מצד אחד, לא ניתן לדבר על זהות יהודית מבלי לכלול בה הלכה. מאידך, ציבור גדל והולך מתקשה לקבל את ההלכה כמערכת מחייבת. ההלכה לא מאפשרת לאדם לערער על עצם המחויבות שלו כלפיה, עובדה היוצרת קושי יסודי עבור התודעה המודרנית. רק אם נטפל נכון בתודעה ההלכתית, באופן בו אנו ניגשים להלכה ותופסים אותה, תוכל ההלכה לתפוס מקום של כבוד אצל היהודי המודרני.
ההלכה נמצאת כיום במלכוד. היא במלכוד, כי מצד אחד אי אפשר בלעדיה. לבסס זהות יהודית על מרכיבים שאינם כוללים בצורה כלשהי את ההלכה זהו פרוייקט שאינו צודק וגם אינו נכון. הוא אינו צודק, כי חלקים גדולים מהציבור היהודי שומרים הלכה. אם אנו רוצים לבנות חברה משותפת, שתיתן ביטוי לכלל הזרמים והקהילות בעם ישראל, אי אפשר להתעלם מהערכים החשובים לחלקים אלה, וביניהם ההלכה. הוא אינו נכון, כי אי אפשר ליטול מהזהות היהודית את המרכיב הנורמטיבי שבה. ההלכה הרי אינה תופעה חדשה ביהדות. שורש ההלכה מצוי בתורה, שלצד סיפורים וערכים כוללת לא מעט מצוות מעשיות. אפשר אמנם לדבר על התפתחות בהלכה, על צמצומה או הרחבתה, אך בכל מקרה לא ניתן להתכחש לעצם קיומה. אי אפשר לדבר על זהות יהודית מבלי לכלול בה הלכה.
"אמנם גם בברית יש מעשים שחייבים לעשותם, אבל קיום המעשים אינו התכלית כשלעצמה. התכלית טמונה בעצם הקשר שנרקם בין שני הצדדים בברית. הברית משפיעה באופן קיומי על הצדדים השייכים לה. היא אינה חיצונית להם אלא מאחדת ביניהם, הופכת אותם לישויות התלויות בזהותן האחת בשנייה."
אבל, מן הצד השני, אצל ציבור גדל והולך, ובמיוחד אצל הדור הצעיר, צומחת ועולה התחושה שההלכה – גם אי אפשר איתה. יש אמנם דברים יפים בהלכה, שרבים ירצו לקיים, אבל מצד שני יש בה גם הרבה פרטים הנדמים ארכאיים וחסרי כל רלוונטיות לאדם המודרני. למעלה מכל זאת ניצב הקושי הסובב סביב קבלה עקרונית של המערכת ההלכתית כמחייבת. האדם המודרני הוא אדם חופשי, השואף למקסם את החופש שלו בכל רבדי החיים, והנה מגיעה המסורת היהודית וכובלת אותו בכבלים נורמטיביים. באופן פשוט, האדם אינו חופשי להחליט האם לקיים את ההלכה או לא. ההלכה פונה אליו בדרישה לקבל את עולה באופן עקרוני, ורק כשהוא בתוך המסגרת הזו ניתן לדון בהתפתחות וגיוון שקיים בה, מתי אפשר להקל או להתיר. אבל על עצם המחויבות שלו כלפיה, אי אפשר לערער.
כיצד ניתן לצאת מן המלכוד הזה? כיצד במצב עניינים זה יכולה ההלכה לדבר אל לבו של האדם המודרני, ובמיוחד אל הדור הצעיר?
טענתי היא שהתשובה אינה טמונה, וודאי שלא מתחילה, בהלכה עצמה, אלא בתודעה ההלכתית. גם אם נרחיב ככל יכולתנו את ההיתרים ההלכתיים בפועל, ונמצא דרכים עקיפות וישירות לפתור בעיות בתוך המערכת ההלכתית, לא נצליח לגשר על הפער שבין ההלכה ובין התודעה המודרנית. רק אם נטפל נכון בתודעה ההלכתית, קרי – באופן בו אנו ניגשים להלכה ותופסים אותה, תוכל ההלכה לתפוס מקום של כבוד אצל היהודי המודרני ולהיות חלק מבניין זהותו. אז ניתן יהיה לדבר על מחויבות להלכה מבלי לפגוע באישיותו החופשית.
