צבעונים ששתלתי בתחילת טבת פורחים אצלנו בחצר. אתמול הפקדתי צוואה במשרד המשפטים. ביום שני בשתיים ורבע עמדתי מול הכנסת בתחושה של טרום חורבן, וקצת לפני ארבע מיהרתי בחזרה למשרד, לקראת פגישה שבועית. הפגישה בוטלה. סימונה קראה לי שלשום בלילה ואמרה שהיא לא רוצה שמפלצת הבלה-בלה-בלה תטרוף אותה. "מפלצת המה?" שאלתי, "תוציאי את המוצץ, אני לא מבין כלום."
היא התלבטה לרגע.
"לך לישון אבא," ונרדמה.
…כל זה מתיש מאד. הכל קורה בבת אחת ובמקביל, אמיתי ומדומיין, ואיך אפשר לשאת את זה. את המפלצת והמוצץ; את התובנה המעיקה שאין לי עתיד בירושלים עם כמה שטוב לי בשכונה, עם חברים, בבית הכנסת. בנסיעה חזרה מתל אביב דיברנו על דמנציה: האימה שבלאבד את בן הזוג שלך לאט. כשאין אפילו במי לבטוח כי העוגן של חייך מתעתע, שם ולא שם. כל הסופים רעים וכולם מחכים עכשיו. אחר כך דיברנו על חופשה בקיץ. לפעמים אני מרגיש כמו הארי פוטר בעולם של מוגלגים, תוהה מה אמיתי ומה פנטסטי; אבל שני הדברים מתקיימים כל הזמן במקביל.
"יממה" – ספר השירים החדש של של רוני אלדד – עוסק במה שהוא חמקמק מכל: ההווה. סופרפוזיציה מחרידה ומופרעת בין לידה ומוות, עתיד ועבר. הרשימה הזו אינה בדיוק המלצה על הספר, היא בעיקר אמירה אינטימית: רוני אלדד כותבת אותי, אישית. כאילו כתב את העצמי הפנימי המדויק ביותר שלי – מישהו שבאמת יודע לכתוב.
אפשר לחשוב שאני מקנא. זה נכון, כי היא עושה את זה באופן מרהיב. אבל יותר מאשר קנאה, אני חש הקלה עצומה: מישהו כבר כתב אותי. אני יכול פשוט לקרוא.
בעבר עשיתי את הטעות של להסביר שירים מהספר, כמו מורה לספרות מול תיכוניסטים ישנוניים. לא אחזור על זה פה, כי זה מפספס את העניין. זאת שירה שצריך להרגיש, שצריך להביט בה כמו בציור של שאגאל: למה יש כאן עז עם כינור? כי צריכה להיות פה עז עם כינור. שקט, תקשיבו לה מנגנת.
כמו העז, יש ציורים שחוזרים ונשנים אצל אלדד: הפרח, הפרי, הפרי הנרקב. "זֵכֶר הַפֶּרַח בְּנֵץ הַפִּטָּם." המחזור של ילדות, חיים ומוות קורה כל הזמן, בכל רגע הורי. "כְּדֵי לָלֶדֶת מִישֶׁהִי הָיְתָה צְרִיכָה לָמוּת"
המקום השירי הוא בסופרפוזיציה: בין המציאות ובין החרדות, בין מה שהוא מוגלגי למה שרק קוסם אמיתי יכול לראות. הופעה של קוסם בקניון הדר הופכת למשהו כמו הקרבה למולך:
הַקּוֹסֵם צָוַח – אֲנִי רוֹצֶה מִתְנַדְּבִים
אֲנִי קִפַּלְתִּי אוֹתְךָ לְתוֹכִי
רָצִיתִי לְהַגִּיד לְךָ שֶׁהַקּוֹסֵם שַׁקְרָן
אֲבָל הוּא בִּקֵּשׁ לַחְתֹּךְ אוֹתִי לִשְׁנַיִם
כָּל הַיְלָדִים הֵרִיעוּ לוֹ כֵּן
אַתָּה וַאֲנִי הֶחֱזַקְנוּ יָדַיִם
זה עובד כי הופעה לילדים היא באמת סוג של הקרבה שלהם למולך: זה רק המינון שמשתנה. המשוררת משחקת עם כפתור הווליום, ולרגע אנחנו לא חשים משוגעים כשאנחנו מביטים בילד שלנו מתבגר ושומעים את משק כנפי המוות, הגענו לקניון כדי להחליף חולצה קטנה מדי, מֻכְרָחִים הָיִינוּ, אבל מי יודע איך נצא ממנו –
לְעוֹלָם לֹא נִזְכֶּה לְעוֹד רֶגַע כָּזֶה,
אֲנַחְנוּ קָמִים אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִשַּׁעַר תִּקְוָה
עַל כָּל הָרְגָעִים קְלִפַּת עַפְעַפַּיִם עָבָה
השיא של המהלך הזה הוא בשירים שבהם כאילו המשוררת לא עשתה דבר: הציבה אותם כמות שהם, טקסטים מסרטון הדרכה עבור הורים לפעוטות או חוברת הוראות לערכת קסמים. רק קוסם אמיתי יוכל להבחין שיש כאן שיר שמסתתר באבן. ששום דבר הוא לא כמו שהוא נראה: שׁוּם דָּבָר הוּא לֹא מָשָׁל לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר.
התגובה המתבקשת לפער הזה היא אימה, אבל באותה מידה היא יכולה להיות גם צחוק. ואכן, זה ספר עם המון הומור. דמויות שונות משורטטות בו בחדות של קומיקאית. פגישה עם מעצבת הפנים היא הזדמנות לטיפול זוגי מוחמץ. או קריין טלוויזיוני בחידון נושא פרסים: הַשְׁלִימִי, אִמָּא, אֵין שָׁבוּר מִמָּה?
בין השירים משובצים שירי השעות: שירים שכותרתם היא שעה ביממה, המחייבים את הלב להיכנע למטרונום חיצוני. בארבע אחרי הצהריים הילדים פורצים הביתה, וכמו במין קסם מהאגדות – הם מעירים את הבית מקפאונו ודוחקים את הקיום האפשרי של חיים בלעדיהם לפינה נסתרת. שמונה בבוקר, שעת הפיזור בכיתות ושברון הלב. בשתים עשרה בצהרים טיפול רפואי, בארבע לפנות בוקר, נפילה בחלום.
יש מציאות ומציאות נסתרת בחיים, יש סוד. זה מעייף נורא לשאת את כל זה במקביל. מתחת המיטה מסתתרת מפלצת הבלה-בלה-בלה. זה באמת. והמוצץ אמיתי לא פחות. וכמו מכתב מהוגוורטס, יש משהו מרגיע בספר שירה שאומר: אתם לא משוגעים. כל יממה מורכבת מאינסוף שעות.
אַתֶּם לֹא צְרִיכִים שׁוּם צִיּוּד מְיֻחָד, רַק הוֹרִידוּ אֶת הַמַּדְרִיךְ וְתֻפְתְּעוּ לְגַלּוֹת
אליק אוסטר הוא…
יממה, ספרה השני של רוני אלדד, ראה אור השנה בהוצאת פרדס.
__________________________________________________
אליק אוסטר, בן 40 , פיזיקאי, ירושלמי, נשוי לאדם ואב לשלושה.
