not memberg

 

 

 

סרוגים פינת הבורגנים

יאיר שלג

הכותב הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטי

 

            השיח הציבורי, לא רק בציונות הדתית, היה מלא בשבועות האחרונים בשאלה נוקבת: מדוע מתנכרים הדתיים למחאה החברתית? מאז שהועלתה השאלה הזו לראשונה, אמנם כבר הופיעו כמה רבנים בעצרות המחאה, וארגונים דתיים, או כאלה המשותפים לדתיים וחילונים, נרתמו גם כן. ועדיין, ציבור הרגיל להתגאות (בצדק) בנתוני ההשתתפות הגבוהים שלו בכל עניין הכרוך במשימתיות וסולידריות לאומית – צבא, גרעינים חברתיים, ארגוני התנדבות אזרחיים וכד' – ניכר בהשתתפותו הדלה במחאה החברתית.

            למען האמת, ישנה שאלה רחבה ונוקבת עוד יותר: לא רק מה מקומם ויחסם של הדתיים לאירועי השבועות האחרונים, אלא מה בכלל יחסו של 'המיגזר הדתי-לאומי' (במידה שבכלל ניתן לדבר על מאפיינים מובהקים בעניין זה במיגזר כל-כך גדול ומגוון) לתרבות הקפיטליסטית של העשורים האחרונים – תרבות הסגידה לכסף, ותאומתה התרבות הצרכנית.

            לכאורה, מהרבה סיבות היה טבעי למצוא את הציבור הציוני-דתי מתנגד התנגדות שוצפת לתרבות הקפיטליסטית ומזדהה עמוקות עם תפישות של צדק חברתי. קודם כל, מצד עצם זהותו הדתית: התורה וההלכה אמנם אינן 'קומוניסטיות' (לא ידוע לי על שום התנגדות הלכתית לרכוש פרטי), אבל ניתן לומר שהרוח הנושבת מהתורה וההלכה היא רוח 'סוציאל-דמוקרטית', רוח של צדק חברתי: רוח שאינה מסתפקת רק בצדקה, אלא משדרת הסתייגות ברורה מעושר מופגן, מטפחת ערכים של צניעות, ואפילו (הדוגמא המובהקת היא מצוות היובל) משדרת התנגדות לצבירת עושר מופרז בידי יחידים, טייקונים למיניהם, והזנחת כל השאר – גם אם הדבר נעשה באופן חוקי והוגן לחלוטין. 

            מעבר לכך, גם מבחינת הערכים שמקנה בפועל החינוך הדתי, אין ספק שזה הציבור שבו מקומה של תנועת הנוער הוא הגבוה ביותר. וזו, לפחות ככל שמדובר בבני-עקיבא, תנועת הנוער  המרכזית של הציונות הדתית, לא רק שחדורה מטבעה ערכים של פשטות וצניעות, אלא גם מדגישה בסיסמתה את ערכי 'תורה ועבודה', כביטוי כמעט אנכרוניסטי לסוציאליזם דתי. הציבור הדתי גם מתחנך כל השנים לערכים של סולידריות לאומית, לנכונות הקרבה למען הכלל, ואלה מתחברים בדרך-כלל גם לסולידריות חברתית. זאת ועוד: גם מבחינת האינטרסים האנוכיים שלהם, היו לכאורה אנשי הציונות הדתית צריכים להזדהות עם תפישות סוציאל-דמוקרטיות, שהרי מדובר בציבור שצרכיו הכלכליים מרובים: עם ממוצע ילדים גבוה מהמקובל, ועם נכונות גדולה מאוד להשקעה בחינוך,  הציבור הדתי היה אמור לעמוד בראש ההפגנות בעד הורדת יוקר המחיה, חלוקה הוגנת יותר של נטל המיסוי בין העשירים ומעמד הביניים, וכד'.

            והנה, התמונה בפועל בכל זאת שונה: אידיאל הכסף והתרבות הצרכנית שטפו גם את הציונות הדתית. גם כאן גועש המירוץ אחרי דירות יוקרה, מכוניות מרשימות, גאדג'טים טכנולוגיים, טיולים 'מיוחדים' בחו"ל; גם כאן משפחות עם ילדים רבים משקיעות כספים שאין להן בחתונות ובר-מצוות יוקרתיות ויקרות מדי. אפילו טייקונים דתיים, וכרכור חברתי סביבם (מוטי זיסר כמשל), נמצאו לנו. גם בהתיישבות הדתית ביו"ש, לכאורה חוד-החנית האידיאולוגי של הציונות הדתית, מתקיים בעוצמה רבה המירוץ אחרי טירות מפוארות והפגנות אחרות של עושר והישגים כלכליים.

