בשנת 1983 פנה הרב יהושע צוקרמן ז"ל, מרבני ישיבת 'מרכז הרב' למספר אברכים בישיבה וביקש מהם לעבור עם משפחותיהם לעיר אילת ולפתוח בה כולל אברכים. הקבוצה הראשונה שהגיעה לעיר הייתה מורכבת מארבעה אברכים צעירים מישיבת 'מרכז הרב' וארבעה אברכים מכולל מר"ץ במבשרת ציון. באותה שנה הביא שמוליק פרידמן בן שלום מקיבוץ סעד גרעין משימתי ראשון של תנועת בני עקיבא לעיירה ירוחם. הגרעין כלל חניכים מחברת הנוער בסעד ובוגרי סניפי בני עקיבא מירושלים וממרכז הארץ. הגרעין באילת החל את דרכו עם משפחות אברכים מישיבות גבוהות. הגרעין בירוחם נוצר על ידי 'נחלאווים' של בני עקיבא, בנים ובנות, בוגרי תיכון. שני הגרעינים הפכו לימים להיות חלק מתופעת הגרעינים החברתיים של הציונות הדתית, זאת למרות הפערים הגדולים במטרות שלשמן הוקמו, באופיים של חברי הגרעין, ובדרכי פעולתם.
הדוגמא הזאת נועדה להמחיש עד כמה בעייתי לדבר באופן כללי על הגרעינים של הציונות הדתית. כשם שאי אפשר לדבר על 'המתנחלים' כמקשה אחת, מכיוון שאפילו בתוך ההתנחלויות של הציונות הדתית יש שוני גדול בין כפר עציון ליצהר, ובין אלקנה לחברון, כך קשה לדבר בנשימה אחת על גרעין תורני בצפון תל אביב, גרעין בעיירה דרומית, וגרעין בעיר מעורבת.
הציפיה הטבעית מכל אוכלוסייה חדשה, היא שתכיר בפועלם של הוותיקים ותבין שהיא לא כותבת סיפור חדש אלא פרק נוסף בסיפורו של המקום. מדובר במעשה של הצטרפות ולא של הקמה
ובכל זאת, יש מכנה משותף בין הגרעינים והוא הבחירה לגור בסביבת מגורים הטרוגנית, והרצון ליצור חיבורים עם חלקים שונים ומגוונים בחברה הישראלית. מהנקודה המשותפת הזאת, המטרות של כל גרעין מתפצלות לכיוונים שונים. יש גרעינים הפועלים בזירה החברתית – בישובים בפריפריה או בשכונות חלשות בערים, יש גרעינים הפועלים בערים במרכז כחלק מתנועת התשובה הדתית לאומית, ויש גרעינים הפועלים בזירה הלאומית ורוצים לחזק את האוכלוסייה היהודית בערים המעורבות. גם בתוך כל גרעין, אפשר למצוא חברים הפועלים מתוך מגמות שונות. בתוך אלף המשפחות המזוהות עם הגרעין התורני בלוד, אפשר למצוא מניעים אידיאולוגיים מגוונים וגם משפחות שהצטרפו לגרעין ללא כל מניע אידיאולוגי. ועם זאת, בכל הגרעינים אפשר למצוא חברים המבקשים ללכת נגד תנועת ההסתגרות השבטית, לנפץ מעט את הבועות שמתהוות בחברה הישראלית, ולחיות בסביבה הטרוגנית.
לאחר שנות מגורים רבות בירוחם, ועיסוק בסיפור התיישבותם של גרעינים בעיירות ובשכונות, יצאתי לפני כעשור למסע של שנה בו ביקרתי בלמעלה מעשרים גרעינים וקהילות אידיאולוגיות שונות, מקריית שמונה עד אילת. את הקולות והתובנות מהמסע סיכמתי בספר 'דווקא שם – סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית' שיצא לאור לפני כשמונה שנים. מאז פרסום הספר, מפעל הגרעינים אמנם המשיך לצמוח ולגדול, אבל בתחום האידיאולוגי והארגוני לא חלו בו תמורות משמעותיות. המגמות שהיו אז קיימות גם עכשיו. במאמר זה אני מבקש לשתף במספר תובנות שהתחדדו אצלי במהלך השנים בנוגע למפעל ההתיישבות החשוב הזה.
