מפלגה בורחת מבשורה / אשר כהן

 

 

 

 

 

 

 

 

מפלגה בורחת מבשורה

אשר כהן

 

כיצד ניתן לשער את ממדיה של הציונות הדתית? כיצד משפיעה הזהות הדתית על ההצבעה בקלפי? אילו מגזרים נתנו את קולם לבית היהודי בבחירות האחרונות? אשר כהן על הייצוג הפוליטי המשמעותי של הציונות הדתית – עשרים חברי כנסת – ועל האתגר של מפלגה שלא החליטה לאן פניה  

 

פרופ' אשר כהן מלמד במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן

רבע מכלל הציבור הישראלי

"אז כמה יהודים יש לנו?", נשאלים תדיר דמוגרפים העוסקים בעם היהודי. הדמוגרף בארי קוסמין, שעמד בעבר בראש סקר האוכלוסייה היהודית בארה"ב, נהג לענות על כך בשאלה מתריסה: "כמה אתם רוצים? אתם מוכרים או קונים?". תשובתו שיקפה את העובדה שהערכת היקפה ומשקלה של אוכלוסייה המוגדרת על בסיס זהויות היא מורכבת, סבוכה, ופעמים אף בלתי אפשרית.

עצם הדיון במגזר הציוני דתי מניח את קיומו של מגזר, היינו קבוצה מוגדרת, מובחנת ומזוהה השונה בדפוסיה ובאפיוניה משאר החברה. אולם מתברר שהגדרת גבולות המגזר היא משימה שהופכת קשה יותר משנה לשנה. בתשובה לשאלת משקלם של ציונים-דתיים, אין לנו  יותר מאשר טווח הערכות בלבד.

כדי להבהיר את הקושי בהערכת משקלו של המגזר, נציג כמה ממצאים משני מחקרים מרכזיים בשנים האחרונות. בשנת 2009 נערכו שני סקרי מחקר גדולים ומקיפים בנושא היחס למסורת: האחד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן: הלמ"ס), והשני של קרן אבי חי בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה.[1] נניח לרגע, לצורך הדיון בלבד, שכל מי שמגדיר את עצמו 'דתי' (להבדיל מחרדי או מסורתי) הוא למעשה ציוני דתי. בעוד שבסקר הלמ"ס הגדירו את עצמם 'דתי' קרוב ל-12%, במחקר של קרן אבי חי הגיע משקלם קרוב ל-15%. בהתחשב בעובדה שמדובר בקבוצה קטנה יחסית, מדובר בפערים משמעותיים מאוד. פעמים שההגדרות שבהן נעשה שימוש במחקרים השונים הן העומדות ביסוד הקושי להעריך את משקלן של אוכלוסיות. דוגמה מובהקת לכך היא הלמ"ס, שמאפשרת במסגרת סקריה את ההגדרה המעורפלת 'מסורתי-דתי', הנמצאת בין 'דתי' לבין 'מסורתי לא כל כך דתי'. במצב עניינים זה, לא ברור כמה דתיים העדיפו את ההגדרה 'מסורתי-דתי' על פני ההגדרה 'דתי'.

לצורך דיוננו, חשובים הממצאים המבחינים בין הגדרה עצמית על פי זרמים שונים לבין הגדרה עצמית לפי מידת דתיות. שימו לב מה קורה למגזר הדתי-לאומי באותו סקר ממש של קרן אבי חי. מחד גיסא, 15% הגדירו את עצמם 'דתי'. אולם כאשר אותם נחקרים באותו סקר ממש נשאלו מהי הגדרתם לפי זרם, 22% מהם בחרו בהגדרה 'דתי-לאומי'! הוסיפו עוד 2% שבחרו בזרם 'חרדי-לאומי' והגענו ל-24%, רבע מכלל הציבור היהודי בישראל. מנין הגיעה תוספת של כ-50% לקבוצה? רובם, כמובן, הגיעו מבין המגדירים את עצמם 'מסורתיים'. מסקר הלמ"ס עולה כי מבין אלה שאמרו שהם משתייכים לזרם ה'דתי-לאומי', רק קרוב ל-60% הגדירו את עצמם 'דתי' (רבים מהדתיים, בדומה למחצית מהאוכלוסייה, מעדיפים לומר שאינם משתייכים לשום זרם), ולמעלה מ-25% הגיעו מבין המגדירים את עצמם 'מסורתי-דתי'. המעניינים ביותר הם אותם 16% שהגדירו עצמם 'מסורתי לא כל כך דתי', ולמרות זאת אמרו שהם משתייכים לזרם הדתי הלאומי.

