סיימנו לעבור מבחני קבלה / קטיה קופצ'יק

 

not memberg

 

מאות אלפי ישראלים וישראליות, כאלה שעלו לכאן וכאלו שנולדו כאן, ומכל קשת הזהויות של החברה הישראלית, אינם יכולים להתחתן בישראל. הם כלואים בין חוק השבות, לבין מגבלות ההלכה האורתודוקסית המכתיבה את חוקי הנישואים במדינה. אולם אנחנו צריכים להיזהר מהצעת פתרונות 'מיוחדים' לקבוצה זו. הפתרון הוא אחד: נישואים אזרחיים במדינת ישראל

 

צריך להכיר בעובדות. בישראל חיה קבוצה גדולה של אנשים שאינם יכולים לממש את אחת הזכויות האזרחיות הבסיסיות: להתחתן במדינה שלהם. 'פסולי חיתון', קוראים להם. בחסות המדינה, הרבנות יִיצאה את המושג ההלכתי והמשפיל עבור לא מעט אנשים, והוא קיבל חיים ביורוקרטיים משלו. ישראלים רבים שהגיעו לישראל מכוח חוק השבות, בחזרה למולדת הלאומית שלהם, מצאו את עצמם ואת ילדיהם משויכים בעל כורחם למעין 'רשימה שחורה' שהרבנות יצרה, יחד עם זוגות חד־מיניים, ממזרים, יהודים רפורמיים, וקטגוריות הלכתיות מוכרות נוספות.

קרוב ל־350 אלף ישראלים דוברי רוסית וילדיהם, בשר מבשרו של הקולקטיב היהודי ונאמנים למדינה עד עמקי נשמתם, הם אזרחים סוג ב בישראל, דחויים במולדתם היהודית – דבר שנוגד את הרעיון הציוני במהותו. הם לא גנבו גבול, אלא הגיעו לכאן בהזמנת ממשלות ישראל. החברה הישראלית כולה, והציונות הדתית ביתר שאת, היו מגויסות להעלאת יהודי ברית המועצות לארץ ישראל.

יהודי ברית המועצות, שבעי אנטישמיות ורדיפות באימפריה הסובייטית, תלו גם הם לא מעט תקוות במולדת ההיסטורית והחדשה שלהם. העיקרית שבתקוות אלה היא שלפחות ילדיהם, 'הישראלים החדשים', לא יחוו לעולם החוויה המשפילה שהם חוו תחת השלטון הסובייטי, בהיותם אזרחים פסולים, "יהודים מסריחים". שלא יֵדעו מה זה לפחד מאימוץ שם משפחה יהודי מובהק של בן הזוג מחשש לפיטורין מעמדת ניהול בכירה (סבתי, למשל); או להיות היחיד מכל הצוות שלא התקבל למפלגה, ושוב בגלל יהדותו (סבי, למשל); או לא להתקבל לחוג הנחשק באוניברסיטה, כי המכסה בחוג ללימודי כימיה היא חמישה יהודים בלבד בכל מחזור, והיא כבר התמלאה (אבי, למשל). הם רצו שלפחות כאן לא נהיה סוג ב. אבל החלום הציוני לחוד ומציאות לחוד.

 

יהודי ברית המועצות, שבעי אנטישמיות ורדיפות באימפריה הסובייטית, תלו גם הם לא מעט תקוות במולדת ההיסטורית והחדשה שלהם. העיקרית שבתקוות אלה היא שלפחות ילדיהם, 'הישראלים החדשים', לא יחוו לעולם החוויה המשפילה שהם חוו תחת השלטון הסובייטי, בהיותם אזרחים פסולים, "יהודים מסריחים". שלא יֵדעו מה זה לפחד מאימוץ שם משפחה יהודי מובהק של בן הזוג מחשש לפיטורין מעמדת ניהול בכירה; או להיות היחיד מכל הצוות שלא התקבל למפלגה, ושוב בגלל יהדותו; או לא להתקבל לחוג הנחשק באוניברסיטה, כי המכסה בחוג ללימודי כימיה היא חמישה יהודים בלבד בכל מחזור, והיא כבר התמלאה. הם רצו שלפחות כאן לא נהיה סוג ב. אבל החלום הציוני לחוד ומציאות לחוד.

 

לא מחכים לאישור מאף אחד

צריך לומר זאת שוב: עבור אותם הישראלים דוברי הרוסית, יהודים לפי אב או כאלו שהרבנות פסלה את מסמכיהם, האפשרות החוקית היחידה להירשם כנשואים היא לצאת מישראל למדינה זרה, ולהתחתן מול איזה פקיד רנדומלי, בשפה זרה והרחק מהמשפחה. רק אז תסכים מדינת ישראל בטובה לרשום את שני אזרחיה, שנולדו בה או חיים בה כל חייהם הבוגרים, כנשואים. קשה לתאר את רמת האכזבה ואת גודל הבגידה שהצעירים הללו חשים. הם אינם מכירים מדינה אחרת, חוץ מישראל. הם גדלו כאן כמו כל ילד ישראלי. גן. מסורת. בית ספר. שירתו בצבא. סיימו אוניברסיטה. עובדים ותורמים. ועדיין, בבואם להתחתן, הם צריכים לעבור שוב ושוב את מבחני הקבלה, להרגיש פתאום זרים ולא רצויים.

