"לא היה פשוט להיכנס למאבק נגד הרבנות, אבל הבנתי שלא נותרה ברירה"
כמעט שנה חלפה מאז שהרבנות הראשית פסלה את עדותו של הרב אבי ווייס, מן הדמויות הרבניות הבולטות באורתודוקסיה הליברלית בארצות הברית. בראיון ממקום מושבו בריברדייל, ניו יורק, הוא מסביר שמדובר במאבק על עתיד העם היהודי. פגישה עם הרב ווייס ועם רבני 'הבית', בית הכנסת שבראשו הוא עומד, על האורתודוקסיה המודרנית שהלכה ימינה, על ביטול המונופול של הרבנות ועל בית הכנסת כמרחב רוחני לא מגזרי
בגיל שבעים, יצא הרב אבי ווייס למאבק נוסף. הרב ווייס, אחת הדמויות הבולטות בזרם הליברלי של האורתודוקסיה בארצות הברית, מי שהקים את ישיבת חובבי תורה ואת ישיבת מהר"ת להסמכת נשים כמנהיגות רוחניות, נפסל על ידי הרבנות הראשית לישראל. בינואר השנה החליטה הרבנות, בצעד ביורוקרטי-לכאורה אך משמעותי למעשה, לא לקבל את עדותו של הרב ווייס לגבי יהדותם של בני קהילתו, שביקשו להירשם לנישואין בארץ. "קיים ספק", קבעה הרבנות, "לגבי מידת מחויבותו של הרב ווייס להלכה היהודית הנהוגה והמקובלת". רבנים בישראל, בהם הרב שלמה ריסקין, הרב דוד סתיו והרב יהודה גלעד, מיהרו להתייצב לימינו של הרב ווייס, אך גם הם לא הרחיקו לכת כמותו, עד כדי קריאה לחיסול המונופול של הרבנות הראשית על נישואין וגיורים. בכך הפך הרב ווייס לרב האורתודוקסי הראשון בארה"ב שקורא בפומבי לאפשר לכל אחד להינשא לפי דרכו, כולל בנישואין אזרחיים.
בגיל שבעים, יצא הרב אבי ווייס למאבק נוסף. הרב ווייס, אחת הדמויות הבולטות בזרם הליברלי של האורתודוקסיה בארצות הברית, מי שהקים את ישיבת חובבי תורה ואת ישיבת מהר"ת להסמכת נשים כמנהיגות רוחניות, נפסל על ידי הרבנות הראשית לישראל. בינואר השנה החליטה הרבנות, בצעד ביורוקרטי-לכאורה אך משמעותי למעשה, לא לקבל את עדותו של הרב ווייס לגבי יהדותם של בני קהילתו, שביקשו להירשם לנישואין בארץ. "קיים ספק", קבעה הרבנות, "לגבי מידת מחויבותו של הרב ווייס להלכה היהודית הנהוגה והמקובלת".
"אני לא רואה את הסיפור הזה כבעיה פרטית שלי", הוא אומר בראיון ל'דעות', "זה בהחלט פוגע ומעליב כשמישהו מטיל ספק במעמד שלך כרב, ובמהימנות של העדות שלך. אבל הבעיה היא מערכתית. לכן, למרות שבסופו של דבר פתרו את הבעיה האישית שלי, ישנה בעיה מערכתית שרחוקה מלהיפתר". אלה הפרופורציות שבהן הרב אבי ווייס מציב את הדיון. מכאן, מריברדייל, ניו יורק, השיח המגזרי לובש צורה אחרת. המגזריות הציונית-דתית, שנידונה בגיליון זה, מפנה את מקומה – לפחות בזרם שהרב ווייס מנסה לייצג – לתודעת אחריות על העם היהודי כולו, ולדאגה כנה לעתידו של עם שהולך ונעלם מיום ליום.
