בעקבות גיליון 54, "חסידות, ניו-אייג' ורוחניות":
מה בין השאלה "מה זה אומר לי?" לשאלה "מאי אהניא לי רבנן?"
אליעזר מלכיאל
ד"ר אליעזר מלכיאל, מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה העברית ובמכללת הרצוג; מרכֵּז התכנית להעשרה תרבותית בבית המדרש גלי מסכתא.
בגיליון דעות הקודם, שעסק בנושא החסידות והעידן החדש, עלתה שאלת הסובייקטיביות ביחס לעבודת ה'. החסידות, ובעקבותיה החסידות החדשה ביתר שאת, העמידו את שאלת המשמעות האישית כשאלה מרכזית אשר ממנה נובעות השלכות מעשיות ותפיסתיות. אליעזר מלכיאל מברר לעומק את המורכבות ואת ההשפעה של השאלה שלעתים מעוררת אי-נוחות: מה זה אומר לי?
המושג "החסידות החדשה" נקשר לעתים קרובות עם "העידן החדש". אחת מנימות החבל שקושר ביניהם היא ההתמקדות בהיבט ה"סובייקטיבי", שמסיט את החשיבה לשאלה "מה זה אומר לי?". המפנה הסובייקטיבי הזה הוא מוקד להתקפות על החסידות החדשה ועל העידן החדש, והוא מתפרש כמפנה נרקיסיסטי אגוצנטרי. הפרשנות מניחה שמטרת השאלה היא בחינת התועלת והרווח שמביאים הלימוד או הציווי או האמירה התורנית לשואל. כשהשאלה מובנת באופן הזה, היא מאיימת לעמעם את יראת השמיים ואת המחויבות לתורה ולהלכה (המבקרים מוצאים טעם דומה לפגם גם בשאיפה "להתחבר" לתורה, שמגלמת גם היא את המפנה הסובייקטיבי). יש להודות כי השאלה עלולה לנבוע ממקום נרקיסיסטי, אבל איני סבור שזה עוקצה המהותי. אכן יש בה עוקץ, והיא ראויה לבחינה ביקורתית, אך כדי לדון בה ולבקרה כדאי לנקותה מנספחים מקריים.
בפסקאות הבאות אבקש להעמיק במשמעותה של השאלה הזו ובעמדה הרוחנית שהיא מבטאת. העוקץ בה טמון בזה שהיא חושפת את ממד המשמעות הקיומית והסובייקטיבית של המצווה, האמונה או האמירה. ודוק – חשיפתו ולא יצירתו, משום שהממד הקיומי תמיד קיים ונוכח ברקע, ובעצם בתשתית. מי שמתעלם מהמימד הזה ותופס את המציאות שמולו כאובייקטיבית ניצחת, מחוץ להישג ידם של מחשבה, ערעור וביקורת, אינו באמת נפטר ממנו – הוא רק מדחיק אותו ומעצים בזה את עיוורונו כלפיו. מי שנעשה מודע לו, אנוס (או זוכה) להכיר בכך שבמציאות שהוא רואה מולו נשקף אליו (גם) הוא עצמו; שהמציאות שמולו מבטאת (גם) עמדה סובייקטיבית-קיומית, אחת מיני רבות, אפשרות בתוך שדה רחב של אפשרויות. מכלול חדש של שאלות נפתח לפניו, ועמו סכנות – או הבטחות – לערעור ותמורה.
כדי להבהיר את האמירות המופשטות האלה, אמחיש אותן בדוגמאות קונקרטיות. בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. מה עניינה של אמירה זו? זוהי קביעה אובייקטיבית של אמת אובייקטיבית. ההתייחסות אל הקביעה כאל אמת אובייקטיבית עשויה לשמש תריס בפני השאלה בדבר משמעותה של האמת הזו. זו פשוט עובדה. מן הכיוון ההפוך, מי ששואל למשמעותה של הקביעה הזו אינו נינוח ברושם הראשוני שיש לקביעה עליו. המודעות לרושם מאפשרת להגיה אור על הרושם הזה ולהתבונן בו. התהייה אחר המשמעות – שהייתה שם כל העת – והרצון לברר אותה, אינם משאירים אותה על מכונה; הם מפרקים את גולמיותה הראשונית והעיוורת ומוצאים בה מורכבות, עומק, פנים לפנים מפנים. לקביעה האובייקטיבית יש צד סובייקטיבי, קיומי, והוא משמעותה. האמונה בבריאה אינה רק ציון של עובדה אוביייקטיבית אלא היא גם "אופן של היות", אחד מיני רבים אפשריים: האמונה בקַדְמוּת משרטטת מפה אחרת של האפשרי וההכרחי מזו שמשרטטת האמונה בבריאה; מי שמאמין בבריאה פתוח אל המפתיע והסודי והניסי. המאמין בקדמות אינו פתוח אליהם ורואה אותם כבלתי-אפשריים (לאמיתו של דבר, האופציות "לראות אותם כאפשריים" ו"לראות אותם כבלתי אפשריים" הן עצמן להיות פתוח-קיומית אליהם ולחלופין להיות לא פתוח-קיומית אליהם). המודעות לממד המשמעות מאפשרת את השאלה בדבר ערכה הקיומי-אתי של האמונה בבריאה; היא מאפשרת אותה משום שהיא חושפת את ממד המשמעות של אמונה זו, ממד שבו מתגלים לעין אופנים אחרים של קיום ומשמעות.