פרופורציות או: דעו את מקומכם.
בציונות הדתית יש נטייה להפריז בתרומתם החברתית של הגרעינים. לעתים ההפרזה נובעת מאינטרס פוליטי – הנפנוף במפעל הגרעינים משרת היטב את הסרוגים המואשמים מדי פעם בהתמקדות מוגזמת בחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון. המספרים בשטח מוכיחים שלא מדובר בתנועה המונית. הציונות הדתית מונה כשבע מאות אלף איש. כמאה וחמישים אלף מתוכם מתגוררים ביהודה ושומרון. רוב הסרוגים מתגוררים בעיקר בירושלים, פתח תקווה, גבעת שמואל וערים נוספות בגוש דן. כל מפעל הגרעינים החברתיים מסתכם בפחות מחמישים אלף איש. כלומר, כשבעה אחוזים מהדתיים לאומיים הם חלק מההתיישבות הזאת.
כשיורדים לפרטים מגלים שלצד גרעינים גדולים במרכז הארץ כמו הגרעין בלוד, המונה למעלה מאלף משפחות, ברוב הגרעינים מדובר בעשרות משפחות בלבד. ההצטרפות של משפחות חדשות למפעל הגרעינים היא זרזיף קטן ולא תנועה המונית. בערד יש פחות ממאתיים תלמידים בבית הספר הממ"ד 'טללים', ובכך מסתכם כל החינוך הממלכתי דתי היסודי, בעיר שחיים בה עשרים וחמישה אלף תושבים. את נוף הגליל עזבו בעשור האחרון כעשרת אלפים תושבים וכיום, מתוך כחמישים אלף תושבים, הגרעינים הדתיים של העיר כוללים כמאה משפחות בלבד. בזמן שבערד ובנוף הגליל ימשיכו להתרגש מכל תוספת של משפחה דתית, כל שכונה חדשה שתוקם בפתח תקווה או בגוש עציון תאוכלס במהירות במאות משפחות.
במשך הזמן והשנים, כדאי מאוד שהקבוצה תשיל מעליה את מושג ה'גרעין' שטומן בחובו משמעות של גורם חיצוני ולא מקומי, ותאמץ את מושג הקהילה שפועלת יחד עם קהילות נוספות, חדשות וותיקות, ומשתלבת במרקם הקהילתי של המקום בו חיים
אבל הפרופורציות נדרשות לא רק בהיבט המספרי, אלא גם מבחינה תודעתית, וכאן הפנייה היא לחברי הגרעינים עצמם. כל גרעין שמצטרף לישוב ותיק צריך לזכור שהוא מגיע למקום שמתגוררים בו אנשים כבר עשרות שנים. לא מדובר בשממה שצריכים להפריח. לכל עיר ולכל שכונה יש עבר ולא רק הווה ועתיד. עיירות הפריפריה הוקמו על ידי דור של חלוצים שלא זכה להוקרה מספקת על פועלו. הציפיה הטבעית מכל אוכלוסייה חדשה, היא שתכיר בפועלם של הוותיקים ותבין שהיא לא כותבת סיפור חדש אלא פרק נוסף בסיפורו של המקום. מדובר במעשה של הצטרפות ולא של הקמה. בנוסף, בכל עיר ושכונה יש כוחות מקומיים חשובים, מנהיגים מקומיים, בני המקום, שבחרו לקחת אחריות על הישוב בו גדלו ולהוביל בו מהלכים. המנהיגים הללו הם מודל לחיקוי אולטימטיבי עבור הצעירים. הם מחזקים את האמון של הדור הצעיר בעיר או בשכונה בה נולדו. לכן ראוי שחברי הגרעינים ימצאו את הדרך לשתף פעולה עם כל הכוחות המקומיים, ולפעול אתם יחד לטובת הישוב. באתם לגור בעיירה או בשכונה ותיקה?, תהיו עדינים. תהיו ענווים. תשתלבו במרחב. אל תשתלטו. לפני שאתם באים עם רעיונות חשובים ויפים לעשייה חברתית, תפתחו אוזניים ועיניים ותקשיבו לקולות המקומיים. יש הרבה מה ללמוד מהניסיון שלהם, מההצלחות וגם מהכישלונות, ובעיקר מההכרות העמוקה שלהם עם התושבים.
