כשהפרחים המרשימים שעל גבעולי הדלעת נבלו לפני שהפכו לפרחים, אמה של יובי תשומה־כץ לא הבינה מדוע זה קרה. שיחה על מאביקים, על ריסוס, על היעלמות הדבורים ועל שאר בעיות סביבתיות, הביאה אותה לוותר על שימוש בכלים חד־פעמיים. כשהידע נמצא כחוויה
– "למה אתה שותל את הזֶקָה־קֶבֶה (בזיליקום) בין העגבניות?"
– "כי זה טוב!"
– "למה זה טוב?"
– "זה טוב!"
– "ומה יקרה אם לא תשתול את הבזיליקום?"
– "אז זה לא טוב!"
השיחה הזו לא התקיימה רק לגבי בזיליקום, ולא רק פעם אחת. היא התקיימה לגבי כל מיני צמחים, על מיקומי שתילת צמחים בגינה, עם סבא מולה, אבא אסנקה, ממא אמלק ועוד עשרות מבוגרים יוצאי אתיופיה שפגשתי ועבדתי איתם.
טוב או לא טוב.
כמובן, המוח והגוף שלי, שכבר ספגו מערביות וישראליות יתר, לא הצליחו להבין או לקבל את ה"טוב" וה"לא טוב" ללא הסבר הגיוני. לכן הלכתי ללמוד בקורס פרמקלצ'ר (חקלאות מקיימת), שנה שלמה. השתתפתי בלמידה מערבית, עם הרבה דיבור תיאורטי, וגם מעט מעשה; ושם למדתי כי קוראים ל"טוב" של הבזיליקום 'צמחים דוחי חרקים', מושג מעולם ההדברה הביולוגית. הבזיליקום מרחיק את החרקים שעלולים לפגוע בעגבנייה, וכך העגבנייה מוגנת.
הסוד של הדלעת
שנים מתנהל בבית הוריי ויכוח ביני ובינם. להוריי סטוקים של כלים חד־פעמיים: צלחות, כוסות לשתייה חמה, כוסות לשתייה קרה, קערות פלסטיק, מגשים – בקיצור, מכל טוב. כשאני מגיעה עם ילדיי ובן זוגי אנחנו אוכלים בכלים רב־פעמיים, וכמו שאמי התרגלה לכלים הכשרים של אחותה הדתייה, היא התרגלה גם לכלים ה'כשרים' שלנו.
במשך כל השנים הללו לא הצלחתי לשכנע את אמא שלי בנזק שחד־פעמי עושה. היא הייתה חותמת כל ויכוח בשתי הטענות המנצחות שלה: (1) זה חוסך לי במים על שטיפה, (2) אין מריבות בבית על מי ישטוף כלים.
בשנתיים האחרונות היא החלה לטפח גינת ירק. כמובן, אני הייתי ספקית הזרעים והשתילים שלה, וסיפקתי לה גם את הידע (הוכחתי את עצמי בעשור האחרון כשהבאתי לה מיבוליי שלי). בקיץ האחרון היא זרעה דלעת. הצמח עם העלים הגדולים והיפים התרחב בכל הגינה וכך גם ליבה של אמי, וכשהפרחים הצהובים הענקיים פרחו היא שלחה לי בהתרגשות תמונה.
לאחר כמה ימים התקשרה טרודה: "יובי, הפרחים פורחים מצוין ובריא, אבל נובלים לפני שהופרו, ואין אף דלעת! מה עושים?"
"מה הייתם עושים באתיופיה?" שאלתי.
"באתיופיה, מכל פרח הייתה מתפתחת דלעת, אני לא מכירה מצב כזה שכל הפרחים קמלים בלי להפרות את עצמם", ענתה אמא.
"זה בגלל שאין מספיק דבורים ומאביקים אחרים… תנסי להפרות אותם עם מכחול", הצעתי.
הבעיה הזו סקרנה מאוד את אמי, ובביקור הבא שלי אצלם מצאנו את עצמנו משוחחות ארוכות על מאביקים, על ריסוס, על שדות מרעה של דבורים שנגמרים בגלל הבנייה המואצת, על זיהום אוויר ועל התחממות גלובלית…
"אוי ואבוי!" קראה פתאום אמי.
"מה קרה?" שאלתי.
"זה הכול בגללי! כל כך הרבה פלסטיק שאני משתמשת, וכמות האשפה שנוצרת מזה… אני חייבת להפסיק!" ענתה לי בדאגה כנה.
שבועות אחר כך, כשבאנו לבקר, התחדש בית הוריי בסט צלחות יפות ורב פעמיות לאירוח.
למדתי, כי אצל ההורים שלי ואצל מבוגרים יוצאי אתיופיה שגדלו בכפרים באתיופיה – הידע נמצא בצורת חוויה, בגוף. למדתי, שהדרך הארוכה היא הקצרה. ולמדתי על האומץ של הוריי לשנות. למרות שיש מיליוני אנשים שמזהמים את העולם הזה הרבה יותר מאמא שלי, אמי החלה באמונה שלמה שינוי בדרך שלה, מתוך הבנה וקבלה שהיא אחראית וגם משפיעה.
למדתי, כי אצל ההורים שלי ואצל מבוגרים יוצאי אתיופיה שגדלו בכפרים באתיופיה – הידע נמצא בצורת חוויה, בגוף. למדתי, שהדרך הארוכה היא הקצרה. ולמדתי על האומץ של הוריי לשנות
*יובי תשומה־כץ היא יזמית ופעילה חברתית ילידת אתיופיה, בעלת ניסיון של עשרים שנה בהדרכה ובעבודה קהילתית. כיום היא מכהנת כיו"ר עמותת 'חברים בטבע', ועובדת כמנחה לכינון קהילתי ב'רשת הירוקה', כמורה לגינון קהילתי אורגני, וכמנחה בסדנאות ממגוון סוגים