הרבנות לפני אלוהים
הרב אבי ווייס נולד בניו יורק, בשנת 1944. הוא מכהן כרב הבכיר ב-HIR , בית הכנסת בריברדייל שברובע הברונקס, ניו-יורק, המכונה 'הבית'; הוא מייסדו של זרם 'האורתודוקסיה הפתוחה', ומקימן של הישיבה האורתודוקסית-ליברלית 'חובבי תורה' (YCT) להכשרת רבנים, ושל ישיבת מהר"ת להכשרת מנהיגות הלכתיות רוחניות תורניות. הרב ווייס הוא גם פעיל חברתי, וזכה לכינוי 'הרב המפגין' בעקבות פעילותו הציבורית רבת השנים שכללה גם ארגון הפגנות, מחאות ועצרות, ביניהן – עצרות למען מסורבי עלייה מברית המועצות ונגד הקמת המנזר הכרמליתי במחנה ההשמדה אושוויץ. הוא מגלם שילוב נדיר של רב ומחנך, תלמיד-חכם, איש-חסד, מנהיג קהילה, אקטיביסט חברתי, פובליציסט והוגה דעות.
לראיון זה הוא הזמין גם הצוות הרבני הצעיר המוביל אתו את 'הבית': הרב סטיבן אקסלר, בוגר ישיבת חובבי תורה; הרבה שרה הורביץ, דיקנית ישיבת מהר"ת, שאותה הסמיך הרב ווייס כרבה, צעד שגרר ביקורת ציבורית רחבה בחוגי האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב; הרב ארי הרט, אף הוא בוגר ישיבת חובבי תורה, והמתמחה ד"ר ענת שרבט, ישראלית, המסיימת את מסלול ההסמכה בישיבת מהר"ת. רבנים אלו מנהלים את שירותי הדת, החינוך, הייעוץ והלווי הרוחני בבית הכנסת. התכנסנו לשיחה משותפת על הערכים המנחים את האורתודוקסיה הפתוחה, את קהילת 'הבית' ואת ההנהגה הרבנית שעשויה להוות השראה גם לעשייה דתית בארץ.
אי אפשר לפתוח מבלי להתייחס למאבק האחרון שלך, הרב ווייס, ברבנות הראשית. מתי הרגשת שהגיעו מים עד נפש, שהגיע הזמן לשבור את הכלים?
"זה לא היה פשוט כלל וכלל. עשיתי זאת בלב כבד. אתם צריכים להבין, אני גדלתי בבית ציוני דתי. עבור אבא שלי, הרבנות הראשית הייתה חשובה יותר מאלוהים. גדלתי על דמותו של הרב הראשי, הרב קוק זצ"ל, ועל חזון הרבנות הראשית שהוא ייצג, כרבנות של העם היהודי. ברור שלא היה פשוט להיכנס למאבק נגד הרבנות, אבל הבנתי שלא נותרה ברירה".
מדוע?
"ראשית, מפני שהחזון של הרב קוק לא באמת מתממש. הרבנות הראשית אינה מייצגת עוד את האומה היהודית כולה. היא לא הרבנות של העם היהודי. מה שמאפיין אותה היום זה סחר מכר פוליטי. וכך, בגלל הפוליטיקה, הרבנות הראשית הפכה למעוז חרדי. זה הרי אבסורד שחלק מהרבנים שאחראים על הכשרות לא מוכנים לאכול מהכשרות שהם עצמם אחראים עליה. כיצד ייתכן שיש רב ראשי שאינו מזדהה עם המוסד שבראשו הוא עומד?! אם אתה הרב הראשי, אתה צריך להיות הסמכות הדתית העליונה, ולא להיות כפוף לרב חרדי שאינו מזדהה באופן מלא עם המדינה.
"הגורם השני הוא עקרוני אפילו יותר. הענקת מעמד חוקי ויכולת כפייה לרבנות הראשית אינה מקדמת את מעמדה של הדת, אלא דווקא פוגעת בו. כפייה דתית היא אוקסימורון. לא תיתכן צמיחה דתית מתוך כפייה. מורי ורבי, הרב סולובייצ'יק זצ"ל, הסתייג גם הוא מן הכפייה שבמשרת הרב הראשי. מספרים שבגלל זה הוא לא רצה להתמנות כרב ראשי בארץ. הדת לא גדֵלה ולא מתפתחת על מצע של כפייה, וזה נכון בעיניי גם לגבי האורתודוקסיה. האורתודוקסיה בארה"ב פורחת, בלי שהיא חלק ממנגנון הכפייה של המדינה. גם בישראל האורתודוקסיה תצמח ותפנה ליותר אנשים דווקא אם לא תהיה כפייה. מדינת ישראל מחייבת היום את האזרחים להתחתן בנישואים אורתודוקסיים. מי שלא רוצה בכך, מצביע ברגליו ולא מתחתן דרך הרבנות; אחר כך גם לא מתגרש דרך הרבנות; ובמקום שיהיו פחות בעיות הלכתיות, נוצרות יותר בעיות. זו הסיבה שהמקרה הזה הוא לא הסיפור הפרטי שלי, אלא משהו שנוגע לכלל האוכלוסייה בישראל, ולגורלו של העם היהודי".
