ממלכתי-דתי פתוח לכל
אתגריו הבאים של החינוך הדתי
הדר לפשיץ
הדר לפשיץ הוא מורה לאזרחות בתיכון הימלפרב בירושלים,
דוקטורנט באוניברסיטה העברית וראש פרוייקט "אור חדש" של נאמני תורה ועבודה לשיפור שירותי הדת בישראל
מתחילת דרכו מילא החינוך הדתי תפקיד בהגנה על ילדיו מפני פיתויי החילוניות והמודרנה. כיום, עם שינוי כיוונה של הרוח וחזרתן של הדת והיהדות למרכז השיח הציבורי, החינוך הדתי נקרא לאתגר חדש: להפוך לזרם החינוך המרכזי והמוביל במדינת ישראל, על ידי אימוץ מדיניות חינוכית פלורליסטית הנותנת מענה לקהלים מגוונים: חרדיים, מסורתיים, דתיים וחילוניים
ביסמרק הגדיר מדינאי טוב בתור "מי שיודע לאחוז בשולי אדרתו של שר ההיסטוריה". לאמור: מדיניות צריכה להיקבע בהתאם ל"רוח הזמן". במאמר זה אני מבקש להציב בפני קברניטי החינוך הדתי בישראל קריאה להיענות לרוח הזמן.
הטיעון היסודי בדברים שלהלן הוא כי רוח הזמן ביחס לחינוך היהודי כיום, בראשית המאה העשרים ואחת, הפוכה למגמה שאפיינה את ראשית המאה הקודמת, כשהונחו היסודות לזרם החינוך הממלכתי-דתי. אז נקרעה מערכת החינוך ל"זרמים נפרדים" מתוך סיבות טובות ומוצדקות, ואילו כיום, בעקבות תהליכי עומק דתיים שהתרחשו במהלך המאה שחלפה, אתגרים אחרים וחדשים עומדים בפני החינוך הדתי, והגיעה השעה לתפור מחדש את הקרעים.
אתגריו, קשייו והצלחותיו של החינוך הממלכתי-דתי נדונו רבות בשיח הציבורי הדתי, בין היתר גם בבמה זו. לפני כשנה וחצי הוקדש גיליון שלם של "דעות" לדיון בשאלה: "להיכן פניו של החינוך הממלכתי-דתי" ("דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר", דעות 42, 2009). בגיליון זה התגוששו שלושה כותבים על אופיו של החינוך הדתי: נתנאל יחיאלי התרפק על בנו, נועם יוסף, השב אל ה"חיידער"; אסתר לפיאן, לעומתו, הציגה את תסכולם של פרחי הוראה אשר אינם יכולים להשלים עם האופקים המצומצמים בחינוך הדתי; ושרגא בר און ביקש "להחיות את העצמות היבשות" של המורים הדתיים. טענתי במאמר זה היא כי החמ"ד יכול וצריך להכיל את כל הכיוונים השונים הללו בתוכו, וזהו האתגר הבא המונח לפתחו: להפוך למערכת פלורליסטית הנותנת מענה לקהלים מגוונים, ולאמץ מדיניות חינוכית שיכולה לאחות את השסעים שנוצרו בעבר, באמצעות הפיכתה לזרם החינוך המרכזי והגדול במדינת ישראל.
תחילת הדרך
החינוך הממלכתי-דתי (החמ"ד) בישראל החל להיבנות לפני כשלושה דורות. יסודותיו עוצבו בוועידת לונדון (1920), כשהחינוך הדתי זכה לאוטונומיה בהנהגת תנועת "המזרחי". באותה תקופה הובילה רוח הזמן לחילונו של רוב החינוך היהודי בארץ ישראל, ובתנאים אלו נמצאו הרוצים בחינוך דתי בקשיים מרובים. כדי להגן על זכות ההורים הדתיים לחינוך ילדיהם נדרשה "רשת הגנה" למערכת החינוך הדתי; זרם "המזרחי" נועד להבטיח את שמירת החינוך הדתי בעולם יהודי וכללי ההולך ומתחלן. לאחר הקמת המדינה המשיך החמ"ד את זרם "המזרחי", תוך שהחוק מבטיח בפירוט את שמירת האוטונומיה שלו. מוועידת לונדון עד הקמת החמ"ד במדינת ישראל חלפו שנות דור, אך "רוחות הזמן" לא השתנו בין התקופות: הדומיננטיות התרבותית במדינת ישראל המתחדשת הייתה שייכת למפלגות החילוניות, ול"רשת ההגנה" הדתית היה עדיין צורך.
