not memberg

 

 

 

 

לדעתי/ הרב יואל בן נון

"מה
נאכל בשנה השביעית?"
(ויקרא
כה)

פולמוס השמיטה תשס"א

 

ברצוני להתייחס בקצרה לסוגיית השמיטה –
שנת השבע – שהחלה זה עתה, ולהיתר המכירה שעלה שוב לכותרות לאחרונה, עקב המחלוקת
בעניינו. הציבור הרחב וודאי תמה ושואל: האם המחלוקת הזו מחלוקת תורנית היא או
מחלוקת פוליטית שכסף רב זורם בעורקיה? או – מדוע לא קם איש לתת גיבוי ותימוכין לרב
הראשי לישראל, הרב בקשי דורון שליט"א, כאשר פסק להתיר, מתוך אחריות לכלל עם
ישראל, ובתוכם לחקלאים שעודם מתאמצים להחזיק חקלאות בידי יהודים? אכן, פוליטיקה
וכסף משחקים ברחובותינו, אך בעיניי לא זה החשוב כי אם הבנת הסוגייה מיסודה.

 

שלוש שיטות יסודיות קמו לשאלת היתר
המכירה כשהונהג לראשונה בשנת תרמ"ט:

חכמי הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון
דאז, הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה), תמכו בהיתר המכירה כהיתר גמור ופשוט,
על פי הנחת היסוד ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן, על פי רוב הפוסקים. לפי דעתם כשם
שאין בודקים בכל שנה את ההיתר של מכירת חמץ (שהוא בעייתי ודחוק לא פחות) כך יש
לנהוג גם בהיתר שביעית, עד שרוב ישראל ישבו על אדמתם ואז יחזרו לנהוג שמיטה
כהלכתה, כמצווה מן התורה. בהיתר תמך ללא סייג גם הרב מרדכי אליאשברג מבויסק אשר
ספג קיתונות וחרמות בגלל עמדתו זו.

אל מול אלה התייצבו בכל תוקף ראשי העדה
החרדית והישוב הישן בירושלים, ובראשם הרב יוסף חיים זוננפלד והרב יהושע ליב
דיסקין. הם סברו שיש  לחשוש לדעות הסוברים ששמיטה מדאורייתא גם בימינו. אולם מעבר
לכך הם ראו בהיתר המכירה פירצה חמורה בחומת התורה, ניסיון "ציוני" לפתח
בארץ ישראל חיי חקלאות ועבודה שהם חיי חול, בעוד שקדושת הארץ חייבה, לפי דעתם, חיי
קדושה וטהרה המתבטאים בלימוד תורה ובעבודת ה' בעיקר. באופן כללי, הציונות נראתה
להם כסכנה ליהדות.

העמדה השלישית הייתה עמדתו של הגאון ר'
יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, אשר תמך בהיתר כהוראה של שעת הדחק מחמת מצבם הקשה של
החקלאים. על סמך דעתו חתמו על ההיתר בתנאים מגבילים ובפיקוח בית הדין בירושלים,
הרב יהושע מקוטנה, הרב ש"ז קלפפיש מוורשה והרב שמואל מוהליבר. הסכם המכירה נחתם
בבית הדין של הספרדים, מכיוון שבית הדין האשכנזי התנגד לו בכל תוקף, בעוד שהספרדים
תמכו בו בפשטות מלכתחילה.

מעניין לציין שהנצי"ב מוולוז'ין
(רבו של הרב קוק), שהיה מראשי 'חובבי ציון', שלל גם הוא את היתר המכירה ורצה לאסרו
מסיבות הפוכות – וכי נשוב לארץ ישראל, ונחדש בה ימינו כקדם, ולשם הגשמת החלום
נעקור (בהיתר) אחד מעמודי התווך של מצוות הארץ וקדושתה, את השבתון בשביעית?! 
בקושי רב שכנעו אותו חבריו, הרבנים "חובבי ציון" ובראשם הרב שמואל
מוהליבר, להשלים עם היתר המכירה ולא לצאת בפומבי כנגדו.

בעמדתו של הנצי"ב תמכו גם אחדים
ממנהיגי המושבות החדשות כמו הרב פינס, נציג 'חובבי ציון' בארץ, ויהושע שטמפפר,
ממייסדי פתח תקווה. הם חשבו שדווקא שמירת השביעית תביא לחיזוק המושבות, ולא היתר
המכירה. הרב פינס אף סבר כי למרות שמבחינה הלכתית טהורה יש יסוד מוצק להיתר, לא
כדאי לבסס את המושבות על היתר כזה ומוטב להחמיר. ואכן, חקלאים רבים לא סמכו על
ההיתר במהלך שנת השמיטה תרמ"ט ולא עיבדו את קרקעותיהם.