אז כמה ציונים דתיים יש לנו כיום, בתחילת שנת תשע"ה? ובכן, מספר הבוגרים היהודים בעלי זכות ההצבעה המתגוררים בישראל עומד כיום על כ-4,400,000 בקירוב.[2] נתחיל בהערכה הנמוכה: בהתבסס על הנתונים המעודכנים של מדד הדמוקרטיה האחרון מ-2013, המגדירים את עצמם דתיים או תורנים-לאומים מונים קרוב ל-500,000 בוגרים. בהנחה שאחוזי ההשתתפות בבחירות במגזר עומדים על כ-90%,[3] וערכו של מנדט הוא כ-30,000 מצביעים,[4] הרי המגזר הזה מכניס לכנסת כ-15 מושבים, שעל פיזורם המעניין נעמוד בהמשך. יש לחזור ולהדגיש כי זו ההערכה הנמוכה. כפי שציינו, אם למגזר האמור מוסיפים בוחרים דתיים שהגדירו את עצמם 'מסורתיים-דתיים', המספרים מתקרבים לעשרים מושבים. אם מוסיפים לכל אלה את המזדהים עם הזרם הדתי לאומי, המספרים נוסקים באופן שקשה מאוד להעריכם.

התורניים: 33 אחוזים; הליברלים – 26

על הקושי העצום בבחינת הרכבו הפנימי של המגזר ניתן לעמוד כבר כאשר מתוודעים לעולם המונחים העשיר והמגוון שהתפתח בתחום, הן במחקר האקדמי והן  בשיח הציוני דתי הפנימי. בעוד שבקצה האחד של המחנה נפוצים במיוחד המונחים 'חרדי לאומי' ו'תורני לאומי', בקצה הנגדי מוכרים ה'דתי ליברלי' ולצדו ה'דתי לייט'. אלה, יש להדגיש, משקפים את המחנות החברתיים הנמצאים בשני קצותיה המנוגדים של הציונות הדתית. בין שני המחנות נמצאת קבוצה גדולה, המתוארת במקרים מסוימים במונח 'ציונות דתית קלאסית' או 'הרוב הבורגני הדומם'. זו, מטבעה, מגוונת מאוד, וחלקיה השונים קרובים במידות שונות לאחד מן הקצוות, כאשר גם קרבה זו משתנה בהתאם לנסיבות ולהקשר.

ההערכות אודות משקלן היחסי של הקבוצות בתוך הציונות הדתית משתנות בהתאם לגורם המעריך, למתודולוגיות שבאמצעותן בוצעה המדידה וכיוצא באלו. לדוגמה: מכון 'מסקר', המתמחה בסקרים בציונות הדתית, מחלק אותה לשלוש קבוצות עיקריות: תורנית, ציונית דתית קלאסית וליברלית. כל אחת משלוש הקבוצות מחולקת בעצמה לשתי קבוצות, השונות זו מזו על פי מידת קרבתן לקבוצות שלידן. יש להניח שקבוצת הקצה בחלק התורני מזוהה עם מה שמקובל לתאר כחרדי לאומי. מנגד, קבוצת הקצה של הדתיים הליברלים מקבילה פחות או יותר למה שמתואר בשיח הפנימי כ'דתיים לייט'. בכל מקרה, 'מסקר' מעריכה כיום את הקבוצה התורנית ב-33%, את הקבוצה הליברלית ב-26% ואת הציונות הדתית הקלאסית שביניהן ב-41%. בפועל, כדאי לדמיין את הציונות הדתית כרצף מגוון וזורם של זהויות שונות, שבשני קצותיו המרוחקים זה מזה עומד הדתי לייט הלייט ביותר והחרדי לאומי החרדי ביותר. בשנים האחרונות מתקיים ויכוח ער בשאלה: האם מדובר רק בגיוון בתוך קבוצה מוגדרת ומובחנת בעלת מכנים משותפים מספיקים, או שמא מדובר בפירוד הולך וגובר לקראת התפוררות? נראה כי השאלה תישאר פתוחה עוד זמן רב.