אתה מודע לכך שיש קולות של רבנים ואזרחים בישראל שטוענים שהרבנות היא נושא פנים-ישראלי, ושלך, בתור רב אמריקני, אין זכות להתערב בעניין כזה ולקרוא לשינוי מדיניות.
"מי שאומר זאת לא מבין נכון לא אותי ולא את המציאות. אני הבעתי את דעתי בצורה הכי אישית והכי אוהבת. יש לי נגיעה אישית למדינת ישראל, שהיא מדינת העם היהודי ולכן היא גם מדינתי. המשפחה שלי גרה בישראל, נכדיי משרתים בצה"ל. אנחנו מניפים דגלי ישראל ומתפללים לשלום חיילי צה"ל ומברכים את מדינת ישראל. בכל שבת אנו מסיימים את התפילה בשירת התקווה, ואנו מעודדים עלייה באופן אקטיבי. הייעוד הלאומי של עם ישראל יכול להתממש רק במדינת ישראל. אבל – וזה עוד יותר עקרוני – מדינת ישראל לא נמצאת בוואקום. יותר ויותר גופים בארצות-הברית אומרים: 'אם אתם לא מכירים בי, אני לא מכיר בכם'. זו לא דרכי! עם ישראל הוא ישות לאומית משותפת לכולנו, והאהבה שלי לעם ישראל היא ללא תנאי. יש בינינו קישור של נשמות ושל עמיות יהודית. מדינת ישראל צריכה לייצג את קשר הנשמות העמוק הזה. זו טעות חמורה מבחינתה לפסול יהודים ולהרחיק אותם במקום לקרב".
במסגרת הקריאה שלך לביטול המונופול של הרבנות הראשית, הדגשת שביטול המונופול יפתח את השערים גם לזרמים אחרים ביהדות. האם זה לא עשוי להוביל לבעיות הלכתיות?
לראיון זה הוא הזמין גם הצוות הרבני הצעיר המוביל אתו את 'הבית': הרב סטיבן אקסלר, בוגר ישיבת חובבי תורה; הרבה שרה הורביץ, דיקנית ישיבת מהר"ת, שאותה הסמיך הרב ווייס כרבה, צעד שגרר ביקורת ציבורית רחבה בחוגי האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב; הרב ארי הרט, אף הוא בוגר ישיבת חובבי תורה, והמתמחה ד"ר ענת שרבט, ישראלית, המסיימת את מסלול ההסמכה בישיבת מהר"ת. רבנים אלו מנהלים את שירותי הדת, החינוך, הייעוץ והלווי הרוחני בבית הכנסת. התכנסנו לשיחה משותפת על הערכים המנחים את האורתודוקסיה הפתוחה, את קהילת 'הבית' ואת ההנהגה הרבנית שעשויה להוות השראה גם לעשייה דתית בארץ.
"גם כאן צריך להבין ולהפנים את המציאות שבה אנחנו פועלים. היהדות אינה מוגבלת לאורתודוקסיה. אני רוצה להזכיר לכם שהאורתודוקסיה היא מיעוט בקרב יהודי ארה"ב. אנחנו לא רוצים לוותר על יהודים אחרים, והם לא יהפכו מחר להיות אורתודוקסים. מניסיוני בארצות הברית – בדרך כלל הבעיות ההלכתיות לא יותר גדולות מהבעיות ההלכתיות שההגמוניה האורתודוקסית בישראל יוצרת. אם מישהו שעבר גיור בזרם אחר רוצה להיכנס לקהילה שלי, אני בודק את טיב הגיור שעבר. את מה שצריך להוסיף כדי לעמוד בקריטריונים ההלכתיים, הוא עובר אצלי בקהילה".