בין חוזה לברית
מהי אפוא אותה תודעה הלכתית שתבטא נכונה את המחויבות ההלכתית? על בסיס מה יושבת הדרישה למחויבות ההלכתית? כדי להבהיר זאת, וכדי לעמוד על הבעיה הטמונה בתודעת המחויבות ההלכתית הקיימת כיום בעולם הדתי, אבקש להיעזר בשני מושגי יסוד מהתרבות הכללית, ובאמצעותם להגדיר את טיב המחויבות ההלכתית כיום. שני מושגי היסוד הם "חוזה" ו"ברית".
חוזה, או הסכם, הוא מערכת התחייבויות שאדם מקבל על עצמו במסגרת קשר משפטי שנוצר עם גורם אחר. החוזה מכוון למעשים מסוימים, ובמסגרתו האדם נדרש למלא את חובותיו המעשיות המנוסחות בהסכם. לרוב יפרט החוזה את התשלום שיינתן בעקבות מילוי ההוראות ואת הסנקציות שיבואו בעקבות הפרתן. בין כה ובין כה, בסופו של דבר המדד למימוש חוזה הוא אחד ויחיד – ביצוע או אי-ביצוע של ההוראות.
מושג הברית מתקיים במישור אחר. אמנם גם בברית יש מעשים שחייבים לעשותם, אבל קיום המעשים אינו התכלית כשלעצמה. התכלית טמונה בעצם הקשר שנרקם בין שני הצדדים בברית. הברית משפיעה באופן קיומי על הצדדים השייכים לה. היא אינה חיצונית להם אלא מאחדת ביניהם, הופכת אותם לישויות התלויות בזהותן האחת בשנייה. מן הסתם, לקשר קיומי שכזה שנרקם בין שניים, יהיו השלכות על המעשים שהם יעשו בעקבותיו. אבל המעשה עצמו לעולם לא יהיה גילום מלא של הקשר. הוא יהיה רק תוצר שלו, לא מהותו.
כדוגמה טובה להבחנה שבין חוזה לברית ניתן להביא את מוסד הנישואין. המסורת היהודית יודעת לנסח את חובותיו של האיש כלפי אשתו ולהיפך, ואולם ודאי שאין חובות אלה מהוות את מהות הנישואין. מהות הנישואין היא הקשר הקיומי שנוצר בין האיש לאישה. זו ההתייחדות של שני הצדדים, המבוטאת במעשה הקידושין. החובות, שמנוסחות בכתובה, הן תוצר של קשר זה, אך לא מהות הקשר עצמו. מילואן הוא לכל היותר סימן לקיומו של הקשר אך לעולם לא הסיבה שלו.
כשבידינו הבחנה זו נשוב לבחון את תודעת המחויבות ההלכתית. כיצד נתפסת תודעת ההלכה בימינו – כחוזה או כברית? ככל שאני מעורה בשיח הדתי, נראה שהמחויבות ההלכתית נתפסת כיום בעיקר כחוזה. עובדה היא, שהעיסוק המרכזי של מחנכים רבים הוא ב-Doing. אנו עוסקים בשאלה האם אנחנו וילדינו שומרים מצוות וכמה. אנו מחשיבים יותר את השאלה האם אנו וילדינו נוסעים בשבת או לא, מניחים תפילין או לא, מתפללים במניין או לא, מאשר שאלת האמונה באלוהים או החיבור הכללי לזהות היהודית. והרי זוהי למעשה המשמעות של המונח "דתי". המילה דת, שמקורה בלשון הפרסית העתיקה, משמעותה היא חוק ("ואת דתי המלך אינם עושים"). להיות דתי משמעו אפוא להיות אדם ששומר את החוק הדתי, בלא כל קשר לשאלת הזהות שלו או חוויית היהדות שלו.
