בשבוע הראשון לקרבות, הפך האלוף במילואים יאיר גולן לגיבור מקומי. ההיענות שלו לפניית אזרחים והירידה המהירה לשטח במדי צה"ל ונשק, לטובת חילוץ תושבים מהתופת, הביאו התפעמות גורפת מכל שכבות העם. גם אלוף נועם תיבון, שיצא לחלץ את בנו ומשפחתו מביתם בקיבוץ, ועד שחבר אליהם חיסל מחבלים יחד עם חיילים שפגש בשטח, קיבל כוכב של הכרה ציבורית על הדש.
לוחמים לאורך ורוחב הסקאלה הפוליטית הציפו את יחידות המילואים, שבו לארץ בטיסות מיוחדות וברכביהם ניקדו את כל הדרך אל החזית. מראה המכוניות החונות לאורך הכבישים הרחיב את הלב כמו חצבים לבנים מבשרים שנה גשומה.
"קרסה הקונספציה שהשמאלנים לא מתייצבים", כתבה עיתונאית באחד מעיתוני הימין. "ניבאתי שהם לא יסרבו בזמן אמת", כתב הדוקטור שאם ניבא כך כנראה שהיו מי שהיו זקוקים לנבואה.
קריסת הקונספציה לכאורה חשפה את חוסר ההבנה העמוק ואת הזרות שהפכה לבת בית בין חלקים בתוך שכבות האוכלוסייה, אלה כלפי אלה. המבט הסוקר את פני השטח, קורא כותרות עיתונים וציטוטים בראיונות תקשורתיים, ומסיק על כוונות ומניעים, עיוור לגמרי ליסודות, למערכת ערכים.
בשנה החולפת שמעתי קולות רבים על המחאה נגד הרפורמה המשפטית. עם חלקם הסכמתי, עם חלקם פחות. גם לא את כל המופעים של המחאה אהבתי. אנחנו איננו שפחות, וסרבנות היא הצהרה לא ראויה ומפוררת. אבל לא היה לי פקפוק, ולו הקל שבקלים, בזיקה של המפגינים לארצם.
מי שהטיל ספק בנאמנות ובזיקה של יאיר גולן, נועם תיבון, אחים לנשק ו"אנרכיסטים" אחרים, אל מדינתם, לא מבין את תפיסת העולם השמאלנית ולא מכיר את הציבור הזה. הוא כנראה חי בבועה שבה הדהדו אליו רק את הרהורי ליבו ולב מחנכיו.
לאורך השנים הצטמצם המושג "ציונות", ואיתו אחיו, "לאומיות", והפך למטבע לשון בבעלות צד אחד בלבד של המפה הפוליטית. הניכוס היה כל כך מוחלט, עד שהופקע לגמרי. כך הלכו המושגים והתרחקו. מצד אחד ניצב מי שתומך בחלוקת הארץ תמורת שלום, בשוויון מגדרי ובקדימות לזכויות הפרט, ומהצד השני ציונים ולאומיים.
בילדותי, עברו עליי ארבע שנים בבית הספר היסודי במדרשת בן גוריון בנגב, שדה בוקר. הייתי הילדה הדתיה היחידה בבית הספר במשך שנתיים, ובשנתיים שאחרי הצטרפה משפחה דתית נוספת למניין הבית ספרי. לא היו תפילות בוקר אלא "בוקר שיר". לא התקיימו טקסי ראש חודש. בשיעור אזרחות, העזה המורה להזכיר בפנינו את האפשרות של "בינאום ירושלים", מושג שלא שמעתי לפני כן מעולם. אבל בדבר אחד הלעיטו אותנו בלי הרף: ציונות. איש לא אמר את המילה המפורשת. בכל חודש יצאנו לטיול רגלי במדבר, בכל יום שלישי למדנו שירי ארץ ישראל לפי נושאים: התיישבות, שירי אהבה, שירי רעות. בכל שנה הנחנו פרחים על קברם של דוד ופולה.
המחנכים והמורים שלי לא קיימו אף מצווה דתית, אבל את טקס הסיום של כיתה ז' חגגנו בבית הכנסת העתיק במצדה. מחצית ילדי בית הספר הגיעו משדה בוקר, והמחצית השנייה כמוני, מבסיס רמון.
אם יש משהו שידענו על עצמנו יותר מכל דבר אחר זה שאנחנו ציונים. ההורים שלנו בצבא. בית הספר שלנו על שפת המצוק של נחל צין. אנחנו מיישבים את הנגב, כמו שהתכוון בן גוריון.
הילדים שלמדו איתי התפזרו בכל רחבי הארץ, משיכון קבע ביבנה ועד לגבעת אלה בצפון. רבים מהם מן הסתם השתתפו במחאה. הוריהם, שאף הם נדו ונעו מבסיס לבסיס, אולי מנהיגים את חלקה. הם מצביעי מרכז ושמאל.
מי שהטיל ספק במחויבותם של אנשי השמאל והמרכז לארץ ישראל, לא מבין את שורשי התפיסה הציונית שלהם, וגרוע מכך, לא מכיר את האנשים שעמם הוא חי. אין סתירה בין הומניזם שמבקש לבטל את הכיבוש או לחלק את הארץ ובין אמונה מובהקת בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה ריבונית יהודית. מי שזיהה את המאבק של השמאל נגד פרהסיה דתית או הרחבת התנחלויות ביהודה ושומרון עם זיקה לאומית חלשה, במקרה הטוב הוא פשוט בור ובמקרה הרע ציני. מדובר בתהליך ארוך ומחושב של דה לגיטימציה וטשטוש אידאולוגי שביצעו חברי כנסת, אנשי תקשורת ובעלי עניין, שבמקום להתמודד עם שאלות קשות על ניתוח עתידה הגיאופוליטי והדמוגרפי של ישראל, היה להם קל יותר לקעקע את המוטיבציה. להרחיק את הצד שמולם מעבר לשוליים של "ארץ ישראל היפה" עד שכמעט שכחנו איפה ומתי הומצא התואר הזה.
ל"גנרלים של השמאל", ל"אחים לנשק", לסתם "מערכניקים חילונים מכפר סבא", יש הורים ניצולי שואה ובנים חיילים בקרבי. גם להם אין ארץ אחרת והם קשורים אליה בכל נימי ליבם וגופם. מי שראה אותם מקימים חמ"לים ומתגייסים למילואים ו"קרסה לו הקונספציה" כנראה שמעולם לא יצא מגבולות יישובו ובית ספרו. אולי באה המלחמה הזאת והכריחה אותנו לקלף את ההטיות הראשוניות, את הקטרקט התודעתי ולהכיר פנימה את בני עמנו וארצנו.
עינת ברזילי היא דוברת 'קולך', עורכת בהוצאת ידיעות אחרונות. גדלה בקרית שמואל וגרה כיום בירושלים