יש כמה סיבות לכך שעד היום לא מעט אנשים אכן עשו זאת, בלי להרים את הראש ובלי להפוך את השולחן. הראשונה שבהן היא שמדובר בקהילת מהגרים. עלייה היא דבר קשה. מי שלא עבר מדינה ולא החל את חייו מחדש, לעולם לא יבין איזו טרגדיה חברתית ואישית האנשים האלו עברו. דור ההורים, המסה הגדולה שהגיעה לישראל בשנות התשעים, ניסה בעיקר לשרוד במציאות כלכלית־תעסוקתית חדשה. עניין שוויון הזכויות לא היה בסדר העדיפויות שלהם. בכלל, מחאה היא נחלתו של הדור החדש והמושרש, ולא קורית בדרך כלל בגל העלייה הראשון.

הילדים שלהם, הדור הצעיר של העלייה הגדולה, אותם 'ישראלים חדשים', שהיום כבר בני 20–30, כבר לא יתנו למצב הזה לעבור בשקט. הם הנפגעים העיקריים של העדר אפשרות להתחתן אזרחית בישראל. אבל בשונה מהוריהם, כבר אין להם פרספקטיבה של 'שם לעומת כאן'. אין להם גם יותר מדיי סבלנות שמישהו ינפיק עבורם תעודות הכשר ליהדות שלהם – המדינה הזאת שייכת להם בדיוק כמו שהיא שייכת לאלו שנולדו כאן להורים צברים. הפער הבלתי מוסבר הזה בינם לבין חבריהם מתחיל להעלות לא מעט כעסים אל פני השטח. זה רק עניין של זמן עד שהצעירים הללו יגרמו לקהילה שלהם – המונה, כזכור, קרוב למיליון איש – לקום ולמחות.

המצב היחיד בו תיתן המדינה אפשרות לאותם האזרחים והאזרחיות הצעירים להתחתן בשטחה, הוא בתנאי שיעברו גיור. ואכן, שמונים אחוז מהמגוירים בישראל הם דוברי הרוסית. בעיקר דוברות הרוסית, נשים. אבל המספר הזעיר של המתגיירים במסגרות ממלכתיות, באזרחות ובצבא, שבקושי מגרד את האלפיים איש בשנה, מצביע על כך שהקהילה הזאת אינה חשה שום צורך שמישהו יגייר אותה. המצב הזהה במסגרות גיור חוץ־ממסדיות רק מאשרר את הטענה: 'הרוסים' אינם נוהרים להתגייר. התשובה לשאלה 'למה' היא פשוטה: הם אינם חשים שום צורך 'להתקבל לעם'. הם לגמרי חלק ממנו ולא מחכים לאישור מאף אחד.

הציונות הדתית צריכה להתפקח

הציונות הדתית, בעלת האינטרס החזק ביותר בסיפור של הגיור, ממשיכה להתנהל בעיוורון מוחלט ולדבר בינה לבין עצמה על חשיבות הגיור, על דרכים להקל בו ולקרב צעירים – שאינם באים. רוצים הוכחה? לכו לכנסת ישראל ולמכוני המחקר, היכנסו לדיונים המלומדים. לא תמצאו סביב השולחן אף נציג של יוצאי ברית המועצות, למעט כמה מתגיירות שפקידי הרבנות פגעו בהן. תמיד כ'דוגמה', כמקרה בוחן, כעדוֹת, כסובייקטים, אבל לא כמשתתפים שווים ואקטיביים בדיונים האלו.

העוסקים במפעל הגיור כיום, בכל מיני רמות, ודאי עושים זאת מכוונות טובות. אבל גם הם צריכים להתחיל להפנים, כי עבור לא מעט דוברי הרוסית ההצעה לעבור גיור, שבאה מכל עבר (בצבא, במסגרות לימודים ואף במודעות בתשלום בפייסבוק) – היא בקשה משפילה ואף פטרונית. לעבור הליך דתי מאוד (רובם מסורתיים־חילוניים) בניסיון להתקבל לעם היהודי (תודה, הם מזמן כבר חלק מהעם הזה, גם אם לא לפי ההלכה האורתודוקסית) בשביל לזכות בזכות מפוקפקת להסיר מעל ראשם כינויים כמו 'פסולים' ו'מנועים'? כל זה כאפשרות היחידה להתחתן בגבולות המדינה שלהם? לחטוף 'מקל', הליך ביורוקרטי ואמוני קשה שאינם מעוניינים בו כלל, על מנת לקבל 'גזר' שגם ככה מגיע להם כאזרחים שווים וכמשלמי מיסים בישראל? לא פלא שהם אינם באים להתגייר.