עבור רבים, שאלת היהדות מזוהה עם רמת הדתיות. כך זהות יהודית נתפסת כעניין של מעשים. במה אדם מאמין, עד כמה הוא גאה להיות יהודי ועד כמה הוא מחובר לזהות היהודית שלו מבחינה רוחנית ורגשית, אלו שאלות נלוות לתכלית המרכזית, שהיא קיום בפועל של המצוות הדתיות, אך לא המהות. בגישה כזו, היהדות תיתפס כחובה המוטלת על האדם, וההלכה תיתפס ממילא כעול. ההצדקה היחידה לקיומה בהקשר זה הוא השכר המובטח למקימיה. כשם שחוזה מפרט את התשלום, כך שיח דתי בסגנון זה ידבר על חיים טובים בעולם הזה או בעולם הבא.
"העיסוק המרכזי של מחנכים רבים הוא ב-Doing. אנו עוסקים בשאלה האם אנחנו וילדינו שומרים מצוות וכמה. אנו מחשיבים יותר את השאלה האם אנו וילדינו נוסעים בשבת או לא, מניחים תפילין או לא, מתפללים במניין או לא, מאשר שאלת האמונה באלוהים או החיבור הכללי לזהות היהודית."
אולם, כשאנו מציעים גישה זו בפני האדם המודרני, קל לשער שהוא יתקשה לקבלה. כאמור, האדם המודרני חופשי בתודעתו. הוא בוחר לעצמו את החוזים שברצונו להקשר בהם ולהתחייב אליהם. אם ההלכה היא חוזה, אז במה היא שונה משאר החוזים של חייו, כמו המוצרים שהוא רוכש או חברת האשראי בה הוא בוחר? עצם הגישה החוזית כבר טומנת בחובה את האפשרות להשתחרר ממנה. אם החוזה לא יהיה מספיק אטרקטיבי עבור האדם, הוא פשוט לא יבחר בו.
ההלכה כמי שהיננו
המענה הנכון למלכוד שבו ההלכה מצויה בימינו הוא שינוי המבט על המצוות – ממבט של חוזה למבט של ברית. בתודעת הברית, כפי שזו נוסחה על ידי לא מעט הוגים – חלק גדול מהם מארה"ב, כמו דוד הרטמן או מיכאל וולצר – היהדות אינה דת, והמצוות אינן מהות הזהות היהודית. המחויבות אינה מופנית לשולחן ערוך, לרמב"ם, לגמרא או למשנה, אלא בראש ובראשונה לא-לוהים, לגורל היהודי ולייעוד היהודי. שורש הזהות היהודית הוא הברית שנכרתה בין עם ישראל ובין א-לוהים, ברית שראשיתה בימי האבות והמשכה במצרים ובסיני. מהות הברית היא הפסוקים האמורים בראשיתו של מעמד הר סיני:
"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"
בשלב זה, אנו מצויים עוד טרם ניתנו מצוות לעם ישראל. אבל מהות הברית כבר נקבעה כאן: לשמש ממלכת כהנים וגוי קדוש. להוות אומה, שדמותו של א-לוהים תהיה נוכחת באופייה והתנהלותה והיא תבטא את אידיאל הקדושה. זו תכלית היהדות. זוהי הברית. כל המצוות שיבואו בהמשך הן רק תוצר של ברית זו, הן ההשלכה המעשית של הקשר העמוק הזה שנרקם בין העם ובין א-לוהיו. המצוות לא יינתנו בבת אחת. הן יתפתחו לאורך זמן, מספר שמות ועד דברים, במקרא ובתורה שבעל פה, ולמעשה עד ההלכה של ימינו. הן תמיד יותאמו למעמדו ואופיו של העם ולזמן שבו הוא קיים. בכל דור, יינתן תרגום מעשי-עדכני לאותה ברית קדומה. בכל תקופה תמומש הברית בצורה הנכונה לה. זה סוד צמיחתה והתפתחותה של ההלכה ההולכת עם עם ישראל מדור לדור. ההלכה הריאלית היא מימוש הברית בזמנים משתנים.
"אם ההלכה היא חוזה, אז במה היא שונה משאר החוזים של חייו, כמו המוצרים שהוא רוכש או חברת האשראי בה הוא בוחר? עצם הגישה החוזית כבר טומנת בחובה את האפשרות להשתחרר ממנה."
