מדרשי צלמוות "הגדה" ליום השואה / דוד רוסקיס

תוכן החוברת:

כשם שחייבים לזכור את רגע כינון הברית – יציאת מצרים, כך חייבים לזכור גם את רגע שבירת הברית – השואה, ולאפשר את פריקת הזעם כדי לשקם את היחסים עם אלוהים. באמצעות המדרש והפרודיה ניתן להבין מחדש טקסטים שאיבדו את משמעותם ולהתמודד עם עולם שנסדק

בלוח העברי יש יום המוקדש לכל עת ולכל יעוד תחת השמש – ימי תשובה, ימי אכילה ומשתה וימי תענית, ימים לשחזור יציאת מצרים וימי זיכרון היציאה לגלות. אבל היכן מצוי במערכת המתוזמנת הזו מועד להתריס כלפי שמיא? היכן הוא היום המוקדש לזעם הדתי? כיצד ניתן לאהוב את הקב"ה "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י', י"ב) מבלי לקבוע זמן המותר לכעס? האם נוכל לשמוח לפני ה' ולאשר את הברית בין אלהי ישראל ועם ישראל מבלי להודות שהיו גם הפרות ברית, לוחות שבורים? לדעתי, השמדת יהדות אירופה הייתה אות לבגידת אלהי ישראל בעמו, ויום השואה מציין את יום הפרת הברית. כשם שכריתת הברית בין העם לאלוהיו, כפי שבאה לידי ביטוי ביציאת מצרים, זכתה לטקס דתי המתבצע בקהילה ובמשפחה מדי שנה בשנה, כך ראויה גם שבירת הברית, כפי שבאה לידי ביטוי בשואה, לטקס משל עצמה. ההשוואה ליציאת מצרים כמעט מתבקשת מאליה. הציווי על חג הפסח מופיע בתורה לפני המכה העשירית (שמות י"ב: י"ד-כ"ח). כאשר מצרים נהרסה בזעם האל, חגיגת הגאולה של ישראל כבר הייתה ערוכה באופן מפורט. את קורבן הפסח יש להקריב לא רק בלילה הזה, אלא בכל שנה ושנה, לנצח. פסח דורות נחקק בזיכרון: "שבעת ימים מצות תאכלו […] האזרח והגר הגר בתוככם". זמן רב לאחר מכן, כאשר חרב בית המקדש השני והיהודים הוגלו, חז"ל מילאו את החלל שנוצר והמציאו את "סדר הפסח". בעשותם את מה שהם יודעים לעשות היטב – החלת התורה בחיי היום יום – חז"ל שינו את מוקד החג. הפסח הפך מחג מקדשי לטקס דרמטי שיבוצע על ידי כל יהודי בכל מקום, "כאילו הוא יצא ממצרים". כיצד? לא דרך האזנה לדרשת רב, לא הרצאה של פרופסור או פוליטיקאי המאלתר דברים. יציאת מצרים נחווית מחדש באמצעות תסריט שקובץ יחד ממקורות רבים ושונים לחלוטין במשך מאות רבות של שנים. התסריט הזה הוא "ההגדה".מהלך דומה לכך עלינו לבצע באשר לשואה, אירוע הראוי ל"הגדה" משל עצמו. הגדה מעין זו תוקדש להבעת הזעם כלפי אלהינו. אני מדגיש שאין ברצוני להתגרש מאלי שלי או מן המסורת שלי – חס ושלום – אלא לסנן את המים העכורים של נטישה ואכזבה, ולאחר מכן לבנות שוב יחסי אמון מחודשים ומפוכחים יותר עם אלוהינו.

