מיכל צ'רנוביצקי, תושבת אלעד ואם לארבעה, הקימה לאחרונה יחד עם קבוצה של פעילים את התא החרדי במפלגת העבודה. הרוח הסוציאל-דמוקרטית, לטענתה, משתלבת היטב עם הוויית החיים של החברה החרדית ועם ערכי התורה, וגם בשמאל מתקבלת זהותה החרדית בטבעיות. על הצורך במאבקים חברתיים חוצי-מגזרים
החברה המופרטת ביותר
בעולם הפוליטי הישראלי נהוג לראות את החברה החרדית, או לפחות את המפלגות המייצגות אותה בכנסת, כנוטות לשמאל מבחינה חברתית. המצעים והקמפיינים של ש"ס ושל יהדות התורה בבחירות האחרונות היו הכי סוציאל-דמוקרטיים מבין כל המפלגות היהודיות שהתמודדו לכנסת. חברי הכנסת גפני, ליצמן, מרגי ואחרים משתפים פעולה יום יום עם חברי הכנסת הסוציאל-דמוקרטים המובהקים ביותר במשכן; גפני אף נחשב במשך שנים לסמן השמאלי בוועדת הכספים, ולמי שעצר – לעתים בגופו – מהלכים ניאו-ליברליים של נתניהו. מעבר לכך, החברה החרדית עצמה, שחיה ברמה סוציו-אקונומית לא גבוהה, נתפסה לאורך השנים ככזו שנהנית ממודל מדינת הרווחה אף יותר מציבורים אחרים במדינת ישראל, ולכן קרבתה לצד השמאלי של המפה מבחינה כלכלית וחברתית נראתה טבעית.
דווקא משום כך הופתעתי, יחד עם חבריי בשמאל – חילונים וחרדים כאחד – כשנחשפתי לתוצאות הסקר של המכללה החברתית-כלכלית שהתפרסם במאי האחרון. מהסקר עולה שרוב מוחלט של הישראלים – שבעים אחוזים – מזדהים יותר עם הגישה הסוציאל-דמוקרטית. אך פילוח המשתתפים בסקר לפי הצבעה למפלגות הראה שהאחוז הגבוה ביותר של המחזיקים בתפיסה קפיטליסטית נמצא דווקא בין מצביעי המפלגות החרדיות. מבין מצביעי יהדות התורה, למשל, אחוז הדוגלים בעמדות קפיטליסטיות גבוה יותר (48 אחוז) מאחוז הדוגלים בעמדות סוציאל-דמוקרטיות (44 אחוז).
אינני יודעת עד כמה הנתונים הללו משקפים באמת את עמדות הציבור החרדי, אולם הם מתיישבים עם לא מעט דברים שפגשתי בחיי היום-יום – והם שיוצרים את הפער בין הציבור החרדי לבין נציגיו הפוליטיים. בראש ובראשונה, החברה החרדית היא ככל הנראה החברה המופרטת ביותר בישראל. כך, למשל, במערכת החינוך שלה. להבדיל מן המוסדות הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, כמעט כל מוסדות החינוך החרדי – מכיתה א' ועד סוף התיכון – הם בבעלות פרטית. הם אמנם מתוקצבים ומפוקחים באופן חלקי על ידי משרד החינוך, אך הם בבעלות עמותות מפלגתיות ופרטיות. הורים משלמים כשלוש מאות או ארבע מאות שקלים בחודש על כל ילד שלומד במערכת החינוך, מגיל שלוש ועד לסיום הלימודים בבית הספר היסודי. עבור הלימודים בישיבה קטנה משלמים ההורים החרדים כאלף שקלים בחודש, במקרה הטוב. וכל זאת כאשר תנאי הלימודים – מצב המבנים, איכות השירות והמשכורות של הצוות – ירודים לאין ערוך מן התנאים המקובלים בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים. החרדי הממוצע בדרך כלל לא מודע להבדלים שבין מוסדות החינוך החרדיים למוסדות החינוך האחרים בישראל בכל מה שנוגע לשאלת הבעלות. הוא כן יודע שיש במדינת ישראל חוק חינוך חובה חינם, אך בכל הנוגע אליו מדובר בחוק שקיים על הנייר בלבד.
