הספר מעבר לתכנית הלימודים, ואשר מומנו מכספי ההורים ולא מתקציב משרד החינוך. 'החינוך האפור' פשה במחצית השנייה של שנות השמונים. להתרחבות החינוך האפור היו אז סיבות רבות, וביניהן הקיצוץ המשמעותי שנעשה אז בתקציבי החינוך כחלק מתוכנית הייצוב הכלכלית. בתחילת שנות התשעים התרחבה התופעה מאוד, וברבים מבתי הספר התגלעו סכסוכים בין קבוצות הורים שסירבו לשלם ובין ההורים שארגנו את התוכנית. משרד החינוך הוציא אז שורה של הנחיות להסדרת התל"ן. בשנת 1994 החל משרד החינוך לקבוע מחיר מרבי לתשלומי הורים.

ההוראות בדבר הפעלת התל"ן מפורסמות בחוזר מנכ"ל משרד החינוך שעניינו תשלומי הורים. בחוזר המנכ"ל מודגש כמה וכמה פעמים כי הפעלת תוכנית לימודים נוספת וגביית כספים להפעלתה ייעשו רק לאחר קבלת אישור מטעם הפיקוח במחוז ומשרד החינוך בכלל. משרד החינוך אף מפרט את התשלומים המותרים באתר האינטרנט שלו:[1] התשלומים המרביים בחטיבה העליונה הם כ-2000 ש"ח בשנה.

האם ההורים בחמ"ד משלמים יותר מההורים בחינוך הממלכתי?

כן! שר החינוך ומנהיג המפד"ל, הרב יצחק לוי, הוציא בשנת 1999, בשלהי כהונתו, הוציא חוזר מנכ"ל המתיר את הגבייה הנוספת.[2] בחוזר נכתב:

1. ההנחיות שלהלן מתייחסות למוסדות חינוך תורניים, לישיבות תיכוניות ולאולפנות
שמתקיימת בהם תכנית חינוכית ולימודית תורנית ייחודית שאושרה על ידי מינהל
החינוך הדתי במשרד.

2. רישום תלמיד למוסד חינוך תורני, לישיבה תיכונית או לאולפנא משמש הסכמה
מלאה שלו ושל הוריו לכל התכנית החינוכית והלימודית-תורנית המתבצעת
במוסד, על כל חלקיה.

6. …בכל מקרה יישא ההורה לתלמיד הבודד לכל היותר בעלות שנתית ממוצעת של 0.8
ש"ש לתלמיד כהשתתפות בהפעלת התכנית התורנית.

בניגוד לנעשה בהקשר של תשלומי הורים אחרים, משרד החינוך אינו מפרסם מדי שנה את הסכום המרבי שמותר לגבות מהורי התלמידים בעבור תגבור תורני. יוצא אפוא שעל פי הנחיות משרד החינוך ההורים הרושמים את ילדיהם לבתי ספר שנהוגה בהם תוכנית לימודים תורנית ייחודית, מחויבים לעמוד בתשלום שהם אינם יודעים את הסכום המרבי שמותר לגבות מהם במסגרתו, ואין לרשותם כל מנגנון בקרה על השימוש בתשלומים הנגבים.

בכמה ממסגרות החינוך הפנימייתי, שהן נפוצות במיוחד בחינוך הממלכתי-דתי, נגבים תשלומי הורים נוספים, והעיגון החוקי של אלה אינו ברור. לדברי היועצת המשפטית של משרד החינוך, עו"ד דורית מורג, חלק מתשלומי ההורים הנוספים בפנימיות אלה נגבים כתשלומים בעבור תל"ן. בצד אלה נגבים תשלומים נוספים, שהיועצת המשפטית של משרד החינוך ציינה כי "יש בעיה" בגבייתם.[3] יוצא מכאן כי סימן שאלה מוטל על המותר והאסור להלכה, מבחינת החוק, בגבייה מההורים.