יתר על כן: אם נבחן את הסוגייה במשקפיים של העיתונות הדתית, הרי העיתון המרכזי שהפך בשנים האחרונות לקולה של הציונות הדתית, 'מקור ראשון', מבטא קו כלכלי שהוא יותר קפיטליסטי אפילו מזה של 'הארץ' (בוודאי ביחס לתפנית שביצע בשנים האחרונות המגזין הכלכלי של 'הארץ', דה-מרקר). נכון שהמבטאים את העמדות הללו בעיתון אינם בהכרח דתיים, קל-וחומר שאינם מבקשים להציג את עמדתם הכלכלית כנובעת מתפישת-עולם דתית, ובכל זאת – אילו היה העיתון מציג קו שמאלני רדיקלי או קו חילוני רדיקלי, הוא היה בלי ספק מקבל תגובות נזעמות בהרבה מאלו שהוא אינו מקבל בהציגו קו קפיטליסטי רדיקלי. משמע, הקוראים הדתיים של העיתון לכל הפחות יכולים לחיות בשלום עם הקו הזה.

            את הסיבה העיקרית לפער עליו הצבענו ניתן להגדיר כמימוש נוסף של הכלל הוותיק: הסוציולוגיה, במובן של נטיות הלב החברתיות, שוב מכריעה את האידיאולוגיה. והסוציולוגיה של הציונות הדתית אומרת שהרוב הדומם של בני המיגזר הזה רוצה מאוד להיות חלק בלתי נפרד מהאליטה הישראלית הכללית, ולכן הוא מתאים את עצמו לערכיה. כשהאליטה הזו דגלה בהתיישבות ובטחון, הוא הלך אחריה; כשהיא החלה לפנות לעיסוק מודגש בתרבות ויצירה, גם הדתיים פנו לשם, וכשהאליטה הישראלית הכללית (כלומר, החילונית) שמה מול עיניה את אידיאל ה'עושים לביתם', שוב היו שם גם הדתיים.

            [במאמר מוסגר: יש בכך גם נחמה מסוימת. שהרי אם אכן משתנה כעת גם החברה הכללית לנגד עינינו, והאתוס הסולידרי חוזר לבלוט בה, יתכן שעוד נחזה בשינוי גם בחברה הדתית. ועדיין, יש כמובן משהו עצוב ומאכזב בכך שגם כשמדובר בחזרה לאתוס אידיאליסטי, נזקקת הציונות הדתית שוב לדדות אחרי התהליכים הדומיננטיים בחברה הכללית, במקום לעצב, לפחות לעצמה, נורמות עצמאיות]. 

            בנקודה זו חשוב להדגיש שני דגשים חשובים: האחד – עדיין ניכרים בציונות הדתית איים רחבים יותר של עשייה חברתית מכפי שניתן לראות בציבורים אחרים. סניפי בני-עקיבא והגרעינים התורניים פזורים בהרבה יותר מקומות מצוקה מאשר פעילי רוב התנועות והמיגזרים האחרים (אולי למעט ש"ס). כמה מן הח"כים של הציונות הדתית אף בלטו בעשורים האחרונים בחקיקה חברתית (ביניהם בולטים הרב יצחק לוי, ובשנים האחרונות, במיוחד בתחום הילדים והחינוך, גם זבולון אורלב). ועדיין, כשמדובר לא ברמת השטח, אלא ברמת המדיניות, הנושא של צדק חברתי הוא דגל שהמפלגות הדתיות לא טרחו להרים, קל-וחומר שמעולם לא היה מבחינתן עילה למשבר קואליציוני, או אפילו להעלאת תביעות חד-משמעיות.

הדגש השני: בקרב הזרם החרד"לי בציונות הדתית אכן בולט יחס אחר לתרבות הקפיטליסטית והצרכנית. הבתים לרוב צנועים יותר, השיקולים בבחירת מקצוע לחיים אידיאליסטיים יותר, ויש נכונות, דומה לזו של החרדים, לחיות חיי דלות ממש כדי להקים משפחות גדולות ולהתפרנס מחינוך, או מקצועות אחרים – בעלי ערך חברתי ולא כלכלי. גם בתוך הויכוח עם תפישת העולם החרד"לית על הרבה נקודות חשובות, אסור להתעלם מנקודה זו ולהביע את מלוא ההוקרה לה. הרוח האידיאליסטית הזו אף ראוי שתשמש מודל גם לזרמים היותר ליברליים של הציונות הדתית. ועדיין, הזרם החרד"לי אולי בולט מאוד במערכת החינוך והרבנות הדתית-לאומית, אבל בכלל הציונות הדתית הוא די קטן (9% בלבד, לפחות בתחומי הקו הירוק, לפי הסקר שערך ד"ר חנן מוזס מאוניברסיטת בר-אילן), והאידיאליזם שלו בכל זאת טומן בחובו גם 'עיסקת חבילה' לא סימפטית מבחינת מי שמעוניינים בפתיחות אל הטוב, הראוי והאנושי בעולם הכללי.