אך לפיצול מערכת החינוך והקמת "המזרחי" בתור זרם אוטונומי היה גם מחיר. כך תיארה זאת רחל אלבוים-דרור:
"לאחר מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור… החלו להתחולל שינויים ביחס לדת… בבית הספר העברי החופשי. ככל שהלכו והתפתחו מוסדות חינוך דתיים… כן הלכה והתבלטה חילוניותם של בתי הספר הכלליים החופשיים. כך, למשל, הרבו לפני המלחמה ללמד לימודים עבריים כמעט בכל בתי הספר החופשיים, שרכיב לימודי קודש תפס בהם חלק נכבד, כולל תלמוד ותפילות, ואילו אחר המלחמה הלך ופחת שיעורם של לימודי הקודש, והתפילה היתה לצורך לימודי עיוני ולא לשם קיום מצוות, עד שהיא נעלמה כליל".[1]
לאמור, ההפרדה בין הזרמים וחיזוק הזהות המובחנת של החינוך הדתי היו מלווים בחיזוק הזהות החילונית של מערכת החינוך הכללית. במוסדות חינוך אלו קיום התפילה הפך להכרת התפילה, ומשם המשיך ונמוג לחלוטין, עד לבורות המוכרת לנו כיום במערכת החינוך הממלכתית.
בשעתו היה הדבר "רע הכרחי" לשימור ולגיבוש של זהות החינוך הדתי – יתרונה של ההפרדה היה בגיבוש זהותו הדתית והחינוכית של הזרם העצמאי. מאז הקמת המדינה ועד העשור האחרון מילאו מוסדות החינוך הדתי תפקיד בהגנת הילדים מפני פיתויי החילוניות ומפני הרוח העזה של המודרנה החילונית. הערכים סוננו והופנמו לתלמידים בתוך סביבה שביקשה לשמר סטריליות חינוכית ותרבותית. סטריליות זו, אשר התבטאה בישיבות התיכוניות ובאולפנות, הצליחה לגדל את "דור הכיפות הסרוגות".
שיבתה של הדת
אך כיוונה של הרוח, בעולם ובארץ, השתנה בדור האחרון. האימפריה הקומוניסטית-אתיאסטית, אשר רוחה הסוציאליסטית-מרקסיסטית הניעה גם את גלגלי המהפכה הציונית – קרסה. כעדים לקריסתה עקבנו בפליאה אחר תחילתו של לימוד התורה בקרב אסירי ציון. זכורני כיצד קרא מו"ר הרב ישעיהו הדרי שליט"א, ראש ישיבת הכותל, את הפסוק "מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?", על אסיר ציון אשר הגיע ארצה לעיר העתיקה. הטפטוף של לומדי התורה השבים אל האמונה תחת המגף הסובייטי הפך לנהר שוטף של התחדשות הכנסייה והשיבה אל האמונה הדתית ברוסיה הבתר-קומוניסטית. פריחת הדת לא התבטאה רק במדינות אשר השתחררו מהמשטרים הקומוניסטיים אלא גם בארצות החופש: במדינה הדתית ביותר במערב, אשר הפכה למעצמה היחידה – ארצות הברית, ואף במדינות מערביות אחרות. במאה העשרים לא היה שום מועמד לנשיאות ארצות הברית שלא הצהיר על אמונתו באל. יפה כתב שמואל רוזנר (הארץ, 12.10.07): "בזירה הישראלית יש 'מפלגות דתיות', באמריקאית – כל המפלגות דתיות".[2]