הלכה למעשה מפרסם המשרד את חוזרי גביית התשלומים המאושרים מבתי הספר.[4] בירושלים יש 38 מוסדות על-יסודיים בחמ"ד. בדקתי ומצאתי כי המשרד אישר רק לשניים מהם (אורט ספנייאן ואמי"ת) לגבות תשלומי הורים. לגבי כל שאר בתי הספר נכתב באתר (בתחילת אוקטובר): "חוזר התשלומים של המוסד עדיין לא אושר ע"י הפיקוח. המוסד אינו רשאי לגבות תשלום" (תמונה דומה קיימת גם בחינוך הממלכתי, אלא שבחינוך הממלכתי ניתן לדעת מתוך האתר מהו הסכום המרבי שבית הספר רשאי לגבות. לעומת זאת, בחינוך הדתי אף אחד, לרבות היועצת המשפטית של משרד החינוך, איננו יודע). אין להתפלא אפוא על הנתונים המעידים כי בחינוך הדתי האכיפה של מגבלת תשלומי ההורים רופפת הרבה יותר מאשר בחינוך הממלכתי. הורי החמ"ד משלמים בעבור כל ילד, בממוצע, הרבה יותר ממקבילהם בחינוך הממלכתי. אם נוסיף לכך את העובדה כי ממוצע הילדים של הורי החמ"ד גדול יותר, הרי הבעיה מועצמת.

אולי התשלומים הגבוהים נובעים ממצב כלכלי טוב יותר של הורי החמ"ד?

ההיפך הוא הנכון! הרמה הסוציו-אקונומית של הורי החמ"ד נמוכה יותר, ובאופן משמעותי. תעיד על כך הטבלה הבאה:[5]

הטבלה מלמדת כי באופן עקבי, ככל שעולה הכנסת ההורים, אחוז התלמידים הלומדים בחמ"ד נמוך יותר. הטבלה איננה מתייחסת לחינוך החרדי אלא לחינוך הדתי בלבד.

מדוע האכיפה קיימת יותר כלפי החינוך הממלכתי ופחות כלפי החינוך הדתי?

ביסודו של דבר, הציבור הדתי מוכן לשלם יותר בעבור החינוך בבתי הספר. ההורים אינם מתקוממים, והפוליטיקאים הדתיים אינם פועלים באופן נחרץ כדי למגר את התופעה.

ניתן לראות את הדברים גם מהזווית ההפוכה, בעוצמתו הפוליטית של הממסד החינוכי. מפלגת הבית של הציונות הדתית, המפד"ל על גלגוליה השונים, הייתה קשורה מאוד לאנשי חינוך. שלושה ממנהיגי המפד"ל היו מורים במקצועם – זבולון המר ז"ל, והרב יצחק לוי וזבולון אורלב יבדל"א. גם רבים מחברי הכנסת הם מורים במקצועם. אין עוד מפלגה שאנשי חינוך תפסו בה מקומות כה מרכזיים. דוגמה לעוצמה הפוליטית של הממסד החינוכי התבטאה בוועדת דגן – ועדה ציבורית שהקים בראשית תשס"ד שר הרווחה דאז, זבולון אורלב, לבחינת נושא תשלומי ההורים. בראש הוועדה עמד ד"ר מתי דגן, שהיה ראש המינהל לחינוך דתי. החברים הפעילים בוועדה היו שני רואי חשבון, פעיל מפד"ל ושני נציגי רשתות חינוך דתיות (אור תורה וישיבות בני-עקיבא). לנוכח חברותם הדומיננטית של נציגי רשתות החינוך, אין להתפלא על המסקנות השמרניות של הוועדה. בדו"ח שפרסמה נמצא כי תשלומי ההורים הגבוהים – מוצדקים.

ומה לגבי תלמידים אשר הוריהם אינם יכולים לשלם?

אני עוסק שנים אחדות בתקציבי החינוך הדתי, ומאזין לרבים הקשורים לתחום. לא שמעתי מעודי על מוסד שלא קיבל תלמיד כיוון שהורים לא יכלו לעמוד בנטל התשלום. בפועל, ההורים המשלמים (האמידים יותר) מסבסדים את ההורים שאינם משלמים. אך שמעתי על מקרים אחרים. הורים לא שלחו את ילדיהם לחינוך תורני כיוון שלא רצו לשלם סכומים כה גבוהים. בשולי המחנה הורים העדיפו זרם אחר, חרדי או חילוני, בגלל התשלום הנמוך יותר הנגבה במקומות אלו.