כמישהי שמתנהלת כל חייה כחרדית בין חילונים, הרגשתי דווקא שם, במרחבי השמאל הסוציאליסטי, כיצד החרדיוּת שלי הופכת לשקופה. אין פירוש הדבר שלא מכבדים אותה – חבריי ועמיתיי מכבדים את אמונותיי ואת אורחות חיי – אלא שמקבלים אותי כשווה בין שווים. לכיסוי הראש ולחצאית אין כל משמעות במסגרת מאבק מעמדי. זו מסגרת שמקיימת שוויון במובן העמוק של המילה
החברה החרדית מקיימת את עצמה באמצעות פילנתרופיה. אברכים ומשפחותיהם נתמכים על ידי גבירים; משפחות חרדיות מתקיימות על קרנות צדקה וחסד מסוגים שונים, וגם יוזמות של שילוב חרדים בהשכלה ובתעסוקה מבוססות בעיקר על קרנות אמריקניות – תורמים חרדים אמריקנים מממנים לימודים גבוהים לבוגרי מערכת החינוך החרדית בישראל, ומסייעים להם בהקמת עסקים וכדומה. אחד הכוללים הגדולים ביותר בבני ברק ממומן על ידי איל הון חרדי, שעושה את הונו בעסקים מפוקפקים באפריקה, תוך שיתוף פעולה עם ממשלות רודניות ורצחניות שמוחרמות על ידי כל העולם המערבי. החרדי מן השורה מכיר בכך שהוא שורד בזכות הגביר מאמריקה או מישראל, שהצליח להגיע לעושר מופלג בזכות השיטה הקפיטליסטית.
חרדים צעירים שמגיעים מרקע של עוני ויוצאים ללימודים באקדמיה ולתעסוקה משמיעים פעמים רבות אמירות בנוסח "קצבאות ומדיניות רווחה רק מעודדות את העוני", "כל אחד שמשתדל ועובד קשה יכול להצליח". בסופו של דבר, רוב בני האדם מאמצים את האידיאולוגיות שתואמות למודל שבו הם חיים. די הגיוני אם כן שהחברה החרדית, שחיה בפועל כחברה ענייה ומופרטת ששורדת בזכות העשירים הקפיטליסטים שבתוכה, תתמוך בסופו של דבר בעמדות קפיטליסטיות. ניתן גם להוסיף את הרתיעה הדתית מן הדגל האדום, מן הסוציאליזם החילוני והרודני בברית המועצות ומכור ההיתוך של בן גוריון ומפא"י כגורמים לכך שהסוציאל-דמוקרטיה לא הכתה שורש בציבור החרדי יחסית לשאר האוכלוסייה בישראל.
תחרות בבית המדרש, לא בשוק
אך מציאות לחוד וערכים לחוד. גם אם תנאי החיים של החרדים בישראל יכולים להסביר דבר או שניים על תמיכתם בקפיטליזם, הרי שערכי היסוד של החברה החרדית רחוקים מערכי השוק החופשי והתחרות הפרועה. אל מול תרבות הצריכה הקפיטליסטית, אנחנו, החרדים, גדלים ברובנו על הסתפקות במועט. הקנאה והתחרותיות מופנות כלפי עולם הרוח והספר, אל ההתחזקות באמונה ובקיום המצוות, ולא כלפי עולם החומר והכסף. הכסף נצרך כדי לחיות, וכדי לממן את הדברים החשובים באמת – לימוד התורה וקיום המצוות. אל מול התפיסה של "תעבוד קשה – תצליח", אנו החרדים מאמינים שהפרנסה באה משמים, והעושר והעוני בידי שמים.