האורתודוקסיה המודרנית הלכה ימינה
אתה הקמת את ישיבת 'חובבי תורה', שמייצגת את האורתודוקסיה הפתוחה בארצות הברית, בשונה מן האורתודוקסיה המודרנית המזוהה עם הישיבה יוניברסיטי. מדוע ראית צורך לפנות לדרך חדשה?
"כל המוסדות של האורתודוקסיה הפתוחה קמו כמענה לצורך מסוים. הרגשתי שהאורתודוקסיה המודרנית הלכה ימינה ואיבדה יהודים טובים, שומרי הלכה שרצו קהילה מחויבת, מוסרית ורוחנית, שתהיה נאמנה להלכה ופתוחה לעולם. הצורך בהקמת מסגרות אורתודוקסיות חדשות, שתאפשרנה שוויון מקסימלי בין המינים, שתצבנה גם נשים בעמדות הנהגה תורניות, הלך ועלה. זה היה צורך. כל שינוי הוא תגובה לצורך. הקמת מדינת ישראל הייתה תגובה לצורך. אבל משהו שנותר רק כתגובה, לא יצליח. אף פעם אל תסתפק בלהגיב – תיצור".
"בסוף שנות התשעים ניסחתי מסמך המפרט את עקרונותיה של האורתודוקסיה הפתוחה. מי שמזדהה עם החזון הזה מאמין בעיקרון של תורה מן השמים, ומחויב לשמירה קפדנית של ההלכה היהודית. אבל מחויבות איננה שם נרדף לחוסר גמישות ולקשיחות. אנו מאמינים באורתודוקסיה שמעצימה נשים להיות מעורבות יותר בעבודת ה' ובהנהגה רוחנית; אנחנו בעד חקירה דתית אמתית; בעד דיאלוג בין הזרמים היהודים השונים; בעד לקבל את כל האנשים ללא קשר לנטייה המינית שלהם או לרמת המחויבות ההלכתית שלהם. האורתודוקסיה הפתוחה מביטה החוצה, ומונעת על ידי תחושת אחריות כלפי כל אחד ואחת".
הרב ארי הרט: "מהפיו (סקר יהדות ארה"ב שנערך בשנה שעברה) עולה שכל כך הרבה יהודים רואים ביהדות חלק מהזהות שלהם, אבל מרוחקים מהעושר והיופי של התורה. אנחנו מאמינים בתורה. אנחנו רוצים לשרת את כל מיליוני היהודים החיים היום. אנחנו מאמינים שניתן להעניק משמעות, רוחניות, ערכים ולווי רוחני לכל יהודי. ב'בית', המכון העברי בריברדייל, יש לנו היברו סקול, בית ספר שבו לומדים לימודי העשרה יהודיים מעבר למסגרות בתי הספר. זה חריג בקהילה אורתודוקסית, מפני שמרבית האנשים שמתפללים כאן שולחים ממילא את הילדים לבתי ספר יהודיים. אבל אנחנו לא משרתים רק אותם, אלא את הכלל. יש לנו עשרות מסגרות לימוד לבני כל הגילאים ובית הכנסת משמש גם כמרכז רוחני לדיון ביצירות ספרות ורוח. אנחנו עורכים תפילות מיוחדות שמשרתות קהל שחורג מעבר לקהילת בית הכנסת שלנו. בימים נוראים אנחנו עורכים מניינים מיוחדים ובחינם. זה נדיר למדי בקהילות באמריקה. התפילות ב'בית' הן ארוכות, מלוות בדרשה וכוללות הרבה שירה. לצדן, אנחנו עורכים תפילות מיוחדות וקצרות בנות שעה עבור קהל שאינו רגיל להתפלל".
הרבה שרה הורביץ: "בעיניי, האורתודוקסיה הפתוחה היא הכרה בכך שהעם היהודי היום מורכב יותר מאשר בעבר. המונחים רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים כבר אינם משמעותיים כמו שהיו. אנשים רבים כלל לא רוצים להיות מוגדרים על פי השתייכות זרמית, ואנחנו רואים אחריות לשתף פעולה גם אתם. אנשים מחפשים חוויות רוחניות משמעותיות – זו המשמעות של עבודת ה' ביסודה. אנחנו רוצים שכל אחד יוכל להרגיש כאן בבית. במסגרת הזאת צריך להזכיר את פעילות החסד הענפה של ה'בית'. לא מזמן חגגנו כאן את סעודת חג ההודיה. חג ההודיה הוא חג משפחתי, ולמי שאין משפחה אין איפה להיות והוא בודד. הן כחלק מהקהילה היהודית והן כחלק מהקהילה האזרחית באמריקה, אנחנו דואגים שגם בחג ההודיה 'כל דכפין ייתי וייכול'. אנחנו לא בודקים אם הם דתיים או לא, או אם הם יהודים או לא. אנשים מגיעים מדי שנה ויוצרים מעין קהילה לעצמם. אנחנו מאכילים קרוב למאתיים אנשים, בלי לשאול אם הם יהודים – אבל מעניקים תכנים יהודיים לפעולות האלו".