אמנות הפרודיה המקודשת

הבעת זעם שכזו, שחז"ל כינו במושג "חוצפא כלפי שמיא", היא תופעה מוכרת בתרבות היהודית וייחודית לה. היא לא מצאה ביטוי קיצוני יותר מאשר זה המופיע בספר "איוב": איוב הוא האדם המודרני הראשון שמעז להטיח כלפי שמים את כעסו ואת פקפוקיו, ובכך הוא הופך לאב הקדום של דימיטרי קרמזוב של דוסטוייבסקי, של טוביה החולב של שלום עליכם, של יוסף ק' של קאפקא, של משוררי גיטו ורשא, לודז' ווילנה ושל אחרים. איוב מזכיר את שירת הגטו של אברהם סוצקובר ושמרקא קצ'רגינסקי, שלעיתים מצהירים על היותם חפים מפשע ולעיתים מחפשים נחמה לירית בטבע. אולם בעוד אצל איוב הדברים נשארים בתחום הזעקה כלפי שמים, הרי שאצל חז"ל הדברים מקבלים תצורה אחרת, והיא אמנות הפרודיה המקודשת. אמנות זו הופכת את התרבות היהודית לכור היתוך אשר בו כל התרחשות, אפילו תהיה אסון נורא, נצרפת מחדש. את התחבולה הזו אימצו חז"ל לאחר חורבן הבית השני. הם בחרו לעמת את המקודש, שקיים מעבר לזמן, עם הרוע העכשווי, ומתוך הסמיכות האכזרית של הבטחת האל והמציאות ההיסטורית של נבואה ונבגדות התפתחה סדרת משמעויות חדשה. כך נמצאה הדרך לחקות את התועבה ולנתב את הזעם היהודי חזרה אל עבר מעיינות הקדושה הגדולים. במילים אחרות, דרך הפרודיה ניתן לאפשר את נוכחות האל על ידי כפירה קטגורית בהבטחות האל. הפרודיה נעשית באמצעות המדרש, כאשר העיקרון הדרשני הוא שאין רובד אחד של משמעות. אין חכם ולו המפורסם ביותר, שיכול לספק את הפירוש בה"א הידיעה. כל פירוש חדש מוצג בספרות באותה דרך: "דבר אחר" – זאת אומרת "עוד פירוש". אם פירוש אחד סותר את האחר, הרי זה משובח. כל התובנות והחידושים הללו נכתבו בקיצור ובתמציתיות, כסיכומה של שיחה ארוכה ומבריקה. הסגנון הקטוע של המדרש תובע מהקורא למלא את החסר.חז"ל הם שהובילו את הוצאת משמעות המילים מהקשרן. כך למשל, כאשר אלוהים מוכיח את קין בבראשית ד' י': "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", מתרגם הדרשן בבראשית רבה את הפסוק כ"קול דמי אחיך צועקים עלי", דהיינו נגדי. בסופו של חשבון, אם אח רוצח אח, מי האשם אם לא אלהים אשר ברא את האדם, כל אדם, בצלם אלהים?דגם חריף ביותר לאומנות הפרודיה היהודית מופיע במדרש ההלכה:"מי כמוך באלים ה'- מי כמוכה באלמים… מי כמוך באלמים מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח). משחק מילים? בקושי. משחק המילים הזה גובל הרי בחילול ה'. הוא מספק לגיטימציה למחאה כלפי האל תוך שימוש במילותיו של האל, כותב התורה, עצמו. הנה דוגמה נוספת, מורכבת יותר, המופיעה בתלמוד הירושלמי ומצוטטת כאן על פי גרסתה במדרש תהילים:"אמר ר' פנחס הכהן בר חמא: משה תקן להם לישראל סדר תפלה, שנאמר: "האל הגדול הגבור והנורא". הגדול – שעשה גדולות במצרים הגבור – שעשה גבורות על היםוהנורא – שהוקם המשכן בימיו… ירמיה אמר: 'האל הגדול הגבור' ולא אמר 'והנורא'. ולמה אמר 'הגבור'? אמר: 'לזה נאה לקרותו גבור, שראה שבניו מסורין בקולרין, וביתו חרבה ושותק'. ולא אמר 'והנורא', על בית המקדש שנחרב, שנאמר: 'נורא אלהים ממקדשך' (תהלים סח לו) – היכן הוא מוראו, שנכנסו שונאים בביתו ולא נתייראו?! דניאל אמר: 'האל הגדול והנורא' (דניאל ט ד), ולא אמר 'הגבור'. למה? שבניו מסורין בקולרין, והיכן הוא גבורתו?! (מדרש תהלים (בובר) מזמור יט ד"ה [ב])ירמיהו ודניאל מוצגים כמחברי תפילות מחאה קיצוניות המוחים על כשלון אלוהי משה. באופן דומה, המשורר בן המאה ה-12, יצחק בר שלום, חיבר פיוט[2] המבוסס על מדרשו של ר' ישמעאל:"אין כמוך באלמים,דומם ושותק למענימים.צרינו רבים קמים,בהוסדם יחד לנדפנו.איה מלככם חרפונו?לא שכחנו ולא שקרנו. אל דמי לך" החוויה היהודית בימי הביניים עומדת בכל כובד משקלה מול הבטחות הברית שבתורה – הבטחות שהופרו.