כל כבודה בת מלך פנימה. מה עניינה של אמירה זו? זוהי קביעה אובייקטיבית של אמת אובייקטיבית. ההתייחסות אל הקביעה כאל אמת אובייקטיבית עשויה לשמש תריס בפני השאלה בדבר משמעותה של האמת הזו. זו פשוט עובדה. מן הכיוון ההפוך, מי ששואל למשמעותה של הקביעה הזו אינו נינוח ברושם הראשוני שיש לקביעה עליו. השאלה בדבר משמעותה של העובדה חושפת בה ממדים עלומים – נוכחים אך מודחקים – ומספקת לה "תיבת תהודה" להגברת צליליה. האמירה שכל כבודה פנימה אינה מציינת רק מצב עניינים אובייקטיבי, אלא היא גם "אופן של היות", והיא גם מחוללת תנודות בתוך שדה היחסים עם אופני-היות אחרים: עמדתו של האומר מכבדת אך גם מסתייגת; משגבת אך גם משרטטת גבולות; ואולי אפילו משגבת כדי לשרטט גבולות ולהרים שלט "עצור" ("עצרי"). זו כמובן פרשנות, ואפשרית גם פרשנות אחרת. כך או כך, השאלה חושפת את "אחורי הקלעים" של העובדה, דרמה שפתוחה עתה לדיון ולוויכוח. וגם כאן, בממד המשמעות נפרשׂים ומתגלים לעין אופנים אחרים של קיום ומשמעות: הכבוד כלפי בת המלך שכבודה פנימה מובן מעתה וגם נבחן על רקע אופני התייחסות אחרים לאישה. עשוי להתברר שאופנים אחרים שמכבדים פחות, בעצם מכבדים יותר; עשוי גם להתברר שהאופנים האחרים רק מתיימרים לכבד יותר, ולאמיתו של דבר הם משפילים ומבזים. עשוי גם לא להתברר.
אדם חייב לקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות. זו אמת אובייקטיבית רבת משקל ורבת רושם; אך גם כאן השאלה למשמעותה מזעזעת את הרושם הראשוני שלה וחושפת בה ממדים עלומים. פרופ' לייבוביץ' המנוח קבע את קבלת עול מלכות שמים – וחזר וקבע אותה, וחזר וקבע אותה – כתריס בפני שאלת הערך והמשמעות. היא האמת שמבדילה את חיי המוסר ופולחן הערכים מעבודת השם, את עובד השם מעובד-עצמו, את המסוּר לדבר שמים מהמסוּר לאנושי. אבל התריס רופף, וברגע ששואלים למשמעותו הקיומית הוא מתפורר, ועמו הגדֵרות שהוא מבקש לגדור. מהי משמעותה הקיומית של עמדת המחויבות? ובפרט, מה משמעותה של עמדת המחויבות כאשר היא מורמת כתריס מפני שאלת המשמעות? מהו הטעם הקיומי בשלילת שאלת הטעם הקיומי? איזה אופן-היות מתבטא בעמדה כזו? כמקודם, העיקר בשאלת המשמעות אינו בהכוונת המחשבה לתשובה מסוימת, אלא בחשיפה של מרחב אפשרויות: עמדת המחויבות שאינה שועה למשמעות מבטאת אולי מנוס מחופש? אולי היא מבטאת את הצורך לבצר איזושהי נחישות אטומה, שאינה חשופה לדינמיקה של הסובייקטיביות ולנגעיה? אולי היא מבטאת ניכור פנימי? ואולי לא? אולי מבטאת קבלת העול שמעל טעם ודעת את כיסופיו הפנימיים והעמוקים ביותר של עובד השם? אולי היא הביטוי העצמי העילאי שלו ושל מערכת ערכיו מעצבי זהותו? (גם במקרה זה, כמובן, נמוגות ההבחנות שהתריס ניסה להציב, שהרי נחשפו הטעם והמשמעות הקיומיים, וסולם הערכים שביסוד העמדה.) כך או כך, השאלה חושפת את "אחורי הקלעים" של האמת האובייקטיבית; דרמה שפתוחה עתה לדיון ולוויכוח מתוך עושר של אפשרויות מתחרות. וכמקודם, זו דרמה שמאפשרת חידוד של הבחנות וחיפוש דרכים חדשות.
