״ניהול הסכסוך״. זו הפרדיגמה המובילה את המדיניות הישראלית בזירה המדינית המקומית. בהכללה, ניתן לומר שנהנו ממנה כמעט בכל קצוות הקשת הפוליטית היהודית בישראל. היא אפשרה לימין להמשיך ולהשקיע במפעל ההתנחלויות, והיא אפשרה למרכז-שמאל להניח בצד את הסוגיה הפלסטינית ולהתמקד בהקמת המחנה הליברלי.
תחושת ההתפכחות שישראלים רבים – ואני ביניהם – חווים מאז פרעות ה-7 באוקטובר נוגעת כמעט במישרין בפרדיגמה הזו. אם להמשיך בהכללה שבין ימין לשמאל, אפשר לחלק את ההתפכחות הזו לשתיים: ההתפכחות מצד שמאל, נוגעת למילה ״סכסוך״. מעשי הטבח ורשימת הזוועות ההולכת ומתארכת, שבוצעו על ידי מרצחי חמאס, שותפיהם ותומכיהם, חורגים אל מעבר לסכסוך מדיני פוליטי, ומעלים את ההקשר התיאולוגי שהודחק, וההקשר הבין-לאומי הרחב שכולל את התמיכה של איראן, רוסיה, סין ומדינות אחרות בחמאס ובמחבלים אחרים.
מצד ימין, ההתפכחות נוגעת במילה ״ניהול״. אי אפשר לנהל סכסוך, בטח לא מלחמה שנמשכת כבר למעלה משבעים שנה. תפיסה שמזלזלת באויב, ומניחה שאפשר לתמרן אותן כדי שיתנהג בהתאם לאינטרסים שלנו – היא תפיסה שתתעלם לבסוף מהאיומים המפורשים שלו. בעיקר, מחלחלת התובנה שבהיעדר אופק מדיני – או לפחות מצב עניינים רצוי שאפשר לדמיין – סופו של ניהול הסכסוך שיקרוס.
אלה היו תחושות ההתפכחות המרכזיות שלי בשבועיים הראשונים למלחמה. במצב כזה, במיוחד בימיה הראשונים של המלחמה, כשעוד לא סיימנו לאסוף את השברים הפיזיים והנפשיים של מעשי הרצח המתועבים של אויב שמבקש למחות את הקיום שלנו, האופק היחידי שאפשר לדמיין נובע – אם להשתמש במונחים מתורת הנפש – מתוך ה״איד״, מתוך יצר ההשרדות הטבעי שלנו. ״מלחמה קיומית״, ״להשמיד את החמאס״, ״ אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם״.
אך אופק מדיני לא יכול להתבסס על הישרדות, ואסטרטגיה לא יכולה להסתפק בתגובות טבעיות ראשוניות, נכונות ככל שתהינה. בשלב מסוים נגיע להתפכחות שנייה, כזו שמזכירה לנו שמדינת ישראל עדיין נמצאת בלב המזרח התיכון, ושהעמים הסובבים אותנו כנראה לא ילכו לשום מקום, ושתהליך של נורמליזציה שאיננה מתפשרת כלל על ביטחוננו וקיומנו, חייב להימשך. למען האמת, זו גם מסקנה די מתבקשת של המלחמה הזו. אחד הטריגרים למתקפה של החמאס, כך מספרים לנו מומחים, היה הסכמי אברהם וההסכם ההולך ומתגבש עם סעודיה. אם לאויבנו יש מה להפסיד מהמהלך הזה, הרי שזה מחזק את העובדה שלנו יש מה להרוויח.
בשנים האחרונות, החברה הישראלית הייתה מצויה באופוריה. התחושה הבסיסית שקיומה של מדינת ישראל היא עובדה קיימת (יחד עם הקונספציה המוטעית שהסוגיה המדינית והבטחונית נמצאת באיזשהו שיווי משקל), הביאה להתמקדות במחלוקות פנים-ישראליות ופנים-יהודיות, אך היא גם השכיחה עובדה נוספת – שלצדנו קיימות מדינות נוספות ובהן אויבים ושותפים פוטנציאליים. "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה".