איך משתלבים
אם מחפשים את הדרך להפחית את הניכור שקיים פעמים רבות בין אוכלוסיות ותיקות לחדשות, ולהגביר את ההשתלבות של הגרעינים במקום התיישבותם, יש לפחות שלושה דברים שכדאי לאמץ. ראשית, אינטגרציה. לא ליצור מסגרות חינוך עצמאיות ומתבדלות אלא להתערות במסגרות החינוך הממלכתיות הקיימות ביישוב ולשלוח ילדים לתנועת הנוער המקומית. לא לגור בשכונה דתית נפרדת אלא להתערות ככל שניתן בשכונות העיר השונות, ולהשתדל, עד כמה שאפשר, שגם בית הכנסת של הקבוצה יהיה אינטגרטיבי ומחובר לסביבתו. שנית, כדאי שכל פרט בגרעין יהיה מחובר למספר מעגלי השתייכות ולא רק למעגל ההשתייכות של הגרעין. אם רבים מחברי הגרעין יהיו מעורים גם בוועד השכונה בה הם גרים, בוועד ההורים של בית הספר בו ילדיהם לומדים, וחברים בקבוצות פוליטיות, חברתיות או תרבותיות אינטגרטיביות, ממילא גבולות הגרעין יהיו עדינים וגמישים יותר, וקשיחים פחות, וסיכוייו להשתלבות במרחב המקומי יהיו גבוהים יותר. הדבר השלישי הוא שבמשך הזמן והשנים, כדאי מאוד שהקבוצה תשיל מעליה את מושג ה'גרעין' שטומן בחובו משמעות של גורם חיצוני ולא מקומי, ותאמץ את מושג הקהילה שפועלת יחד עם קהילות נוספות, חדשות וותיקות, ומשתלבת במרקם הקהילתי של המקום בו חיים.
להשתנות יותר מאשר לשנות.
כשמדברים על תרומתם של הגרעינים החברתיים מתמקדים בדרך כלל בעשייה חינוכית ותורנית, מפעלי רווחה וחסד, הקמת מוסדות או יוזמות נדל"ן, ונוטים לשכוח את התהליכים האישיים שחווים חברי הגרעינים עצמם. לאחר מספר שנים, רבים מהם יוצאים מהמעטפת הגרעינית, מתחילים לדבר את השפה המקומית ומתגייסים לקידום צרכי העיר שלהם, כתושבים לכל דבר ועניין. גם אלו שלא הופכים לפעילים פוליטיים מוצאים את עצמם נשאבים לעשייה המקומית בשותפות מלאה עם תושבים ותיקים.