את הדוגמאות עיצבתי בכוונת מכוון כדי להדגיש שלוש נקודות שכרוכות זו בזו (וכדי להוציא משלוש טעויות נפוצות שכרוכות זו בזו) בהבנת "סובייקטיבי": [א] סובייקטיביות היא אופן הופעה של האובייקטיבי, ומודעות אליה אינה גוררת בהכרח רלטיביזם שכופר בעובדות ומחליף אותן בנרטיבים תלושים מכל מציאות (גם כאשר מדובר בעובדות רוחניות וערכיות). כשאני שואל למשמעותה-עבורי של העובדה האובייקטיבית, איני הופך בזה את העובדה האובייקטיבית ל"עובדה" במירכאות, שמתקיימת רק "בתוך הסיפור הפנימי שלי". אני שואל למשמעותה-עבורי של העובדה האובייקטיבית שבהחלט נוכחת גם באופקיהם של אחרים. [ב] סובייקטיביות אינה כולאת אותי בתוך עולמי הצר; השאלה "מה זה אומר לי?" היא פסיעה אל מרחב של אפשרויות שעשוי להוציא אותי מתוך עצמי ולהתמיר את הפריזמה הסובייקטיבית המקורית שלי. מודעות לממד המשמעות היא מניה וביה מודעות לאפשרות שאחרים מוצאים באותה עובדה משמעות אחרת, ופתיחות לאפשרות ללמוד מהם משהו על העובדה ולהעשיר או לשנות את משמעותה גם עבורי. [ג] החתירה למודעות עצמית – להבנה של הסובייקטיביות שלי – אינה ניזונה מהתרכזות נרקיסיסטית בעצמי, ובדרך כלל היא ההפך מזה ותרופה לזה.
עושר האפשרויות והתחדשותן המתמדת הם ממהות העניין: העובדה האובייקטיבית משתברת בפריזמות סובייקטיביות מרובות, שמשתנות והולכות עם חילופי הנסיבות והמצבים והזמנים. על כן דווקא השאלה "מה זה אומר לי?" היא השער לשאלה "מה זה אומר?" – דווקא השאלה האישית הופכת אותנו לרגישים ומכווננים לניואנסים הדקים והדינמיים שאופייניים לממד הסובייקטיבי. תשובה מוכנה-מראש, אחידה, כללית ולא-מבחינה לשאלה "מה זה אומר לי", היא סימן מובהק לרצון להתחמק מדינמיקת הסובייקטיביות. תשובה קונקרטית שנחצבת בתהליך של הקשבה לעצמי תהיה תמיד תשובה אישית, גם דינמית ומתפתחת. בכך היא משרטטת "פיסת טריטוריה" בתוך המרחב הגדול של אפשרויות סובייקטיביות, ונפתחת אליו.
אחרי שנברָר התבן מן הבר בשאלה "מה זה אומר לי?", מזדקרים גם עוקציה: המודעות שהיא מעוררת ומטפחת מחייבת שידוד מערכות בהבנת היחסים בין האנושי ובין האלוהי, בין ההיסטורי וההקשרי ובין הנצחי. הביטוי הקונקרטי של המודעות למשמעות, בהקשר הדיון בערכה ובסכנותיה של "החסידות החדשה", הוא מודעות להקשר ההיסטורי של התהוות התורה שבכתב והתורה שבעל פה, של האמונה ושל ההלכה – הקשר היסטורי שהוא גם הקשר של זהויות אנושיות, של תפיסות עולם, של ערכים ושל רגישויות. מענה רציני ועמוק לשאלה "מה זה אומר לי?" מחייב לא רק שקדנות ולמדנות מפליגים (ל"חסידות החדשה" נספחות לפיכך "שקדנות חדשה" ו"למדנות חדשה"), אלא גם הכרעות כואבות ומטלטלות בעיקרי האמונה. על זה אפשר וראוי להתווכח.