יתר על כן: ההפרדה בין עניים לעשירים פחות נוכחת בחברה החרדית מאשר בחברות אחרות בישראל. באותו בניין בבני ברק יגורו, דלת ליד דלת, משפחות מן העשירון התחתון ומשפחות מן העשירון העליון. ילדיהן ילמדו בדרך כלל באותו בית ספר ובאותה ישיבה. לפעמים ניתן למצוא במשפחה אחת חמישה אחים ואחיות שחיים חיי אברכות במשפחות מרובות ילדים, ולצדם אח אחד, שעובד, נניח, כקבלן, וחי ברמת חיים גבוהה הרבה יותר מזו של אחיו ואחיותיו – כאשר הוא תומך בהם במקביל. בני המעמד הבינוני-גבוה והמעמד הגבוה בחברה החרדית ניצלים מן הניתוק שקיים לעתים בציבור החילוני: אנחנו רואים את העוני לנגד עינינו; גדלנו אתו ולצדו. העניים הם אנחנו, או האחים שלנו, או השכנים שלנו – הם אינם נתונים סטטיסטיים בדו"ח העוני. במובן מסוים, את הרעיון הבסיסי העומד בבסיס הסוציאליזם – חלוקת ההון – מקיימים בני החברה החרדית יום יום, מרצונם החופשי, גם אם לא באופן מושלם. אימוץ הקפיטליזם אולי נובע ממציאות חיים מסוימת, אך הוא מנותק מן הערכים ומחוויית החיים הבסיסית של האדם החרדי.
ברית של אחרים
עד אמצע שנות העשרים לחיי כמעט לא עסקתי במדיניות כלכלית. הייתי 'חברתית', כמובן: סברתי שתפקידה של המדינה לעזור לשכבות החלשות, אך לא הייתי בקיאה בנושאים כמו איגודי עובדים, הפרטות והלאמות, מדיניות מסים וצדק חלוקתי, ולא גיבשתי דעה בעניינם.
הגעתי לשמאל בגלל נושאים של זכויות אדם והסכסוך הישראלי-פלסטיני. התמזל מזלי, ותוך כדי חיפוש בית פוליטי נפלתי הישר לתוך המטה של עמיר פרץ, מעוז השמאל הסוציאליסטי והמזרחי ב-2011. החיבור היה טבעי: בין הפעילים הצעירים למבוגרים, בין החבר'ה מהפריפריה לסוציאליסטים מאוניברסיטת חיפה, בין החברתיים המתונים מבחינה מדינית לבין השמאלנים המובהקים של המפלגה, בין הפעילים היהודים לפעילים הערבים, בין המסורתיים לחילונים – בין כל אלו התקיימה, בפועל, ברית של מיעוטים, או ליתר דיוק: ברית של 'אחרים'. שם הרגשתי בבית. אין היום הרבה דתיים בשמאל – יש יותר ממה שחושבים, אך לא הרבה – ועדיין, כמישהי שמתנהלת כל חייה כחרדית בין חילונים, הרגשתי דווקא שם, במרחבי השמאל הסוציאליסטי, כיצד החרדיוּת שלי הופכת לשקופה. אין פירוש הדבר שלא מכבדים אותה – חבריי ועמיתיי מכבדים את אמונותיי ואת אורחות חיי – אלא שמקבלים אותי כשווה בין שווים. לכיסוי הראש ולחצאית אין כל משמעות במסגרת מאבק מעמדי. זו מסגרת שמקיימת שוויון במובן העמוק של המילה. כששמעתי כיצד פעילים סוציאליסטים רואים את העולם, נזכרתי באמירה ששמעתי לא פעם בבית: "אדם צריך לדאוג לעולם הבא של עצמו, ולעולם הזה של חברו". וכך, בלי לקרוא את מרקס, הבנתי שאני סוציאליסטית. באותו קיץ פרצה המחאה החברתית. עם תינוק בן שנה בעגלה ושני ילדים בני שלוש שמחזיקים בשני צדיה, הגעתי לכל ההפגנות. אחת לשבוע הסתובבתי אתם בין האוהלים ברוטשילד, ובדרך חזרה, ברכב, הם שרו "העם דורש צדק חברתי".