אפס אחוז שמאל

נפנה למישור הפוליטי. בחברה הישראלית בכללותה ניכרת בשנים האחרונות עלייה משמעותית בהיקף המגדירים את עצמם כימין וכימין מתון, במקביל לירידה משמעותית במגדירים את עצמם שמאל ושמאל מתון. במדד הדמוקרטיה האחרון מ-2013, 50% הגדירו את עצמם באחת מהגדרות הימין (כ-29% ימין ועוד 21% כימין מתון). השמאל והשמאל המתון, לעומת זאת, הגיעו ל-16% בלבד, והמרכז ל-24% נוספים.[5] אולם ההתפלגות הזו משתנה מן היסוד כאשר בודקים את הנתונים בהתייחס להגדרות עצמיות: רוב ברור מבין המגדירים את עצמם דתיים, כ-61%, הגדירו את עצמם 'ימין', ו-25% נוספים כ'ימין מתון'. 14% בלבד הגדירו את עצמם 'מרכז', כשלצד הגדרת השמאל המתון נרשמה הספרה אפס. בקרב המגדירים עצמם כחרדים לאומיים, כמעט מחצית מהאנשים הגדירו את עצמם 'ימין' ועוד כ-43% כ'ימין מתון'. המרכז הגיע ל-8% בלבד.

 מן הדברים הללו נובע שרמת הימניות עולה ככל שההגדרה הדתית היא שמרנית וחרדית יותר, ולהיפך: דרגת המרכזיות, וברמה מזערית גם השמאל, עולה ככל שההגדרה הדתית היא ליברלית יותר.

תוצאות הבחירות ב-2013 משקפות היטב את המגמה הזו. לצורך הבדיקה אותרו כמאתיים קלפיות ציוניות מובהקות, שהתאפיינו ב-2009 בתמיכה של למעלה מ-40% במפלגות האיחוד הלאומי והבית היהודי. קלפיות אלו מהוות מדגם ענק של כרבע מכלל בוחרי שתי המפלגות.[6] בקלפיות אלו הגיעו כל מפלגות המרכז-שמאל יחדיו לקצת יותר מ-5% מהקולות. גם כאשר בוחנים רק את הקלפיות שבהן לבית היהודי היה יתרון על פני האיחוד הלאומי – קלפיות שברובן המכריע אינן ממקומות ביהודה ושומרון – מפלגות המרכז-שמאל מגיעות ל-10% בלבד. בקלפיות שבהן האיחוד הלאומי זכה ביתרון על פני הבית היהודי, רובן קלפיות ביהודה ושומרון, מפלגות המרכז-שמאל הגיעו ל-3% בקירוב. ניתן לבחון את הדברים גם באמצעות הקלפיות בקיבוצים הדתיים. בסוף שנות השמונים זכתה מפלגת 'מימד' בהישגים גבוהים מאוד בקיבוץ הדתי, שהיה סמל לעמדות מתונות יחסית במרחב הציוני דתי. בחינת הקלפיות בקיבוצים הדתיים ב-2013 מבהירה שהן אינן שונות כלל מקלפיות בריכוזים ציונים דתיים אחרים במושבים או בערים הגדולות.