כל זה התרחש שלוש שמיטות לפני
שהראי"ה קוק כיהן כרבן של יפו ושל המושבות.  בניגוד לטעות הרווחת, ההיתר לא
היה חידוש שלו: כתלמידו של הנצי"ב, שָאף הרב קוק בכל מאודו שתתקיים שביעית
כהלכתה, דווקא מטעמים ציוניים רוחניים עמוקים. אלא שבהיותו נושא בעול הציבור נכנס
הרב קוק לעובי הקורה, ונתחוור לו כי אין ברירה. רק מתוך לחץ פנימי קשה, התייצב הרב
קוק לצד ההיתר, וזאת כהוראה לשעת הדחק ובמגבלות חריפות.

לאור כל זאת אין כל פלא כי בשמיטת
תשס"א הרבנים הספרדים, ובראשם הרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי דורון מתירים
להסתמך בפשטות על ההיתר; החרדים מתייצבים כנגדו ואילו רבנים רבים (בעיקר אשכנזים)
סוברים שיש לצמצם את ההיתר ככל האפשר, באשר תנאי היסוד השתנו ללא הכר ומדינת ישראל
חיה ברווחה ולא במצוקה.

הסומכים על היתר המכירה, ובכלל זה
חקלאים רבים המתאמצים להחזיק חקלאות יהודית בציפורניהם בתנאים קשים – יש להם על מי
לסמוך. המתנגדים – גם להם יש בסיס (דווקא אצל הרב קוק). לכן נראה לי שהשוק צריך
היה לאפשר קיום לאלה ולאלה, ללא חרמות וללא פסילה. המסקנה המתבקשת הייתה שבכל חנות
גדולה יהיו שני מסלולים של דוכני פרות וירקות, לפי דרישת הציבור, ואין פרץ ואין
צווחה.

הבעיה מתחילה כאשר מופיעה האלימות
המילולית ושיטת החרמות והפסילה. מי ששואף להקפיד ולא לסמוך על היתרים רשאי להמנע
מכל טלטול בשבת ברחובות העיר, לא למכור חמץ בביתו הפרטי, וכן הלאה. אבל לחתוך את
חוטי העירוב (שגם הוא היתר דחוק מאוד מבחינה הלכתית) – זוהי אלימות. כאשר פוסלים
הכשר של חנות הסומכת על היתר המכירה או כשמציגים את המתירים כעבריינים – זוהי שיטה
פסולה שעלולה לפעול כבומרנג. איום על הרב הראשי בחרם הוא חמור מכל חמור. נגד
אלימות, חרמות ופסילה חייבים להציב חומה של תמיכה בהיתר, אפילו מצד אלה ששואפים
להחמיר, וזאת כדי לעצור את סחף החרמות והאלימות המילולית.

 

ועוד הערה הלכתית-אקטואלית: אחד מטעמי
המתנגדים להיתר הוא האיסור "…ולא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב) במכירת הקרקע
בארץ ישראל לנכרי, וכפי שדרשו חז"ל: "ולא תתן להם חניה בקרקע" ( תלמוד
בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ', ע"א). החזון אי"ש חשב שזו הבעיה החמורה
ביותר בהיתר המכירה, אף על פי שידוע לכל כי המכירה היא  לזמן, ואיננה נותנת לנכרי
חניה בקרקע בפועל, כי אם מאפשרת דווקא את החניה בקרקע ליהודים עובדי אדמה.

אולם מה הפתרון של 'מקפידי שמיטה
בחומרותיה'? לא שימורים ולא צמצום התפריט חלילה, אלא חיזוק משמעותי של החקלאות
הערבית בארץ-ישראל. בכך הם אכן נותנים חניה בקרקע לנכרים בארץ ישראל ומחלישים
בפועל את החקלאות היהודית. אין ספק
בפרט במציאות האלימה של 'הימים
הנוראים'

ששכר החומרה יוצא בהפסדה, בעברה גמורה על "לא תחנם".

 

אני קורא לגדולי התורה לחזור בתשובה עקב
האלימות ולחזור אל ההיתר שתמכו בו, עם הרב קוק, גם הרב צבי פסח פרנק והרב שלמה
זלמן אוירבך זצ"ל, "והאמת והשלום אהבו".