כשתודעת המחויבות ההלכתית צומחת מנקודה זו, איננו מציבים לנגד עינינו "דתו-מטר" ולא מודדים את אורך הציציות או כיסוי הראש כדי לבחון עד כמה אנחנו יהודים. היהדות נמדדת בראש ובראשונה על פי עומק הזהות היהודית שלנו ושל ילדינו, תחושת שותפות הגורל עם שאר היהודים שבעולם, תודעה היסטורית יהודית ותודעת ייעוד של העם היהודי. אנו מתחשבים יותר ברובד הקיומי של הזהות היהודית ולא בביטויים החיצוניים שלה. המחויבות מופנית לשם ישראל שאנו נושאים בגאון ולא למעשה כזה או אחר.
באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר המחויבות שלנו תופנה למקום הזה, לשורש הקיומי של הזהות היהודית, יהיה קל יותר לדבר על המחויבות למעשים. או אז המצוות וההלכה לא יעמדו לבדם. המעשים המחויבים ייתפסו כתוצר של מהות פנימית עמוקה ולא כעול חיצוני לנו. ההלכה תיתפס כגילום של מי שאנחנו, כתוצר של מערכת יחסים עמוקה של היחיד עם הקולקטיב היהודי, עם עברו, עם עתידו ועם א-לוהים. בגישה זו נהיה פטורים, ולמעשה לא-רשאים, לדבר על קיום מצוות במושגים של חובה, שכר ועונש או רווח והפסד. מלכתחילה לא נתייחס להלכה כבמודל השוק, של דבר שאנחנו רשאים לקחת או לזרוק. את המצוות נצייר כזכות, כמחויבות שלנו כלפי עצמנו. דרכן נבטא את מי שהיננו, וזהו כבר מבט הרבה יותר רך, וגם יותר נוגע לאדם המודרני. כל מתנות העולם אינן משתוות לכך. ההלכה מעניקה לנו דבר שלא יינתן עבורנו על ידי שום גורם אחר – ההלכה תיתן ביטוי לזהותנו ותעניק לחיינו משמעות קיומית.
"דווקא כאשר המחויבות שלנו תופנה למקום הזה, לשורש הקיומי של הזהות היהודית, יהיה קל יותר לדבר על המחויבות למעשים. או אז המצוות וההלכה לא יעמדו לבדם. המעשים המחויבים ייתפסו כתוצר של מהות פנימית עמוקה ולא כעול חיצוני לנו."
הדבר המעניין הוא שדווקא תודעה זו מאפשרת סובלנות גדולה יותר כלפי בעיות שמצויות במסורת ההלכתית. כי כאשר אנו מבינים שמעשה כזה או אחר הוא לא מה שמגדיר אותנו, אנו מסוגלים להיות יותר סובלניים כלפיו, וגם אם נדרוש תיקון, לא על כך נשתית את כל הווייתנו. יחסנו למצוות יהיה רגוע יותר, מכיל יותר ומתחשב יותר, ובשל כך גם מחויב יותר.
דרך זו היא הצעד הראשון שעלינו לעשותו לקראת גאולת ההלכה והוצאתה מהמלכוד בו היא שרויה כיום. הצעתי היא פרדוקסלית: אם ברצוננו לעודד מחויבות להלכה, עלינו להפסיק למדוד את הזהות היהודית על פיה. עלינו לדבר על אמונה ולא רק על מעשה, להתייחס לכוונה ולא רק לדיבור. נשקיע בפיתוח הזהות והחזון היהודיים, בברית הגורל ובברית הייעוד, ולא נספור מצוות או תפילות במניין. בגישה שכזו תשוב ההלכה למקומה הנכון. היא תיתפס כאמצעי ולא כתכלית, כביטוי ולא כמהות. אז נוכל לחוש שהיא שלנו, גילום של מה שהיננו, וממילא נהיה יותר מחויבים כלפיה. כי מהכל אנחנו יכולים להתנער ולברוח, חוץ מדבר אחד: ממי שאנחנו.
ספרו של הרב פכטר, 'יהדות על הרצף', העוסק בתודעה ההלכתית בעידן המודרני, יצא לאחרונה לאור בהוצאת כרמל.