האם כדאי להילחם באופן אישי בתשלומי ההורים, ולסרב לשלם?

מבחינה חוקית, הורה אשר יסרב לשלם, לא ייתבע על ידי המוסד החינוכי שילדו לומד בו. מנהל אדמיניסטרטיבי של מוסד חינוכי טען באוזניי כי הילד ייפגע, גם אם בעקיפין. אני רוצה להאמין שדבריו היו גוזמה. אך מעבר לעניין האישי, האם נכון להיאבק ולכפות על מוסדות החינוך הפחתת תשלומי ההורים? השאלה מסובכת, ואינני מכיר תשובה פשוטה. אבקש להתייחס לשלושה היבטים: איכותה של מערכת החינוך, השפעת הפחתת תשלומי ההורים על כמות התלמידים, וההשפעות הכלכליות-חברתיות של מהלך כזה.

איכות מערכת החינוך. הפחתת תשלומי ההורים תביא, באופן ישיר, לירידה באיכות החינוך הניתן לילדי החמ"ד. הפחתת שעות הלימוד, ויותר מזה – הגדלת מספר התלמידים בכיתה – תוביל לפגיעה ישירה בחינוך ילדינו. מבחינה זו, המקבל על עצמו אחריות להפחתה בתשלומי ההורים נוטל אחריות כבדה. יחד עם זאת, הפחתה הדרגתית, מבוקרת ומוגבלת בתשלומי ההורים עשויה להועיל למערכת. קיצוץ מבוקר יכול להוביל להתייעלות ולהתמקדות בעיקר החינוכי, תוך כדי קיצוץ בפעילויות אשר תועלתן מועטה, יחסית.

כמות התלמידים בחינוך הדתי. כפי שכתבתי, התשלומים הגבוהים הובילו תלמידים מהחמ"ד אל החינוך החרדי ואל החינוך החילוני. אולם הפחתה בתשלומי ההורים, אם תביא לפגיעה באיכות החינוכית של בתי הספר, עלולה להוביל לירידה בכמות התלמידים מכיוון אחר. הורים אשר מעדיפים היום את החינוך הדתי בגלל איכותו, עלולים לבחור בזרמים אחרים. בשוק החינוך קיימת "קנאת סופרים" אשר גם מרבה חוכמה. בשוק חינוך תחרותי, איכות החינוך משפיעה על כמות התלמידים.

השפעות כלכליות-חברתיות. הפחתת התשלומים תסייע ל"מעמד הביניים" – הסובל העיקרי מהנטל. משפחות דתיות ברוכות ילדים יוכלו לחסוך מאות שקלים נטו בחודש, ואולי אף יותר. תומכי מחאות למיניהן יריעו. אך כמו בצעדים אחרים המקדמים את מעמד הביניים, הנפגעים יהיו בני השכבות החלשות. בפועל, הורים עניים משלמים מעט לבתי הספר, ומקבלים יותר שירות. מעמד הביניים ימצא דרכים לפצות את חינוך ילדיו, ומי ידאג לבני העניים?

העולה מן הדברים: טיפול בבעיית תשלומי ההורים מחייב גישה זהירה ואחראית. יש לשקול בכובד ראש הפסד מצווה כנגד שכרה. פתרון פשוט לבעיה אינני רואה באופק.

אולי כדאי שאנו, הורי החמ"ד, נקים אוהלי מחאה על התשלומים הגבוהים?