הרב סטיבן אקסלר: "גם שמו של בית הכנסת שלנו, 'הבית', משקף את האמונה האורתודוקסית שלנו. בית הכנסת הוא הבית של משפחתנו המורחבת. בית הכנסת הוא המקום להתמודד באומץ עם כל האתגרים האישיים והקהילתיים שלנו. משום כך בשנים האחרונות אנחנו מקדישים דרשות ותוכניות להעלאת מודעות לבריאות הנפש, למניעת ניצול מיני, אלימות במשפחה, דאגה להורים מזדקנים ולנושאים רבים נוספים. אם לא נתמודד בבית הכנסת עם נושאים מעין אלו באופן פתוח ונדון במשמעותם לזהותנו היהודית – איפה נעשה זאת?"
ד"ר ענת שרבט: "מה שמיוחד בקהילה שלנו הוא שהכול נעשה מתוך מודעות ושמירה על המסגרת ההלכתית, ומתוך בנייה על ערכים המעוגנים במסורת היהודית. כך, למשל, אנו מטפלים בזכויות אדם של יהודים וגויים, על סמך מקורות היהדות. האחריות היהודית שלנו אינה מצטמצמת למסגרת הקהילה אלא נועדה לקדש שם שמיים ברבים".
גוספל בבית הכנסת
כחלק מפעילויות הקהילה, מוקדשות דרשות וסדנאות להעלאת מודעות לבריאות הנפש, למניעת ניצול מיני, אלימות במשפחה, דאגה להורים מזדקנים ולנושאים רבים נוספים. ביום מרטין לותר קינג, נערך בקהילה קונצרט יחד עם מקהלה של שישה-עשר זמרי גוספל, ששרים שירי תפילה וזכויות אדם, לצד שירים מן המקורות היהודיים.
פעולות כאלו לא גוררות ביקורת?
הרב ארי הרט: "אנחנו אוהבים לאתגר את עצמנו ואת בני הקהילה שלנו. החכמה היא להוציא בני-אדם ממרחב הנוחות הטבעי שלהם ולפרוס בפניהם אתגרים חדשים, חוויות חדשות והזדמנויות לצמיחה רוחנית. יציאה מהמקום הבטוח שלך יכולה להביא לחוויה דתית משמעותית. רבים מסתכלים על העידן הפוסטמודרני שבו אנו חיים, ורוצים להסתגר מפניו. אנחנו רואים בו משימה – לצאת החוצה. זו המשימה של הדור".
הרב אבי ווייס: "המחויבות לעם ישראל ולארץ ישראל לא באה על חשבון היותנו חלק מהקהילה האנושית הרחבה, והמחויבות האוניברסלית שלנו לא באה על חשבון הקדימות של עם ישראל ותורת ישראל. זה בדיוק מה שהלל הזקן הצליח ללכוד במשפט: 'אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני'. את ההבדל בין האורתודוקסיה המסורתית לבין האורתודוקסיה הפתוחה אפשר להדגים דרך אבותינו הצדיקים. האורתודוקסיה המסורתית מנסה להקים 'תיבת נח' שתשמור על המעטים מפני המבול שבחוץ. אנחנו לא תופסים את עצמנו כתיבת נח, אלא כאוהל אברהם ושרה שפתוח לארבע רוחות שמים. מדי שבוע אנחנו מזמינים לסעודת ערב שבת שאנחנו עורכים כל מי שרוצה, מבלי לבדוק אם דתי או לא, יהודי או לא – אוהל אברהם ושרה".