הסוציאליזם שלי פשוט מאוד. אני עובדת בהיי-טק מגיל 21; בעלי עורך דין ואיש עסקים. מבחינה סוציו-אקונומית, אנו ממוקמים בעשירונים העליונים. אנחנו גרים באלעד ומגדלים ארבעה ילדים, אבל אנחנו לא עושים זאת לבד. אנחנו נעזרים במטפלות, בגננות ובמורות. אנחנו נעזרים בסדרן בסופרמרקט ובקופאית. אנחנו עושים זאת יחד עם עוזרת הבית ועם נהג ההסעה של הילדים. אנחנו עושים זאת יחד עם מנקה הרחובות, עם סולל הכבישים, עם החקלאי בערבה, עם האחות בטיפת חלב, עם הרופאה בקופת חולים ועם כל שאר האנשים שמאפשרים לנו לחיות את חיינו כפי שהם. העבודה שלנו לא קשה יותר משלהם; היא לא חשובה יותר משלהם, והיא לא תורמת לחברה יותר מהעבודה שלהם. לא הגענו לאן שהגענו בגלל שאנחנו טובים יותר, או בזכות עצמנו. הגענו לשם בגלל מאות גורמים שאינם תלויים בנו, שהביאו אותנו למקום אחד ואת האחרים למקום אחר. זוהי אולי האמונה היהודית הבסיסית ביותר, שמתנגדת מכול וכול לתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
אינני מנסה לטעון שהתורה תומכת במדיניות סוציאליסטית, כשם שבאותה מידה אי אפשר לטעון שהיא תומכת במדיניות קפיטליסטית. אך אנו מוצאים בתורה לא מעט מצוות שמשתלבות היטב עם הערכים הסוציאליסטיים ועם הפרקטיקה הסוציאליסטית: איסור הלנת שכר שכיר, שמיטה, יובל, "והארץ לא תימכר לצמיתות", מצוות המעשרות והצדקה. ומעבר לכך: הסוציאליזם והאמונה שניתן למגר את העוני ולחלק את ההון ואת המשאבים בצורה שוויונית הם חלק מחזון אוטופי-גאולי, שמשתקף גם בדברי הנביאים.
אנחנו גרים באלעד ומגדלים ארבעה ילדים, אבל אנחנו לא עושים זאת לבד. אנחנו נעזרים במטפלות, בגננות ובמורות. אנחנו נעזרים בסדרן בסופרמרקט ובקופאית. אנחנו עושים זאת יחד עם עוזרת הבית ועם נהג ההסעה של הילדים. אנחנו עושים זאת יחד עם מנקה הרחובות, עם סולל הכבישים, עם החקלאי בערבה, עם האחות בטיפת חלב, עם הרופאה בקופת חולים ועם כל שאר האנשים שמאפשרים לנו לחיות את חיינו כפי שהם. העבודה שלנו לא קשה יותר משלהם; היא לא חשובה יותר משלהם, והיא לא תורמת לחברה יותר מהעבודה שלהם. לא הגענו לאן שהגענו בגלל שאנחנו טובים יותר, או בזכות עצמנו. הגענו לשם בגלל מאות גורמים שאינם תלויים בנו, שהביאו אותנו למקום אחד ואת האחרים למקום אחר. זוהי אולי האמונה היהודית הבסיסית ביותר, שמתנגדת מכול וכול לתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"
לעזור למורה בבית יעקב
אני תומכת במדיניות כלכלית שמתקנת את חוסר הצדק. אם לא כולנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים, למרות שכמעט כולנו נותנים כפי יכולתנו, אז לכל הפחות שבריאות, חינוך ורווחה יהיו זמינים לכולם בצורה שווה; שלא יהיה אדם בלי קורת גג שעונה על צורכי משפחתו; שתרבות, שטחים ירוקים, וסביבה נקייה יהיו נגישים לכולם. ושהמדינה, שהיא בעצם אנחנו – תושבי המדינה – תדאג לכך שכל איש ואישה יחיו בכבוד, תממן זאת באמצעות מדיניות מסים שונה (גם אם זה אומר שאני עצמי אשלם יותר מסים), וכך בעצם תבצע חלוקה צודקת יותר של ההון ושל המשאבים. הסוציאליזם שלי כולל גם את הנכונות להסתפק בסמארטפון פחות משוכלל, כדי שלעוד כמה ילדים באפריקה תהיה נגישות למים נקיים.