ברוח הפופוליסטית אשר גלשה משדרות תל אביב לרחבי הארץ, הציע לי חבר: הבה נקים אוהלי מחאה על תשלומי ההורים. אכן, הנושא מכביד לא פחות משכר הדירה של דפני ליף וחבריה. וגם כאן ניתן לדרוש מהממשלה לסייע יותר לחינוך הדתי, לבטא את מצוקתם של משלמי המס. רבים אוהדים את האוהלים, ואף מאמינים כי ססמתם, "צדק חברתי", אכן מבטאת תוכן מהותי, לפחות במידה מסוימת. לא יירד בני עמהם. הקשר שאני מוצא בין "צדק החברתי" למחאת מעמד הביניים הוא הפוך. מורי, פרופ' גור עופר, הגדיר פעם במשפט תמציתי את מדינת הרווחה: מדינה שמעבירה כסף מהעשירים לעניים. המחלוקת הכלכלית נסבה על גודל ההעברה, על היקף מערכות החינוך, הבריאות, הרווחה ועוד אשר תממן המדינה. באופן גורף ניתן לקבוע כי העניים, הנהנים ממדינת הרווחה, הם חמשת העשירונים התחתונים, והמשלמים הם הרביע העליון – בעיקר מעמד הביניים. הקלת העול מעל מעמד הביניים תצמצם את הסיוע לשכבות החלשות. ואידך – פירושא הוא. הדבר נכון באופן כללי לגבי המדיניות הכלכלית, ובאופן פרטני לגבי החינוך הדתי. הגדלת תקציבי החינוך תבוא על חשבון צרכים חינוכיים אחרים. האם אנו מעוניינים בכך?

מה היו המלצותיה של ועדת דגן לגבי תשלומי הורים?

הוועדה חילקה בין סוגי מוסדות כדלהלן:

רמת מוסד 1 – מוסדות בעלי תוכנית תורנית מוגברת מלאה, כולל אש"ל (ישיבה תיכונית ואולפנא עם פנימייה מלאה. כולל שתי שבתות בחודש): 18,500-12,000 ש"ח.

רמת מוסד 2 – מוסדות יומיים (ישיבות תיכוניות ואולפנות) בעלי תוכנית תורנית מוגברת מלאה, ללא אש"ל או עם אש"ל חלקי: 8,000-6,000 ש"ח.

רמת מוסד 3 – מוסדות (מקיפים תורניים, אולפניות, "כיתות בימ"ד" וכדומה) בעלי תוכנית תורנית מוגברת חלקית: 5,000-3,000 ש"ח.

מה כן אפשר לעשות כדי להיאבק בתופעת התשלומים הגבוהים?

על אף שהמלצות הוועדה היו שמרניות, בעיקרן, גם הן לא יושמו. יש להתמודד עם המצב הן "מלמטה" – על ידי התארגנות ודרישת הורים, הן "מלמעלה" – על ידי הגברת השקיפות, הסדרה חוקית ושאיפה להפחתה הדרגתית וזהירה בתשלומי ההורים.

ההורים צריכים לתבוע שקיפות של פרטי התשלומים. כשיפורטו יעדי התשלומים יוכלו ההורים לחוות דעתם על חלק מהתוספות, ולפעול להפחתת דברים מיותרים. בתיכון שבתי לומדת בו קיבלנו את פירוט התשלומים, והתברר כי 2,600 ש"ח (מתוך 11,500) מיועדים לארבע ארוחות צהריים בשבוע. כיוון שבתי איננה אוכלת באופן קבוע, ביקשתי, כהורים אחרים, להוציא את בתי מהסדר ארוחות הצהריים. המוסד עמד במבוכה, כיוון שלא צפה תגובה כזו של ההורים. אך ניתן לראות בכך דוגמה כיצד הפירוט של הפעילות יכול לתרום לייעולה.

תפקיד הרשויות (ונציגי הציבור) לפעול לקיומו של ועד הורים פעיל בכל בית ספר ולהעצמת סמכויותיו. מהמוסדות יש לדרוש שקיפות כלפי ועד ההורים בנושא הוצאות המוסד והכנסותיו. לגבי התשלומים עצמם נוצר פער קיצוני בין ההלכה למעשה. החוק המחייב להלכה אינו בהיר, כמפורט לעיל, והסכומים העולים ממנו (פחות מ-5,000 ש"ח בשנה) נמוכים בהרבה מהמקובל לשלם. יש לפעול לרהביליטציה של המצב הקיים, בצד הפחתה הדרגתית של התשלומים.