להחזיר את הצדיק
ליאור עמדי
ליאור עמדי הוא בוגר ישיבת ההסדר בתקוע.
חירותו של הפרט, ערך מקודש בדתיות האורתודוקסית-הליברלית, מובילה לאובדן גבולות ולחיים בלא היררכיה רוחנית. רק השלכת הבחירה על האחר תוכל להשיב את החופש האמיתי.
_______________________________________________________________________________________________________
הדתיות האורתודוקסית-ליברלית שגדלנו בה מעלה על נס את חירותו של הפרט – חירות מן הממסד הרבני המעיק המצר את צעדיהן של העגונות ושל הנשים שמבקשות לקרוא בתורה או להיות שליחות ציבור; חירות מהלכות הנידה כפי שהן נוהגות כיום; חירות מן הנורמות הממסדיות של עריכת החתונה; חירות מהגדרות הזהות הדתית המצויה; חירות מכיסוי הראש, ועוד. מקורה של הבעיה נעוץ בדיוק במושג זה. אנו גדלנו בעולם של חירות. בעולם בלי גבולות. עולם שונה בתכלית השינוי מזה שגדלו בו הורינו, קל וחומר סבינו. זהו עולם שבו המחויבות להלכה – שהיא המגבילה העיקרית – קטנה, ואילו האתוס הפלורליסטי הרב-תרבותי חזק בו ביותר.
ילדים, כך נדמה לי, מבינים מהו העיקר בבית, גם אם לא מסבירים להם. כך אפשר לראות את הדור השני למתנחלים, שמחויבותו למדינה ואף להלכה אינן דווקא הצד החזק בעולמו, אבל הקשר לארץ ישראל הופך אצלו למיתולוגי והרואי עד כי זר לא יוכל להבין את השיח הפנימי שלו. גם הדור השני של האורתודוקסיה הפלורליסטית מפנים את העיקר ומטיל ספק במה שהיה טפל בבית. העיסוק האין-סופי בהגדרות זהות הופך לעיקר, ואילו ההלכה – לטפל; ה"אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" הופך לעיקר, והכוחות המאזנים עצמאות זו – היראה והדין – לטפל. חוסר הגבולות הזה מתבטא לא רק בצד ה"אידאולוגי" של הבית; העולם עצמו מציע היום אין-סוף אפשרויות. אנו חיים במדינה שגבולותיה אינם ברורים והם מרכז השיח היום-יומי בכל אשר נלך. בכל בית ישנו "חור שחור" שנבקע דרך מסך האינטרנט, ובו החירות השלמה להגיע לאן שיאבו הלב והיצר ללכת. החירות הזו כבר איננה מתנה – היא מפחידה מאוד.
השאלה המעסיקה צעירים רבים אינה איך להגיע למצב של חירות שלמה יותר, אלא דווקא להפך: איך למצוא את הדרך בתוך ים האפשרויות האין-סופי המאיים להטביע כל גרם של אופי ושל ייחוד. החלטות בעולם כזה הן קשות לאין ערוך יותר מאשר בעולם אידאולוגי ברור. אחד הביטויים לקושי הזה הוא פריקת כל עול רבני, כמו שאפשר לראות למשל ב"דעות". ביטוי אחר לקושי זה, הוא עודף שאילת הרבנים, שאפשר לראות למשל באתר של הרב שרלו. התופעה הזאת לובשת לפעמים ממדים מגוחכים. בעיקר בגילוייה הזולים, באינטרנט או ב-sms, אבל מקורה בתנועת נפש אמיתית וכואבת – בניסיון למצוא דרך בתוך עודף החירות. היציאה של תופעת שאילת השאלות מפרופורציות מצביעה יותר מכול על העובדה שקיום המצוות הפך לנתון לבחירה במקום לדרך חיים. קיום המצוות היה הרבה יותר נורמלי ונתון במסגרת של בחירה דווקא בתקופה שחוויית החיים הייתה פחות "בוחרת". כשאדם קם בבוקר ולא התחיל מיד להתלבט איזה קורנפלקס לאכול היום, וגם לא עם מי להתחתן או באיזה מקצוע לבחור. קיום המצוות היה אז באמת "אורח חיים", והחירות נבנתה מתוכו. היום, כשהחירות פרושה על כל תחומי החיים בלי שום יוצא מן הכלל, הפכה ההלכה למעין עוגן להיאחז בו ולהינצל בעזרתו מן החירות.
נדמה לפעמים שהרב האידאלי הנדרש ל"ציבור הקורא את 'דעות'" (וזו אינה ההגדרה שלי), הוא רב פונקציונלי המשקלל את סך הנתונים ההלכתיים, מנטרל מהם את הגורם החינוכי והאנושי, ופורש לפני תלמידיו את מרב האופציות המקילות האפשריות, שמהן יוכלו לבחור כאוות נפשם, רצונם ויצריהם; רב "מאפשר", שכל הווייתו היא פונקציה של מחשב (שקלול נתונים ופלט מתאים); רב שאינו לוקח אחריות על תלמידיו, אלא "מעניק" להם את האחריות כאילו הייתה מתנה. נדמה לי שלא זה צורך השעה.