הפסיקו להשלות את עצמכם. אם עשירית מהמאמצים שהציונות הדתית משקיעה בדחיפת הגיור הייתה מושקעת במאבק להנהיג בישראל מצב צודק ונחוץ של רישום אזרחי לנישואים – מצבנו היה טוב יותר. גיור הוא הליך אישי, עמוק ומורכב, בין אדם לאמונותיו. כל עוד המדינה סוחרת בו כאפשרות היחידה של אדם לייסד משפחה בישראל – מדובר בשידול ובכפייה. זה לא דמוקרטי, לא מוסרי, ודאי לא יהודי. החשש מ'נישואי תערובת' בקרב הציבור הדתי הוא חשש אותנטי ואין לזלזל בו. אבל הניסיון לפתור זאת באמצעות גיור, ועל גבן של קבוצות אחרות בחברה הישראלית – הוא טעות. טעות שרק תגרום, וכבר גורמת, לתגובת נגד. הגיור צריך לחזור להיות הליך חופשי וערכי. הוא צריך להפסיק להיות עונש שאזרח בישראל מקבל על מנת להתחתן.

גיור הוא הליך אישי, עמוק ומורכב, בין אדם לאמונותיו. כל עוד המדינה סוחרת בו כאפשרות היחידה של אדם לייסד משפחה בישראל – מדובר בשידול ובכפייה. זה לא דמוקרטי, לא מוסרי, ודאי לא יהודי. החשש מ'נישואי תערובת' בקרב הציבור הדתי הוא חשש אותנטי ואין לזלזל בו. אבל הניסיון לפתור זאת באמצעות גיור, ועל גבן של קבוצות אחרות בחברה הישראלית – הוא טעות

הציבור מצביע בטבעת

אין בישראל אתר היכרויות לפסולי חיתון בלבד. אנשים מתאהבים. נמצאים יחד במסגרות: בצבא, בעבודה, בלימודים. קל לחשוב כי הבעיה של אלו שאינם יכולים להתחתן בישראל היא שלהם בלבד. בפועל, המעגל הרבה יותר רחב. מדובר במאות אלפי ישראלים וישראליות, כאלה שעלו לכאן וכאלו שנולדו כאן, ומכל קשת הזהויות של החברה הישראלית. ובכלל, לא פלא שגם בשטח, הלכה למעשה, קיימת תנועה חזקה של מתחתנים מחוץ לרבנות, ולא רק אלו שאינם יכולים להתחתן דרכה, גם כאלה שאינם מעוניינים בכך. המגמה תלך ותתעצם, ודאי עם מכפיל כוח משמעותי מאוד כמו יוצאי חבר העמים.

כמויות גדולות של צעירים ישראלים, שמצביעים בטבעת ומתחתנים שלא דרך הרבנות, אינם משאירים אדישים גם את המחוקקים שלנו, שמציעים לפתור את הסוגיה בשלל דרכים: תתחתנו באילת, נעשה ממנה מעין וגאס ישראלי; תתחתנו בשטחי קונסוליות, שנחשבות אקס־טריטוריה (הצעה שבאה מספסלי הקואליציה, יש לומר); תנו אפשרות לרישום נישואים אזרחי לזוגות שקיבלו סירוב לעשות זאת ברבנות; ועוד ועוד. חלק מההצעות הללו החלו לבוא גם מקרב הציבור הדתי, והעניין הזה בהחלט מעודד. הוא מצביע על הבנה עמוקה וכנה כי המצב אינו יכול להמשיך כפי שהוא, ויש לפתור את הבעיה הזאת בהקדם. יש כאן דאגה אמיתית והכרה במצבה הייחודי והטרגי של קבוצה גדולה מאוד של ישראלים, שכלואים במידה מסוימת בין חוק השבות, לבין מגבלות ההלכה האורתודוקסית המכתיבה את חוקי הנישואים במדינה. ההתייחסות המפורשת לקבוצה הזאת, ומאמציהם של פרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן למצוא עבורה פתרון במסגרת אמנתם, בהחלט מחזקים את הטענה הזאת.

יחד עם זאת, יש להיזהר מלהציע פתרונות 'מיוחדים' עבור אנשים 'מיוחדים'. הצעות שכאלה עלולות ליפול שוב על אותה נקודה רגישה ולגרום לתחושת אי־שייכות. סיימנו לעבור מבחני קבלה – אנו ככל הישראלים האחרים, ומגיע לנו בדיוק מה שמגיע לכל אזרח במדינה הזאת.

 

*קטיה קופצ'יק היא מנהלת פרויקטים בתנועת 'ישראל חופשית'