לעליית מקומה של הדת בחברה בישראל היו סימנים רבים. אחד מהם הוא העלייה הדרמטית (של כחמישים אחוז!) בכוחן של המפלגות הדתיות בדור האחרון. אך לא רק מפלגות דתיות מבטאות זאת; בכנסת ה-18 יש שבעה ח"כים דתיים במפלגות האחרות לעומת כשניים עד שנות השמונים. דוגמה נוספת היא שינוי סגנון השיח הפוליטי בסוגיות דת ומדינה – סוגיות שסביבן התנהלו אינסוף עימותים מאז הקמת המדינה. במחנה החילוני, אשר נתמך תמיד בידי השמאל הקיצוני בישראל, טענו רבים כי אין הם שומרים שבת, כשרות ואיסור אכילת חזיר וחמץ, ואין לכפות זאת עליהם. המנהיגים הבולטים והקיצוניים שלהם הדגישו את חילוניותם באכילת בשר וחלב בכנסת,[3] בנסיעה בשבת לקולנוע "היכל" ובכביש בר-אילן, בהליכה לים ביום הכיפורים, וכדומה. לעומת זאת, בדיון שהתקיים לאחרונה לפני כשנתיים, בעקבות פסיקת בית המשפט אשר התיר מכירת חמץ בפסח, התבטא מנהיג מרצ דאז, יוסי ביילין, כך:
"מה הגדולה של המדינה הזאת? שתרבותה, שחייה, בעיקרם הם חיים יהודיים. לא ברית מילה ולא יום כיפור ולא נסיעה של אוטובוסים ומכוניות ביום כיפור ולא שום דבר כזה הם תוצאה של החוק. מי שמרגיש שהוא צריך חוק בנושא החמץ בעצם אומר שיש כאן פשיטת רגל נוראה. זה לא יביא אנשים חילונים לא לאכול ולא לראות את זה. אני אומר לדתיים כאן בבית הזה… תנסו לשכנע, תנסו לדבר עם חילונים, אל תנסו לכפות עלינו, משום שכל כפייה מהסוג הזה רק תרחיק אותנו מכם".[4]
כלומר, גם מנהיגי המפלגה אשר הייתה נושאת דגל המאבק האנטי-דתי בדור האחרון רואים חשיבות באיסור ההלכתי על אכילת חמץ ובאופייה היהודי של מדינת ישראל. יותר משהדבר מלמד על הפוליטיקאים הללו באופן אישי, אפשר לראות בכך סנונית ראשונה לתופעה הרווחת היום בישראל – חילוניות עוינת ואדישה לדת איננה נחשבת היום "פוליטיקלי קורקט", והיא הוצאה אל שולי השיח הציבורי. כמעט בתחינה אומר מנהיג האגף החילוני המובהק ביותר: דברו איתנו, אל תרחיקו אותנו. שינוי יסודי הולך וצף על פני השטח – את רוח החילון החליפה כמיהה עזה ליהדות.[5]
כאמור, ההצדקה למגננה והשמירה ההדוקה על החינוך הדתי נדרשה אל מול רוחות עזות של חילון. אלו שככו, וכעת על החינוך הממלכתי-דתי לשאול את עצמו אילו תפקידים חדשים נדרשים ממנו לאור השינויים הללו.
האתגר הבא
החינוך הממלכתי-דתי אמון על גישת "גם וגם": "גם תורה וגם דרך ארץ, גם תורה וגם מדע, גם מסורת וגם מודרנה".[6] זאת, בניגוד לשתי החלופות המקבילות שלו: החינוך החרדי, המחנך לתורה שאין עמה מלאכה, והחינוך הממלכתי, המכשיר להשתתפות בעולם הכלכלי אך איננו מחנך למחויבות לתורת משה.
השינויים באווירה ובמדיניות הציבורית יוצרים מחויבות והזדמנות לקברניטי החינוך הדתי לשאוף אל יעד חדש: להפוך לזרם החינוך המרכזי של הילדים היהודים במדינת ישראל. עליהם להציב לעצמם יעד כמותי מוגדר: 50 אחוז מילדי כיתה א' ילמדו בחמ"ד בשנת 2025. כיום החינוך הציבורי הלא-דתי הוא רוב מניינו ובניינו של החינוך הציבורי בישראל. בשורש החזון המוצע כאן עומדת המגמה להפוך את החמ"ד לזרם הגדול והמוביל של החינוך הציבורי. אין חזון זה בא לשנות את מגמתו החינוכית העקרונית של החמ"ד, את "תורת החיבור" בין הניגודים והמחויבויות השונות המוטלות עלינו, אלא להרחיב את יישומה של מגמה זו ולגוון אותה, כפי שיפורט להלן.