הנוער האובד בחירותו אינו זקוק לרבנים מקצוענים אלא דווקא לצדיקים. דווקא מקומו של הרב בתור איש הלכה אינו חשוב כל כך. זהו תפקיד פונקציונלי, ולמעט מקרים שבהם הנגיעה האישית מחייבת שיקול דעת חיצוני, אפשר למצוא את רוב התשובות בספרים. אבל אנשי רוח בעלי יכולת התבוננות ורגישות אחרת – כאלה חסרים. דווקא אנשים שיוכלו לדבר על התחומים האחרים של החיים, כאלה שיוכלו לעזור להתמודד מול הבחירה האין-סופית בתחום המשפחתי, בתחום הרומנטי, בתחומים שנדמה שאנשי "דעות" רוצים להשאיר אותם לנער שיעמוד בהם לבדו מול העולם.
בתוך עולם חופשי כל כך הופכת האפשרות לצאת מעצמי ולהשליך יהבי על אדם אחר למעשה כמעט בלתי נתפס. בלתי נתפס אך הכרחי כל כך בבניין האישיות, שכן כך אני לומד להמעיט בערך עצמי, להכיר את מגבלותיי, לדעת למסור את הבחירה לאחר. דווקא השלכת הבחירה על האחר היא המקום שבו אפשר לחוש חופשי מכובד הראש המדומה שבהחלטה העצמאית.
זיווג פורה יכול להתרחש רק בין שניים, ובשדות מסוימים, כידוע, גם רב ותלמיד יכולים להיות זוג כזה. זו אפשרות לבחור לעשות עצמך שקוף ולתת לאור אחר לזרום דרכך.
המנהיג המבוקש, כך נראה, הוא מנהיג מאפשר שידבר אל קהל ויוכל לפתוח בפניו את אפשרות הבחירה. ההבדל בין הצדיק ובין המנהיג הזה הוא קודם כול היחס האישי של החסיד אל הרב. יחס שמעמיד את הרב במקום של מתווך בינו ובין הקב"ה (כמין "טוש" להעביר דרכו את השפע הא-לוהי מן הצינור בעל הזרם העז מדיי אל העולם השבור). הכישורים הרוחניים והאישיותיים שנדרשים מאדם כזה שונים מן הכישורים של איש הציבור המאפשר. העולם ש"דעות" מציע לנו הוא עולם נטול הייררכיה רוחנית. זהו עולם שאיש לא יכול לעמוד בו. גם העולם, במחילה, מוכיח שישנה הייררכיה בכשרים הרוחניים ושיש אפשרות שמי שיש לו כושר גדול יותר יושיט יד לזה שחש עצמו רחוק וזקוק לעזרה. והרי "לית עלמא מתקיימא אלא ברזא'"- בסוד, ואיזה סוד גדול יותר מן ההייררכיה? מזה שיש אדם מעליי והוא אנושי, אבל יש לו כלים להכיל בהם את מה שאני לעולם לא אוכל להכיל (ולא מדובר על ידע הלכתי)? כאן באמת יש לבחור – עולם שטוח או עולם שיש בו סוד.
המורה המאפשר מבקש ליצור אנשים נוספים שהם בדיוק כמוהו – העתקים חופשיים ובלתי תלויים. לעומת זאת, הצדיק מבקש לחנך תלמידים לתפוס את מקומם הנכון להם במערכת הסוד ההייררכית. המורה המאפשר הוא מורה שיש בו בסופו של דבר משהו אימפוטנטי מעט. הוא לא מאפשר את ההפריה שבזיווג, את הלמידה ה"קשה", וגם לא את המרד, את אמירת ה"לא" ההכרחית כל כך. העולם הליברלי מדבר בעצם על חירות של "אל תיגע בי". לא על חירות אמת. אל תיגע בי ואל תכריח אותי לעשות שום דבר, אחר כך נדבר – אבל איך נדבר אם לא אגע בך? אדם שנמצא מעליי, צדיק, יכול לעזור לי למצוא את מה חסר לי. אם אדחה אותו בתואנת חירות, איך אמצא את אבידתי? את האני הפנימי שלי? את הנקודה האינטימית שלי שבה יכול להתאפשר מפגש עם הקב"ה? נוכחותו של הצדיק מאפשרת ליצור חברה שיש בה העצמה אישית של כל פרט. העולם השטוח הופך כל פרט לבודד. אינני יודע מה לעשות בתוך עולם שכזה.