מכון 'מסקר' ערך בחודש אייר תשע"ד סקר פוליטי בקרב הציונות הדתית, ומצא כי כ-66% היו מצביעים לבית היהודי ועוד כ-9% בלבד לליכוד. מפלגות המרכז-שמאל הגיעו למעט פחות מ-5%, המתחלקים בין מפלגות העבודה ויש עתיד. בסקר זה מתגלה שוב המתאם בין הגדרה עצמית פנימית לדפוסי הצבעה. לדוגמה: בעוד שבקרב כלל המדגם הציוני דתי הגיעה מפלגת העבודה ל-2.4% בלבד, בקרב המגדירים עצמם כציונות דתית ליברלית הייתה התוצאה 8.2%. תוצאה דומה ניכרה ביחס ליש עתיד. לעומת 2.2% במדגם הכללי, בקרב הליברלים זכתה המפלגה ל-6.2%. יחד עם זאת, מדובר באחוזים בודדים ובקרב כל הקבוצות בציונות הדתית, כולל באגף הליברלי, יש יתרון מובהק וברור לעמדות הימין ולמפלגות ימין.

 

ממפלגת מחנה למפלגות מעורבות ופיזור פוליטי

במבט היסטורי, ניתן למצוא במחנה הציוני דתי מספר דפוסים של ייצוג וארגון פוליטי: מפלגת-מחנה, מפלגות מעורבות והשתלבות במפלגות רגילות.

מפלגת מחנה היא מפלגה שהתמיכה בה מגיעה ממחנה חברתי-תרבותי מובחן ומוגדר בחברה, והמפלגה רואה עצמה כמייצגת את האינטרסים של המחנה וכמקדמת את האידיאולוגיה שלו. עד 1977 הייתה המפד"ל מפלגת מחנה מובהקת, במובן זה שהרוב הגדול מבין המשתייכים למחנה תמכו בה באופן עקבי ויציב לאורך שנים. על פי פרופסור אליעזר דון-יחיא, המפלגה התגברה על פוטנציאל הפיצולים הפנימיים באמצעות סיעתיות ממוסדת, היינו מתן הכרה ומעמד רשמי לסיעות מאורגנות שהגיעו להסכמות סביב הייצוג בכנסת. הסוציולוג מנחם פרידמן הסביר כי יציבותה של המפד"ל כמפלגת מחנה, למרות פוטנציאל הפיצול, מובנת על רקע 'טראומת הסחף': החשש של מיעוט דתי מפני רוב שאינו דתי ומפני מפלגת שלטון דומיננטית בעלת אופי חילוני. החשש הזה איחד את מפלגת המחנה, למרות היותה הטרוגנית ומגוונת.

תופעת מפלגת המחנה נעלמה באופן חד ומהיר. בעוד שבשנת 1977 השיגה המפד"ל  12 מושבים, בבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981 היא השיגה שישה מנדטים בלבד, ואיבדה את תכונות היסוד של מפלגת המחנה: ראשית, המפלגה איבדה מחצית מכוחה ולא הצליחה לזכות בתמיכת רוב המשתייכים למחנה; שנית, שתי מפלגות שהציבו את עצמן כחלופה למפד"ל זכו להצלחה – 'התחיה', מפלגה שבה שולבו נציגי גוש אמונים, וזכתה בשלושה מושבים, ו'תמ"י', שהוקמה על ידי אהרן אבוחצירא, וזכתה בשלושה מושבים. בתוך כך, ניכר מעבר קולות ציונים דתיים לליכוד, תופעה שתלך ותתבסס עם השנים. מכאן ואילך, בכל מערכות הבחירות הופיעו חלופות מפלגתיות שפנו באופן בולט לציבור הציוני דתי, והציגו את עצמן כחלופה למפד"ל.