הרב ארי הרט: "אנחנו מרשים לעצמנו פתיחות, ומצליחים לעשות זאת מפני שאנחנו שומרים על מרכז חזק. אנחנו שומרים על הלכה ומוסר ואנחנו קהילה מאוד מחויבת. דווקא מתוך עוצמה כזו אנחנו יכולים לפתוח את השערים מבלי לחשוש גם לקירוב רחוקים".
גם תנועות אחרות עושות דברים כאלה, לפעמים מטעמים סמויים של החזרה בתשובה ו'קירוב'. אתה רואה צורך להיבדל מתנועות כאלו?
הרב אבי ווייס: "אני לא אוהב את המונחים הללו, 'החזרה בתשובה' ו'קירוב רחוקים'. לא רק אני במרכז. כל מי שנכנס בין קירות בית הכנסת מביא אתו משהו. לא משנה מי אתה, אתה מביא חידוש, את מביאה את מה שיש בך. אני הושפעתי אישית מאנשים רבים בקהילה, שחלקם לא יודעים לקרוא א"ב בעברית, אבל הם מביאים את הכוחות היצירתיים שלהם, את החיפוש שלהם ואת התשובות שלהם. מפגש ויצירת קרבה הם הכוחות שלנו".
ייחודו של בית הכנסת בא לידי ביטוי גם במבנה האדריכלי שלו, ובאופן שבו האדריכלות מסמלת ערכים של שוויון בקהילה. כך, לדוגמה, לרב ווייס אין כיסא מיוחד בקדמת בית הכנסת; הוא יושב בין חברי הקהילה.
"אני חלק מהקהל", הוא אומר, "אני לא צריך לשבת על בימה. עכשיו מתחילה אופנה של ישיבת רבנים מחוץ לבימה, ומתנהלים דיונים על זה. אצלנו הבימה היא של כל חברי הקהילה".
". אני מנסה לבנות קהילה משימתית. הקהילות באמריקה מתחלקות לשני סוגים. יש בתי כנסת שנותנים שירות – הרבה מניינים, הרבה שיעורים, שירותי בר מצווה בשמחות ושירותי לוויה באבלות; אתה בא לשם כדי לקבל שירות. ויש בתי כנסת, כמו בית הכנסת שלנו, שהם בתי כנסת משימתיים. להבדל הזה יש השלכות. ההרכב של בתי כנסת שנותנים שירות יהיה בסופו של דבר הומוגני – אנשים יחפשו את בני גילם, בעלי אותה השקפה דתית, בעלי אותו מעמד כלכלי. לעומת זאת, כשאתה חלק מבית כנסת משימתי, אתה רוצה לפגוש אנשים ששונים ממך בגיל, ברקע, בהשתייכות".
אין אובססיה
בית הכנסת פורץ דרך גם מבחינת מעמדן של נשים באורתודוקסיה. הרבה שרה, את היית הרבה הראשונה שמונתה בקהילה אורתודוקסית.
הרבה שרה הורביץ: "אני לא לוקחת לעצמי את זכות הראשונים. היו לא מעט נשים שעשו דרך ארוכה כמנהיגות קהילה באופן פרטי, אבל אני אכן הפכתי לאישה הראשונה שהוכרה באופן רשמי כרבה בבית כנסת אורתודוקסי. עוד לפני שהוענקה לי ההסמכה, מילאתי תפקידים משמעותיים בבית הכנסת. העברתי שיעורים, נשאתי דרשות, עסקתי בליווי רוחני, ארגנתי טקסי חיים, הענקתי ייעוץ הלכתי. יום אחד הבנו שאני בעצם ממלאת תפקיד של רב בקהילה אורתודוקסית. ההסמכה הייתה חשובה כדי להעניק לי מעמד רשמי וזהה לזה של עמיתיי, וכדי להעביר מסר של שוויון בין גברים ונשים".
והצעד הזה עורר סערה ציבורית לא פשוטה.
הרבה שרה הורביץ: "נכון, אבל הסערה הייתה בחוץ. בקהילה שלנו זה התקבל כמובן מאליו. זו בדיוק החכמה – ללכת עם הקהילה ולהתקדם אתה, וכל פעם לעשות צעד נוסף קדימה".
את ממלאת תפקידים מגוונים בקהילה, אבל את לא משמשת כשליחת ציבור ואת לא יושבת בהרכב בית דין. את שלמה עם זה?