הכיוון המעשי החדש המוצע כאן – הפיכת החמ"ד ל"דרך המלך" – מהווה שינוי קונצפטואלי יסודי בכל הנוגע לתפיסת הקשר שבין החינוך והמוסדות החינוכיים ובין האוכלוסייה הנדרשת אליהם, כפי שהוגדרה לפני שנות דור בעקרונות החמ"ד:
"החמ"ד רואה עצמו מחוייב להתמודד עם כל האוכלוסיות המבקשות את שירותיו.
החמ"ד… יכשיר את מוריו ואת מחנכיו לפעול לקירוב תלמידים ממשפחות המגדירות את עצמן כמסורתיות.
החמ"ד שואף מלכתחילה לקבל לשורותיו כל תלמיד שהוריו בחרו לחנכו במסגרת החמ"ד".[7]
לאמור, החמ"ד נועד בעיקרו לפונים לשירותיו. הגיעה השעה להציב חזון אחר: החינוך לתורה ודרך ארץ מתאים ונועד לכל ילדי ישראל, וחובת החמ"ד לפעול כדי שמירב הילדים היהודים במדינת ישראל יתחנכו על ברכי "תורה שיש עמה מלאכה". החמ"ד צריך לפעול לקירוב תלמידים ממשפחות המגדירות עצמן חילוניות ולא רק "המגדירות עצמן כמסורתיות", ולתת מענה לכל האוכלוסיות – חילוניות, דתיות וחרדיות.
דומה כי עיון בחלקם היחסי של תלמידי כיתות א' במערכות החינוך ממחיש את השינוי שחל ביחס לדת בדור האחרון, כמו גם את האפשרות לשינוי:[8]
|
שנת הלימודים |
אחוז הלומדים |
||||||
|
דתי וחרדי יחד |
חרדי |
חמ"ד |
ממלכתי |
||||
|
תש"כ |
35.8 |
7.6 |
28.2 |
64.2 |
|||
|
תש"ל |
32.1 |
6.2 |
25.9 |
67.9 |
|||
|
תש"מ |
23.9 |
4.9 |
19.0 |
76.1 |
|||
|
תש"נ |
28.5 |
6.3 |
22.2 |
71.5 |
|||
|
תש"ס |
39.1 |
19.4 |
19.7 |
60.9 |
|||
|
תשס"ה |
42.2 |
22.7 |
19.5 |
57.8 |
|||
|
תשס"ט |
44.4 |
25.0 |
19.4 |
55.6 |
|||
מגמת התחזקות הדת, מתבטאת בעלייה המתמשכת בחלקם המשותף של החינוך הדתי והחרדי בקרב הילדים היהודים במדינת ישראל (בעמודה הימנית ביותר). אך בחינת חלקיהם של החינוך הדתי והחרדי בנפרד מלמדת כי לעומת החרדים, אשר חלקם היחסי עולה באופן עקבי בשלושים השנים האחרונות ובסך הכול עלה פי 5 בתקופה זו, חלקו של החמ"ד נשאר בשיעור כמעט זהה לחלקו לפני כשלושים שנה.
אני מבקש ללמוד מנתונים אלו כי ניתן להעלות באופן דרמטי את שיעור הלומדים במערכת החינוך הדתית וכי עלינו להציב כיעד את הרחבת שורותיה. עלינו ללמוד מן ההצלחה החרדית – אם החינוך החרדי הצליח להעלות את חלקו, מדוע ייכשל בכך החמ"ד? הגדרת השיעור של 50 אחוז בשנת 2025 בתור יעד מבקשת לשחזר את ההישג החרדי.