מבלי להמעיט בערך העשייה הקהילתית של הגרעינים, השינוי האישי שחווים חברי הגרעינים הוא בשורה גדולה לא פחות של ההתיישבות החברתית. ההתיישבות בפריפריה גורמת לשינוי התודעה וסדר היום של המתיישבים, ותורמת כך באופן ישיר לערבוב שבטי החברה הישראלית. היא מביאה בחור שגדל בקרני שומרון להיות פעיל חברתי בשכונות בדרום תל אביב. היא גורמת לאברך מישיבת הסדר בשדרות להקים מטה לביטחון תושבי העיר, והיא הופכת מאות דתיים לאומיים לפעילים חברתיים בערים כמו לוד, עכו, ירוחם או באר שבע. התהליכים האישיים שחווים חברי הגרעינים סודקים את המתאם בין מקום מגורים, מוצא, והשתייכות מגזרית, ומחזקים את הסולידריות בחברה הישראלית, לא פחות מכל יוזמה קהילתית. התרומה הכי גדולה בעיני של מפעל הגרעינים היא ההשתנות האישית שחווים חברי הגרעינים. השתנות שמייצרת אצלם זהות מגוונת ומנפצת מעט את הבועות הסגורות של החברה הישראלית.
שינוי האישי שחווים חברי הגרעינים הוא בשורה גדולה לא פחות של ההתיישבות החברתית. ההתיישבות בפריפריה גורמת לשינוי התודעה וסדר היום של המתיישבים, ותורמת כך באופן ישיר לערבוב שבטי החברה הישראלית
גשר לחברה הישראלית
ככל שהחברה הישראלית גדלה יותר, תהליכי ההתכנסות בה מתעצמים. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת היה קל יותר למצוא בערי ישראל בנייני מגורים שבהם מתגוררים זה לצד זה חילונים, דתיים וחרדים. המיעוטים בחברה לא יכלו אז להרשות לעצמם לגור בשכונה משלהם או בעיר משלהם בגלל מספרם המועט. דווקא ההתעצמות של הציבור הדתי והחרדי אפשרה את ההתבדלות. פתאום היו יכולות לקום ערים שלמות על טהרת הציבור החרדי כמו ביתר עילית ומודיעין עילית. במקביל, הציבור הדתי לאומי גילה גם הוא שיותר נוח לו לחיות עם עצמו ולא רק מעבר לקו הירוק. גם בגוש דן, הוא בחר להשאיר את בני ברק לחרדים, ולהתכנס בתוך שכונות עם אופי דתי לאומי מובהק בגבעת שמואל ובפתח תקווה.
החיים בתוך בועה שבטית מבודלת נעימים ונוחים ליצור האנושי. אדם אוהב לחיות בחברת אנשים הדומים לו. החילוני מעדיף לחיות בשכונה עם רוב חילוני מובהק ולברוח מעימותים דתיים על פתיחת חנויות בשבת. החרדי שמח לגור בשכונות על טהרת הקודש, עם רחובות סגורים בשבת, בלי מודעות לא צנועות. לדתי לאומי נוח לגור בדירה עם מרפסת סוכה, בית כנסת קרוב וסניף בני עקיבא, וגם יוצא ברית המועצות מעדיף שכונה עם אחוז גבוה של עולים וחנויות מזון בהתאם.
אבל לבועות הללו יש מחיר כבד שהחברה הישראלית משלמת כבר היום. כשאין הכרות, יש ניכור. מי שלא מכיר תושבים בעוטף עזה, מתקשה יותר להזדהות אתם כשהם מטווחים בטילים. מי שלא מכיר מקרוב מתנחלים, מתקשה לפתח כלפיהם אמפתיה בתקופות של פיגועים או פינויים. מי שלא מכיר תושבי עיירות בפריפריה, עלול להגיב באדישות לסיפורים על מפעלים שנסגרים או על מחסור ברופאים.