אפשר לומר שאת המחויבות הגדולה לצדקה וחסד שגדלתי עליה, בבית ובחברה החרדית, תרגמתי למאבק לצדק. מתוך אמונה שאפשר באופן פרטי לטפל ולסייע נקודתית לאנשים, אבל שינוי אמיתי לטובה ניתן לעשות כמעט אך ורק ברמה המערכתית. כשפונה אליי מורה בבית יעקב ומספרת לי שפוגעים בזכויותיה בבית הספר, אני יכולה להפנות אותה לעורכת דין מומחית בדיני עבודה, ואני אכן עושה זאת. אבל אני יודעת שהסיכוי שהיא תלך לבית הדין או לבית המשפט קטן. ושגם אם היא תלך ותנצח במשפט, עלול להיות לכך מחיר חברתי. ומה עם כל שאר חברותיה לעבודה? ומעבר לכך: גם אם היא תקבל את כל זכויותיה כמגיע לה על פי חוק, עדיין מצבה פחות טוב משל מורה בבית ספר חילוני בעיר הסמוכה.
לכן, אציע לה לפנות במקביל לארגוני העובדים ולבדוק את האפשרות לאגד את חברותיה במקום העבודה (וכאן ראוי לציין לשבח את המחלקה החרדית החדשה בהסתדרות, שפועלת בתקופה האחרונה בתחום הזה ועושה עבודה מצוינת, בשיתוף פעולה עם רבנים מהמגזר). אפעל להגברת הפיקוח במשרד החינוך על הנעשה במוסדות החינוך החרדיים, ואתמוך במאבק למעבר להעסקה ישירה, על ידי משרד החינוך, של כל עובדי ההוראה בישראל.
כך גם בשאר הנושאים שמטרידים מאוד חלק ניכר מהחברה החרדית היום בישראל: האפליה בקבלה למוסדות החינוך; חוסר היכולת של ההורים להשפיע על הנעשה בבתי הספר; התנאים הירודים במערכת החינוך ותשלומי ההורים הגבוהים; מחסור בתעסוקה; זכויות ותנאי ההעסקה של העובדות והעובדים החרדים במוסדות וחברות חרדיים, במרכזי התעסוקה לחרדים ובכלל; מחירי הדיור והשכירות; מחסור בשטחים פתוחים, בחינוך בלתי פורמלי, באירועי תרבות, בגינות מסודרות וכדומה באזורי המגורים; מערכת הרווחה בערים החרדיות, שאינה מצליחה להתמודד עם כמות המשפחות שזקוקות לליווי וסיוע, וכמובן בני ובנות הנוער בסיכון, שמספריהם עולים וגילאיהם יורדים משנה לשנה. כל הבעיות הללו שהציבור החרדי מתמודד אתן הן תולדה של תהליכים ארוכי-שנים של הפרטות של שירותים ציבוריים, של קיצוצים רוחביים במשרדי הממשלה ושל פירוק מדינת הרווחה.
בכל הנושאים הללו ניתן לייצר מאבקים משותפים – של חרדים ושל לא-חרדים – למען פתרונות מערכתיים וציבוריים, שהם למעשה פתרונות סוציאל-דמוקרטיים קלאסיים שעוסקים בשיקום מדינת הרווחה, בהגדלת אחריות המדינה, בהלאמה של שירותים ציבוריים ועוד. זו הסיבה שבחודשים האחרונים הקמתי, יחד עם פעילות ופעילים חרדים נוספים – את התא החרדי במפלגת העבודה. אנו מאמינים שמשם, וממרחבים סוציאל-דמוקרטיים נוספים, ניתן יהיה לקדם פתרונות כלכליים-חברתיים ושינוי מדיניות לטובת בני ובנות החברה החרדית, וכלל אזרחי ישראל.
* מיכל צ'רנוביצקי היא עובדת היי-טק, עמיתה במכללה החברתית-כלכלית, ממקימי התא החרדי במפלגת העבודה. תושבת אלעד, נשואה ואם לארבעה