הגמשת מסגרת החמ"ד
אך יתרה מזאת, על החמ"ד ללמוד מן החינוך החרדי גם על דרכי גדילתו – המעבר לפנייה אל כל ילדי ישראל. מאז תש"מ השכיל הציבור החרדי לייצר בתוכו קולות חדשים, כמו זרם "אל המעיין", והגביר את הפלורליזם בתוכו (למשל בחיזוק החינוך המזרחי, שעד שנות השמונים הודחק לשוליים). גם החינוך העצמאי הולך היום בעקבות "אל המעיין" ופועל להרחיב את שורותיו אל מעבר לציבור החרדי-המסורתי שאליו פנה בעבר. בשכונת יד אליהו, לדוגמה, פתח החינוך העצמאי בית ספר מעורב לבנים ולבנות. הזרמים החרדיים משכילים להתאים את עצמם לאוכלוסייה כדי למשוך אותה אליהם. האם אנו פטורים מכך?
תשתית לשינוי ברוח זו הניח הרב שמעון אדלר, בעבר ראש מנהל החמ"ד, בתוכנית "פלגי מים":[9]
"בשנים האחרונות הולכות וגוברות המחלוקות בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים בקרב הציונות הדתית… העמידו בתי מדרש שונים ומנהיגות תורנית המתקשה להגיע להסכמה, אפילו בסוגיות יסוד כמו היחס לאקדמיה ולמוסדות המדינה, מעמד האישה ועוד. מציאות זו מאיימת לפורר גם את החמ"ד שהוא בית היוצר החינוכי והערכי של הציונות הדתית. מעורבותן של קבוצות ההורים בעיצוב מערכת החינוך הבית-ספרית תוך שהן מתפלמסות זו עם זו מכבידה על בתי הספר הממ"ד. קבוצות הורים תורניות מתעמתות עם אחרות שהן ליברליות, ובתווך נשכח ציבור רחב שמצבו הכלכלי-חברתי נמוך והוא בעיקרו מסורתי. תהליך זה בולט במיוחד בקהילות ההורים של החינוך הדתי היסודי.
נוכח כל אלו החליט מינהל החינוך הדתי לפתח קווי מדיניות חינוכית חדשה תחת הכותרת 'פלגי מים', המדגישה את החיוניות של הסתעפויות זרמים שונים היונקים את כוחם ממקור אחד… מדיניות זו המבקשת להכיל את המגוון הרחב והמורכב הזה בתוך החמ"ד…
לפי המדיניות החדשה מינהל החינוך הדתי ומפקחיו יאפשרו את קיומם של מגוון בתי ספר המותאמים לתפיסת עולמן של הקהילות השונות בחמ"ד. ההתאמה תושתת הן על מגוון תכניות לימוד והן על מבנים ארגוניים שמטרתם להגדיל את אפשרויות הבחירה של ההורים. ייעשה כל מאמץ להכיל כל תלמיד בחמ"ד".
תוכנית "פלגי מים" היא תנאי הכרחי להרחבת החמ"ד, אך איננו מספיק. הנכונות להגמיש את המסגרת לצרכים השונים של הקהילות אכן משפרת את יכולתה של המסגרת להכיל בתוכה קהלים רחבים ושונים. בכך הופך החמ"ד ממעצב למאפשר, כפי שניסחו זאת שפירא ובארי:[10] "החמ"ד כיום אינו מציע להורי תלמידיו את השקפת עולמו, אלא מאפשר להם להגשים בו את השקפת עולמם. במידה מסוימת חל מעבר מארגון המוביל השקפת עולם לארגון הקשוב להשקפות עולם".
יש להמשיך בצעד הראשון לשינוי, שהוביל הרב שמעון אדלר. החמ"ד לא צריך להסתפק במתן מענה לקהילות השונות המתדפקות בשעריו, אלא להציב לעצמו כיעד את הרחבת השורות. קברניטי החינוך הדתי הם שצריכים להתדפק על שערי ההורים ולהציע להם את החינוך הממשיך את מסורת ישראל אל המאה העשרים ואחת. שומה עלינו להציע את החמ"ד לכל יהודי. חובתנו לדאוג גם לחינוכם המיטבי של ילדים אשר למדו אצל הוריהם – בל אחטא בלשוני – לחלל שבת ולאכול נבלות וטריפות.