עליית הליכוד הביאה לירידת החשש והדאגה שהיו בעלי משקל משמעותי בציונות הדתית בתקופת מפא"י הדומיננטית. הליכוד, במיוחד בראשות מנחם בגין והרכב בוחרים עם רוב מסורתי, נתפסה כבעלת יחס חיובי למסורת הדתית ולערכיה. עם עליית הליכוד לשלטון גברה התחושה שכבר אין סכנה לערכים ולאינטרסים הדתיים המוגדרים, וממילא אין צורך במפלגת מחנה.

עד בחירות 2009 התאפיינה הציונות הדתית במגוון רחב מאוד של התארגנויות פוליטיות ודפוסי הצבעה: המפד"ל המשיכה לשקף את תפיסת מפלגת המחנה, אך זכתה להצלחה חלקית בלבד בקרב בוחרי המחנה; 'התחיה' נתנה את האות לדפוס המעניין של מפלגות מעורבות לחילונים ולדתיים. דפוס זה ניכר גם בהתארגנותה של 'מולדת', ולאחר מכן ברשימות 'האיחוד הלאומי' לגווניהן. דפוס נוסף שהתפתח הוא השתלבות ציונים דתיים במפלגות אחרות, כשהליכוד היא המפלגה הבולטת ביותר בהקשר זה. כפי שנראה בהמשך, במערכת הבחירות האחרונה של 2013 הפך דפוס זה לנפוץ כמעט בכל המפלגות, ולכך יש השלכות נרחבות.

 

הבית היהודי ב-2013: מפלגת מחנה פתוחה

בבחירות 2009 הגיעה הבית היהודי, גלגולה החדש של המפד"ל, לשפל חסר תקדים של שלושה מנדטים בלבד. היה נדמה שדפוס מפלגת המחנה הולך ודועך, ואף עומד על סף היעלמות. לאור התהליכים שהצביעו בבירור על דעיכה הדרגתית של גישת מפלגת המחנה, מתעוררת השאלה: מה הביא להצלחת הבית היהודי בבחירות האחרונות? בהקשר זה יוצע לתאר את הבית היהודי  ב-2013 כמפלגת מחנה פתוחה. היא מהווה דגם ביניים המשלב בין שתי הגישות המנוגדות במחנה הציוני הדתי: מפלגת מחנה מול השתלבות וייצוג רב-מפלגתי.

מפלגת מחנה פתוחה דומה למפלגת המחנה בשלושה היבטים: א. היא מזוהה עם המחנה הדתי הלאומי, אך הזיהוי אינו חד משמעי כמו במפלגת מחנה; ב. את רוב תמיכתה היא מקבלת ממחנה זה, אולם לא מדובר בהכרח ברוב מכריע ובולט כמו במפלגת מחנה; ג. ניכרת דומיננטיות ברורה לציונות הדתית בהרכב המועמדים, אולם לא בלעדיות. פתיחותה של המפלגה משלבת רכיבים מובהקים מגישת ההשתלבות והייצוג הרב-מפלגתי: ניכרת פתיחות עקרונית ומעשית כלפי מי שאינו משתייך למחנה ברמת הייצוג האלקטוראלי, שמשתקפת בשילוב מועמדים לא דתיים; ברמת המסרים וההגדרה העצמית, המפלגה מסתייגת מהגדרתה כמפלגה דתית; ולבסוף, המפלגה מתאפיינת בהשגת תמיכה משמעותית של מצביעים שאינם משתייכים למחנה.

לאורך כל מערכת הבחירות ב-2013 הקפיד נפתלי בנט להבהיר שהבית היהודי איננה מפלגה דתית. מסר הפתיחות כלפי כלל ישראל נשמע שוב ושוב מפיהם של דוברים שונים של המפלגה. הממד ההצהרתי התברר כרחב בהרבה מהמשוער לאחר פתיחת הקלפיות: בעוד שציונים דתיים לא חזרו בהמוניהם לבית היהודי, היו אלה בוחרים מסורתיים וחילוניים בהיקף של כחמישה מושבים, שהביאו להישגה הגדול של הבית היהודי בבחירות האחרונות – 12 מנדטים, שחזור ההישג הגדול ביותר של המפד"ל משנת 1977. רוב מכריע מבין בוחריה החדשים של הבית היהודי ב-2013 לא באו מתוך הציבור הציוני-דתי.