גם זו סיבה להצדקת הגרעינים החברתיים שמבקשים לפרק מעט את המחיצות, לערבב את האוכלוסיות ולחיות בסביבה הטרוגנית, כדי להיות מחוברים ליותר חלקים בחברה. הגרעינים בערי הנגב המערבי גרמו לכך שבזמן שיש סבבי לחימה בדרום, הציבור הדתי לאומי מחובר יותר לתושבים בשדרות, נתיבות ואופקים. הגרעינים בדרום תל אביב הגדילו את החשיפה של הציבור הדתי לאתגרים החברתיים בשכונות הללו. באותה מידה, בפרעות תשפ"א, הגרעינים בערים המעורבות העצימו את הסולידאריות של הציונות הדתית עם תושבי הערים הללו. אם לא היה גרעין דתי לאומי בלוד, סביר להניח שהיתה פחות התגייסות דתית לאומית לסייע לתושבי לוד במהלך האירועים. העובדה שכמעט לכל דתי לאומי, ולא משנה היכן הוא מתגורר, יש כיום קרוב משפחה, מכר, או חבר פייסבוק בעיר לוד, צבעה עבורו את האירועים החדשותיים בפנים ושמות מוכרים, והעצימה את הסולידריות והאמפתיה. אם לא היה גרעין בלוד, הציבור הדתי לאומי אמנם לא היה אדיש לחלוטין לאירועים, אבל אין ספק שרמת המעורבות והפעילות הסרוגה בעיר היתה פחותה באופן משמעותי. בהקשר הזה חשוב להזכיר שההתעניינות בשדרות או בלוד לא צריכה להיות רק בבני משפחה או מכרים, אלא גם באוכלוסייה ותיקה יותר שמתגוררת שם כבר עשרות שנים ומתמודדת עם אותם אתגרים. הגרעינים הדתיים צריכים להיות הגשר שבאמצעותו תתחבר הציונות הדתית לאוכלוסיות מגוונות.
הגרעינים הם התשתית להצטרפותם ופעילותם של היחידים. זה לא מחייב את הפרטים להשתייך לנצח לקבוצה הראשונית שאתה הם הגיעו לעיר, אבל זה כן מבהיר את הצורך הראשוני בהתיישבות קבוצתית, קהילתית
למה בגרעין ולא לבד
מול העשייה האישית של חברי הגרעינים עולה לעתים השאלה מדוע ההתיישבות החברתית צריכה להיות באמצעות גרעינים שעלולים לייצר קהילות סגורות ומנוכרות לסביבתם. כל קבוצה חדשה שמגיעה לישוב ותיק נתפסת לא פעם כאיום על ידי ותיקי המקום ונחשדת באופן מיידי בהתנשאות. מדוע אנשים לא יכולים ללכת לגור לבד באופקים או בקריית שמונה? למה הם צריכים לבוא לשם עם קבוצה? התשובה ידועה לכל מי שמכיר את ההיסטוריה של הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. השינוי האישי לא מתרחש ללא גב קהילתי. חיים גורן, המכהן כיום כסגן ראש עיריית תל אביב, לא היה מגיע לגור בדרום העיר לולא היה מוקם שם גרעין תורני חמש שנים קודם. אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, לא היה עובר לגור בעיר אם הרב נסימי לא היה מקים שם גרעין ארבע שנים לפני כן. העיתונאי יאיר קראוס, עמיתי מעיתון 'מקור ראשון', לא היה עובר להתגורר בעכו לולא היה שם גרעין תורני. מאות המשפחות שעברו להתגורר בלוד בעשור האחרון היו רוכשות דירה בגבעת שמואל או בפתח תקווה, אם בלוד לא היה גרעין. הגרעינים הם התשתית להצטרפותם ופעילותם של היחידים. זה לא מחייב את הפרטים להשתייך לנצח לקבוצה הראשונית שאתה הם הגיעו לעיר, אבל זה כן מבהיר את הצורך הראשוני בהתיישבות קבוצתית, קהילתית, שאותה צריך לעשות עם הרבה זהירות וענווה, בשותפות עם האוכלוסייה הוותיקה, ועם הקשבה מתמדת לסביבה.
*אלישיב רייכנר הוא עיתונאי, סופר ופעיל חברתי. בשנת 2013 פרסם את הספר 'דווקא שם – סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית'.