הרבה שרה הורביץ: "אני אורתודוקסית, והקהילה האורתודוקסית חשובה לי. חשוב לי לדחוף את הגבולות של הקהילה האורתודוקסית, אבל בהתאם להלכה ובהתאם ליכולת ההכלה של הקהילה. בעיניי, חשוב שנשים שמחויבות להלכה תרגשנה יותר מרכזיות ותקבלנה יותר תפקידים, ובמסגרת הזו יש גבול מסוים לשוויוניות. הרווח עולה על ההפסד. אני יודעת שנשים צעירות כבר לא מקבלות את הגבולות כברורים, הן לומדות ושואפות גבוה. שאלת הפער בין החיים היומיומיים ובין העולם הדתי היא אקוטית מתמיד, ומובילה להתקדמות".
הרב אבי ווייס: "צריך לזכור שבשורה התחתונה, ההלכה איננה שוויונית; היא גם לא 'נפרד אבל שוויוני'. ב-90 אחוז מהמקרים נשים וגברים יכולים לעשות אותו דבר; בעשרת האחוזים האחרים, יש דברים שרק נשים יכולות לעשות ויש דברים שרק גברים יכולים לעשות. בהלכות טהרת המשפחה, למשל, יש עדיפות לכך שנשים יתנו את פסקי ההלכה; בגיור, אמנם רק גבר יכול לשבת בבית-דין, אך הנשים צריכות לקחת את הטובלות לתוך המקווה; רק אישה יכולה באמת לעודד ולטפח אווירה רוחנית אמתית בעזרת הנשים ועוד. אני לא משתמש במונח 'מניין', מפני שהוא מתייחס רק לעשרה גברים. במקום זאת אני משתמש במושג 'תפילה', שמתאר מציאות הלכתית שסופרת עשרה גברים, כשלצדם יש נשים שעובדות את הקב"ה, ויש להן אותו מעמד בדיוק. כרב אורתודוקסי אני מתפלל רק בבית כנסת עם מחיצה, אבל בעיניי, המבחן של שוויוניות הוא שכשתיכנס לבית-כנסת ריק, לא תדע איפה אתה – האם אתה בעזרת הנשים או בעזרת הגברים. זה בא לידי ביטוי בארכיטקטורה של בית הכנסת שלנו.
הבימה נמצאת בין עזרת הנשים ועזרת הגברים.
"זה הדבר היחיד שלשמו הלכתי לקבל הדרכה יסודית ממורי ורבי הרב סולובייצ'יק זצ"ל. כשאמרתי לו שאני רוצה למקם את הבימה באופן שבו נשים וגברים ירגישו חלק מהתפילה באופן שווה, הוא הציע לשים את הבימה באזור ניטרלי, שהוא לא כאן ולא שם. זה בדיוק מה שעשינו – יצרנו 'עזרה' נוספת, שבמרכזה עומדת הבימה, ומוקפת בדפנות המשמשות גם כמחיצה".
מבנה בית הכנסת שלכם מרשים ביותר, אבל יש מי שיבקר אתכם על כך שהמחיצה נמוכה מאוד ומתפללי העזרות השונות רואים אחד את השני. לאחרונה עלה ויכוח בעקבות פסק של הרב אבינר שאסר על תפילה במקום שבו רואים דרך המחיצה.
"זה ויכוח הלכתי ישן נושן – האם המחיצה נועדה להסתיר את הנשים, או ליצור מרחבים שונים בבית הכנסת. כאמור, אני קיבלתי הדרכה מהרב סולובייצ'יק ז"ל. הוא תמך באופן ברור בעמדה השנייה. הוא הורה לי מפורשות שחמישים אינץ' מספיקים בהחלט. אין אצלנו אובססיה. יש הלכה. עושים מה שההלכה אומרת, ומשלבים אותה עם הערכים שלנו".
*ד"ר שרגא בר און וד"ר ביטי רואי הם עמיתי מחקר במכון הרטמן בירושלים. ביטי רואי נמנתה על צוות המורים בישיבת 'חובבי תורה', וכך הייתה לאשה הראשונה שלימדה לימודי קודש בתוכנית הסמכה לרבנים אורתודוקסים. אמתי פריימן הוא תלמיד שנה ג' לרבנות בישיבת 'חובבי תורה'