הריכוזים הציונים הדתיים, המהווים מדגם ענק של קרוב לרבע מכלל בוחרי הבית היהודי והאיחוד הלאומי ב-2009, לא תרמו כמעט מאומה לעליית כוחה של מפלגת הבית היהודי בבחירות האחרונות.  האיחוד בין הבית היהודי למפלגת תקומה לא זו בלבד שלא הביא מנדטים נוספים, אלא גרם לאובדן של קרוב לשני מנדטים לטובת מפלגת עוצמה לישראל, שלא עברה את אחוז החסימה. את העלייה המרשימה ל-12 מושבים, אם כן, יש לחפש בקלפיות אחרות ובקרב אוכלוסיות אחרות.

 

העולים, המסורתיים והקיבוצניקים בעד בנט

כיצד טיפסה הבית היהודי משלושה מנדטים לשנים עשר? אילו מגזרים העניקו לה את הכוח הזה?  בחיפוש אחר תשובה לשאלה הזו אותרו מאות קלפיות מובהקות מסוגים שונים, שבהן בולט במיוחד דפוס הצבעה מסוים ב-2009: כ-150 קלפיות של עולי חבר המדינות וצאצאיהם, שבהן ישראל ביתנו זכתה ביותר ממחצית הקולות; כ-300 קלפיות חילוניות מובהקות, דוגמת המושבים והקיבוצים של תנועת העבודה, שבהן מפלגות המרכז-שמאל זוכות ביותר מ-80% מהקולות; וכ-150 קלפיות שהתאפיינו בתמיכה של למעלה ממחצית הבוחרים בליכוד, עובדה המצביעה על אוכלוסייה מסורתית מזרחית. הקלפיות המובהקות הללו מייצגות את רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בישראל.

בקלפיות עולי חבר המדינות זינקה הבית היהודי מ-1.3% ל-5.3%, עלייה של למעלה מ-300% ופי שלושה וחצי במספרים מוחלטים. בשקלול לרמה הארצית, מתברר שקלפיות עולי חבר המדינות העניקו לבית היהודי כמושב אחד.

בכ-300 קלפיות מובהקות שבהן מפלגות המרכז-שמאל (יש עתיד, העבודה, התנועה, קדימה, מרצ) זכו ביותר מ-80%, עלתה הבית היהודי מ-0.8% ליותר מ-2%, כמעט פי שלושה. המגמה הולכת ומתבהרת ככל שמעלים את רמת המובהקות של הקלפיות, וככל שברור שבקלפיות אלו יהיה קשה עד בלתי אפשרי למצוא אפילו מצביעים בודדים המגדירים את עצמם 'דתיים'. בשקלול כולל זכתה הבית היהודי במושב חילוני נוסף על זה של עולי חבר המדינות.

בריכוזי תמיכה של הליכוד קשה לערוך הבחנה בין ציבור דתי לבין ציבור מסורתי. שתי אוכלוסיות אלו מתגוררות זו לצד זו. לכן, לא ניתן להעריך מה היחס שבין מעבר קולות של מסורתיים לבין מעבר קולות של דתיים מהליכוד לבית היהודי. אולם מהנתונים שהוצגו לעיל ברור שאם בקרב אוכלוסיות חילוניות ניכר מעבר קולות לבית היהודי, אפשר להניח שתהליך כזה התרחש גם בקרב מסורתיים. מכאן שאין לייחס את העלייה בתמיכה בבית היהודי רק לדתיים המתגוררים בריכוזי התמיכה בליכוד.