מציאת משמעות חדשה

גם השואה, אם כן, מעמידה את החוויה היהודית מול הבטחות שהופרו. הדרך להתמודדות צריכה להיות אותה דרך שבה נקטו חז"ל לכל אורך השנים. התרסה כלפי שמים בעזרת אמנות הפרודיה היהודית בעזרת המדרש. דברים אלו עמדו ביסוד הניסיון שלי לחבר "הגדה" ליום השואה, שאותה כיניתי "מדרשי צלמוות". האנתולוגיה שחיברתי מנסה לשזור מקורות מן התנ"ך, מספרות חז"ל, מימי הביניים ומהספרות המודרנית בדרך מדרשית. כל חלק מ"מדרשי צלמוות" בנוי על אנלוגיה חלקית או ניגודית, מהותית או מקרית בין הטקסט מסורתי לבין חומרים העוסקים בשואה או באסונות אחרים שפקדו את עם ישראל.השואה היא הטקסט שלנו; חז"ל והסופרים המודרניים – נבואות הזעם, משניות ברכות, סוטה וכלים; כתבים ימי ביניימים; קירקגור, קאמי וקזנצקיס – הם המפרשים. כיוון שמדרש נובע ממיזוג אופקים של טקסט וחוויה, הרי כשם שאירועי ההווה מאפשרים להבין את הטקסט העתיק, כך הטקסט המסורתי מגלה את משמעותו של האירוע בן זמננו.[3] אם השואה מייצגת אב טיפוס היסטורי חדש, סדר חדש של המציאות, היא חייבת להעביר את משמעותה דרך דו-שיח אמיץ עם הטקסטים המקובלים. זהו הקו המנחה את "מדרשי צלמוות" – הגדה ליום השואה. המדרשים אינם עוסקים בעובדות ההיסטוריות של השואה; האחראים על רצח העם היהודי אינם מוזכרים בשום מקום בשמם; גם הגורל ההיסטורי של הקורבנות – בגטאות, במחנות וביערות מוזכר רק בעקיפין. "מדרשי צלמוות" מתמקד באותם פנים של השואה שאינם ניתנים להטמעה. אלי ויזל ניסח זאת טוב מכולם: "בראשית היתה השואה". הוא מתכוון לומר שהשואה מסמלת קרע בסדר האלוהי ובהבנה העצמית היהודית. אם ייתכנו חיי קודש בעקבות האסון הנורא הזה, על העם לגלות מקורות חדשים של משמעות, ולצורך כך נערכו המדרשים. בתוך המסגרת החדשה, הטקסטים המסורתיים משילים מעליהם חלק מן המשמעויות הישנות ומקבלים חדשות. כך למשל, הטקס התנ"כי של חליצת הנעליים מתחיל ב"מדרשי צלמוות" כהתכחשות לזיכרון האח המת, הכחשה המסומלת באורח מסתורי משהו על ידי חליצת הנעל. במדרש הנוכחי הוא מנהל דיאלוג עם מיליוני נעליים נטושות וללא אדם אחד בעולם שיכול "להקים את שם המת" עבור בעליהם. אף אחד – מלבדנו. אנו שזה עתה השלנו את נעלינו. בדומה לכך, שיטת המדרש מספקת תובנות מדהימות בעזרת זיווג של רעיונות סותרים. "מדרשי צלמוות" בנוי סביב שלשה זוגות בלתי אפשריים כאלו: הציווי האלוהי המורה על עקדת יצחק קוים בהסתלקותו של האל על ידי כל אם יהודיה ואב יהודי שהולכו אל מותם יד ביד עם ילדיהם; מצוות הנחת התפילין כאות על יד מקוימת בכוונה נוראה על ידי אלו שנושאים מספר מקועקע על ידם; והמקבילה הנוראה מכל – שתי מפות מונחות אחת ליד השנייה. הראשונה – מחנה ישראל במדבר, כשכל השבטים חונים סביב ארון הברית, סביב "מחנה שכינה"; השניה – בירקנאו, מחנה המוות הגדול באירופה, על "מחנה המשפחה", "מחנה הנשים" ו"קנדה". במרכז כל המחנות יש מרחב אשר כל בן תמותה המתקרב אליו מומת. זוהי נוראות ענן השכינה הנמצא שם.סקירה כזו של הרוע עלולה להביא להתמסרות לסטרא אחרא, לצד האפל של הקיום. אך "מדרשי צלמוות" מבקשים לבצע מהלך אחר, מורכב יותר. ראשית, לתת קול לזעם, לתת לרוע את המקום המגיע לו, וכך להכיל אותו. במבנה ובתפאורה שלו, "מדרשי צלמוות" מבקש ליצור מקום תפילה שבו הקהילה מתאבלת, מביעה את זעמה ואת עיצבונה, חווה את הזמן והמקום האחר באמצעות תיאוריהם של אותם אנשים שחוו את הזוועה. בשלב השני, נשקם את האמון עם אלוהינו ועם הטקסטים היהודים שמציאות השואה מכחישה אותם במבט ראשון. כפי שיהדות התפוצה קבעה את פורים ואפשרה הוללות ופרודיה, כך חובה על היהדות שלאחר השואה לקבוע יום לזעם אפוקליפקטי. או אז, כשהיום-של-לילה יגיע לקצו, ניתן יהיה להתמודד מחדש עם עולם שנסדק.

[1] "מדרשי צלמוות – הגדה ליום השואה" תורגמה ונערכה לקהל הישראלי על ידי נועם ציון וחברי בית המדרש "חדרים" במכון שלום הרטמן, ואוירה על ידי רבקה מרים. היא עתידה לצאת לאור לקראת יום השואה וניתן להזמינה באמצעות משרד "נאמני תורה ועבודה".

[2] הפיוט "אין כמוך באלמים" (1147) חובר לשימוש בבתי הכנסת בט' באב לזכר היהודים שנטבחו על ידי צלבנים בגרמניה.

[3] ראו יצירותיו של האמן יהודה גולדין