דוגמה למתכונת זו כבר קיימת היום בפועל: בעקבות פנייתם של הורים חילונים לראשי החמ"ד נפתח במסגרת החמ"ד בית הספר "קשת" בזכרון יעקב, המיועד לתלמידים אשר אינם חובשים כיפה. המתכונת החינוכית של בית הספר נבנית בעצה אחת עם קהילת ההורים המעוניינת בחמ"ד, במוריו ובתוכנית הלימודים שלו. הצעתי היא כי החמ"ד יאמץ את הרעיון הזה – לא רק כמענה להורים, אלא כאתגר שיביא את ההורים למערכת.
כאשר החמ"ד יבחן את עצמו גם על פי ריבוי הבאים בשעריו, תיפתר בעיה נוספת שהרב שמעון אדלר הציג:
"אנו מבקשים להציע חלוקה בין ההורים האקטיביים, הפונים אל הפיקוח ומבקשים מענה הולם לציפיותיהם, ובין ההורים הפאסיביים, שקולם אינו נשמע. אנו חוששים כי לעתים האלם של האחרונים מביא להתעלמותם של מקבלי ההחלטות מהם".
בעיה זו קשורה לדיון נוסף שעלה בגיליון "דעות" הנזכר, בו הועלו גם טענות נגד האקטיביות של הגרעינים התורניים המשנים את אופיים של בתי הספר הדתיים. השינוי המוצע כאן עשוי להוות פתרון גם לבעיה זו. שכן אפשר לראות בהיענותה של מערכת החמ"ד לתביעות "ההורים האקטיביים" תגובה ביורוקראטית טבעית – מערכת ציבורית נוטה להיות קשובה לתביעות מאורגנות של אזרחים. כך, אפשר לראות גם בגרעינים התורניים קבוצת אינטרס מאורגנת המקדמת את האג'נדה שלה. אך אם יתרחש שינוי במערכת, והיא תשים לה למטרה את מספר התלמידים המצטרפים לשורותיה, היא תידרש לבחון היטב את הצרכים של כל ההורים, ולהיענות להם. אם כן, הצבת היעד להגדיל את מספרי התלמידים בחמ"ד בכל מחוז ובכל עיר בישראל, תבטיח כי המערכת לא תוכל להתעלם מן "ההורים הפסיביים". מבעד לאלם שלהם נקיים את חובתנו להאזין לבת הקול היוצאת בכל יום ויום מהר חורב ומכרזת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף… וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה".
[1] רחל אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ ישראל, ב, ירושלים, תש"ן, עמ' 225.
[2]. ראו:Finke Roger and Rodney Stark, The Churching of America, 1776-1990: Winner and Losers in our Religious Economy, New Brunswick, N.J., 1992, שהראו כי לעומת המחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, שבה 17 אחוז בלבד מאזרחי ארצות הברית היו חברי כנסייה, כיום מבקרים בכנסייה 62 אחוז.
[3] כך נהג ערי ז'בוטינסקי. ראו יחיעם וייץ, "נסיכי ההדר", פנים 19 (2002).
[4] ישיבת הכנסת מיום 14.4.08.
[5] במאמר מרתק שפורסם בעבר ב"דעות" תיאר ינאי עופרן את השינוי בהתייחסות החברה בישראל ליהדות, והציע את סיבותיה ("ממודל אירופי למודל אמריקאי ערבי", דעות 30 (תשס"ז).
[6] שמעון אדלר, "רגע לפני שנפרדים, על סף הדלת", יהודה ביטי (עורך), חוזר מינהל החינוך הדתי, 4, "אזרח הארץ", משרד החינוך, אלול תשס"ח. עמ' 12-7.
[7] מתוך: קווים מנחים למדיניות החמ"ד, משרד החינוך, תשרי התשנ"ג. הובא אצל שייקה שפירא ודסי בארי, "מבט שני לרב גוניות במשנת החמ"ד", שמחה רז (עורך) מאה שנות חינוך ציוני דתי, המחלקה לחינוך, הסתדרות המזרחי – הפועל המזרחי – המרכז העולמי, ירושלים, תשס"ז.
[8] מתוך נתוני הלמ"ס.
[9] שמעון אדלר, שם.
[10] שפירא ובארי, שם, עמ' 311.