במדגם של קרוב ל-150 קלפיות מובהקות של הליכוד, ניכרה עלייה מ-8% ל-16% מכלל המצביעים, המהווים עלייה של 100% מהבחירות הקודמות. בשקלול כולל נראה כי המסורתיים העניקו לבית היהודי כשלושה מושבים נוספים. סיכום ממצאים אלה מצביע על כחמישה מושבים שהגיעו מאוכלוסייה לא דתית. הממצאים זכו לאישוש בסקר שנעשה ביום הבחירות על ידי חברת פאנלס פוליטיקס, שפילחה את דפוסי ההצבעה למפלגות על פי הגדרות עצמיות.

הנתונים הללו מלמדים הרבה על הצלחתה של הבית היהודי במיתוג ה'כלל-ישראלי' שלה בתעמולת הבחירות של 2013. אולם התנהלותה של המפלגה בפועל מלמדת על פער מסוים בין ההצהרות שלפני הבחירות – הצהרות שבזכותן נהרו אליה מצביעים רבים מקרב הציבור החילוני והמסורתי – ובין הרכב הרשימה לכנסת ועמדותיהם של חברי הכנסת, ועל כך להלן.

 

חברי כנסת רבניים וחברי כנסת ריבוניים

בכנסת ה-19 מכהנים עשרים חברי כנסת ציונים דתיים, הישג חסר תקדים לציבור הדתי-לאומי.  הציונות הדתית לא יכולה להתלונן על העדר ייצוג: 11 בבית היהודי; 6 בליכוד ביתנו (4 בליכוד ו-2 בישראל ביתנו); 2 ביש עתיד ואחד בתנועה. ייצוג זה משקף את השאיפה לפרוץ אל מחוץ למגזר כאחת מן המגמות החזקות ביותר בדור האחרון. מגמת ההשתלבות במפלגות הרגילות כאידיאולוגיה מודעת החלה בעיקר עם פעילותו של משה פייגלין, והפכה לתופעה בולטת בליכוד. החידוש הגדול הוא בהעתקת דפוסים אלה גם למפלגות מרכז-שמאל, כשלמפלגות אלו ברור, כפי שהראינו, שהמועמדים הציונים הדתיים רחוקים מלהביא אתם את הנדוניה בדמות המוני בוחרים.

העולה מכאן הוא שנוצר מצב מוזר, שבמסגרתו אין קשר ומתאם בין הרכבי הרשימות השונות לבין הרכב המצביעים: סיעת הבית היהודי, ש-11 מתוך 12 נבחריה הם ציונים דתיים, הגדילה את כוחה באופן משמעותי  בזכות כ-5 מנדטים שהגיעו מקולות של בוחרים שאינם דתיים. שלושה ציונים דתיים ביש עתיד ובתנועה נבחרו ברובם באמצעות קולות של בוחרים שאינם דתיים, וכך גם שני המועמדים הדתיים בישראל ביתנו. נראה כי הליכוד היא המפלגה היחידה שניתן להצביע בה על מתאם סביר בין ארבעת המועמדים הדתיים לבין היקף הבוחרים הדתיים.

לייצוג הציוני הדתי המרשים ראוי להוסיף נתון פוליטי חשוב: כל עשרים הציונים הדתיים חברים בקואליציה, ולמעשה מהווים קרוב לשליש ממנה. לנציגי הציונות הדתית אין את מגבלת השותפות עם שתי המפלגות החרדיות הנמצאות באופוזיציה. במבט ראשון ניתן היה לחשוב שמצב פוליטי נדיר זה, שספק אם יחזור בעתיד הקרוב, מאפשר קידום ערכים ואינטרסים של הציונות הדתית. אולם התקוות הללו התבררו די מהר כתקוות שווא.

מתברר שמספרם של הציונים הדתיים ואף היותם חברים בקואליציה אינם משמעותיים, על רקע הפיצול הפנימי במישור הדתי. במקרים רבים עולה שקווי המחלוקת בסוגיות דת ומדינה לא מפרידים רק בין חילונים לדתיים או בין ציונים דתיים לחרדים, אלא בין ציונים דתיים לבין עצמם. יתר על כן: המחלוקות הללו אינן בהכרח בין נציגי הבית היהודי לבין הנציגים במפלגות האחרות, אלא דווקא בתוך הבית היהודי. דוגמאות לכך ניכרו בבחירות לרבנות הראשית: חלק מחברי הבית היהודי תמכו בהצעות לשינוי הגוף הבוחר, וחלק לא. המחלוקות הפנימיות הביאו לכך שרק בשלב מאוחר מאוד הוצג הרב דוד סתיו כמועמד הבית היהודי לרבנות הראשית, אך גם זו הייתה הצהרה בלבד. חלק מנציגי הבית היהודי פעלו בגלוי עבור מועמדים אחרים. קווי המחלוקת בין המגמה החרדית הלאומית לבין המגמה הליברלית פרצו החוצה לעין כל. בהצבעה על המלצות ועדת שקד בסוגיית גיוס בני ישיבות, הפר חבר הכנסת יוני שטבון את המשמעת הסיעתית והקואליציונית והצביע נגד ההצעה.

עוד התברר שמעבר לפיצול הפנימי בתוך הבית היהודי, לייצוג הציוני הדתי המפוזר יש השלכות נרחבות. חברי הכנסת של הבית היהודי נתונים למערכת מורכבת של שיקולים, אילוצים ולחצים מעצם היותם חלק ממפלגה המזוהה עדיין כמפלגה דתית. הן נציגי תקומה והן חלק מאנשי הבית היהודי מצהירים על מחויבותם לרבנים בסוגיות שונות. לעומת זאת, רוב חברי הכנסת הדתיים הנמצאים במפלגות אחרות, וגם חלק מחברי הבית היהודי, משוחררים מכך במידה רבה. ניתן להגדיר את חלוקת הח"כים הציונים הדתיים באופן הבא: חברי כנסת ריבוניים מול חברי כנסת רבניים. חלוקה זו, כאמור, אינה חופפת בהכרח להשתייכות מפלגתית.

הייצוג הליברלי יגדל?

הדוגמה המובהקת לכך היא פעילותו האינטנסיבית של חבר הכנסת אלעזר שטרן (התנועה) בסוגיות דת ומדינה. שטרן מודע היטב לכך שלפחות חלק מחברי הכנסת של הבית היהודי תומכים בעמדותיו ובהצעותיו השונות, הן ביחס לגוף הבוחר לרבנות הראשית והן ביחס לחוק הגיור שהציע. יש להניח שבלי קשר לשיוכו המפלגתי, חלק ניכר מהציבור הציוני הדתי תומך בעמדות שהוא מעלה. אולם כפי שניכר בסוגיה האחרונה של חוק הגיור, הבית היהודי נתון ללחצים בלתי פוסקים דוגמת עצומת רבנים שקראה לשלול את חוק הגיור המוצע.

נראה שדפוסי פעילות ומאבקים אלו ילוו את הכנסת ואת נציגי הציונות הדתית בה עד לסיום כהונתם. חברי כנסת ציונים דתיים מחוץ לבית היהודי יציבו בפני הבית היהודי אתגרים חוזרים ונשנים, מתוך ידיעה שהמפלגה נתונה ללחצים שונים ומנוגדים. על רקע זה ניתן לצפות שנפתלי בנט יוביל מהלך לקראת הבחירות הבאות כדי לשנות את ההרכב הפנימי של הבית היהודי . יש להניח – ואף לקוות – שייצוג המועמדים הלא דתיים יגדל, וכך גם הייצוג של האגף הליברלי יותר בציונות הדתית. הגיוון הציוני הדתי, כך נראה, יימשך לא רק במישור התרבותי הדתי, אלא גם במישור הפוליטי המפלגתי.