            אז איך משתלב האתוס הבורגני-צרכני, שלא לומר קפיטליסטי, עם האתוס האידיאליסטי שהציונות הדתית כל-כך גאה בו? למען האמת, זו שאלה מטרידה לא רק ביחס לציונות הדתית. לא פעם אני מוצא את עצמי תוהה מול אינספור סיפורים של מצליחנים כלכליים 'העושים לביתם', שמאחוריהם רקע צבאי של יחידות קרביות במיוחד, לעתים קרובות אפילו שירות צבאי ממושך – עד כדי דרגות של אלופים? מה יוצר ומה מאפשר את הפער הזה בין הנכונות להקריב את הנפש למען הכלל, לבין הרצון 'לעשות לביתך' דקה אחרי שפשטת את המדים?

            תשובה אפשרית היא שאולי מלכתחילה, גם השירות הצבאי לא נבע בהכרח ממניעים אידיאליסטיים, אלא בעיקר מאתוס של גבריות. וכך, אותו אתוס גבריות שהניע את הצעיר להתנדב ליחידה קרבית מובחרת, ואפילו, במקרים מסוימים, להישאר שם במשך שנים ארוכות, הוא האתוס שמניע אותו דקה אחרי השירות להוכיח את 'גבריותו', הישגיו, חיוניותו, במצליחנות כלכלית. ובכל זאת, דומה שלגבי הציונות הדתית, כמו גם לגבי חלק מהמשרתים הקרביים האחרים, התשובה מורכבת יותר. מי שמכיר את האתוס הקרבי של בני הציונות הדתית לא יוכל לפקפק שמדובר בדרך-כלל במניעים אידיאליסטיים כנים. אבל יתכן שהחברה הדתית יצרה לאתוס הזה גם מועד תפוגה: עד סוף השירות הצבאי זה רצוי ומוערך להיות אידיאליסט, מכאן והלאה רצוי שתעשה לביתך. מעין גירסה מודרנית לאימרה הישנה: מי שלא היה סוציאליסט עד גיל 20 הוא חסר-לב, אבל מי שנשאר סוציאליסט אחרי גיל 20 הוא חסר מוח.

            אשר למחאה וליחס אליה – כאן בולט גם עניין נוסף: הזיהוי של המחאה עם השמאל. מדובר בסיפור עמוק יותר מהטענה שהדתיים מתנגדים למחאה כי היא מכוונת להפלתו של בנימין נתניהו. הדתיים גם לא נגד המחאה, כפי שטענו כמה בעלי טורים מרושעים, משום שמערכת ההטבות בהתנחלויות היא כזו שאין להם בעיות כלכליות (ממילא, לפי אותם נתונים של חנן מוזס, רק 25% מבני הציונות הדתית מתגוררים מעבר לקו הירוק). הסיבה העמוקה יותר, לדעתי, היא שמערכת היחסים בין הימין והשמאל בישראל הגיעה לרמה כזו של עימות כולל, שהנטייה משני הצדדים היא להתנכר לערכים המזוהים עם היריב, גם אם אין לכך שום קשר לעימות המקורי על עתיד השטחים. וכך, רבים מאנשי השמאל התנכרו בשנים האחרונות לערכים וסמלים לאומיים, גם כאלה שאינם מזוהים עם 'השטחים', מעצם זיהויים עם הימין, וכעת, בא אינסטינקט דומה מימין, של התנכרות לערכים חברתיים, מעצם העובדה שהשמאל הוא זה שמניף אותם.

            זו כלשעצמה, ובהקשר רחב הרבה יותר מן המחאה הנוכחית, תופעה עצובה מאוד. במידה רבה, השיח שנוצר סביב המחאה מנסה סוף-סוף לשבור את הדיכוטומיה הזו. הגל הראשון של המחאה אמנם התאפיין בשיח הנגטיבי 'הישן': מארגני המחאה דחו את אנשי הימין ותקפו את המתנחלים והחרדים, והדתיים (וגם כמה דמויות מזרחיות בולטות) תקפו את המחאה ה'צפונבונית'. אבל למרבה השמחה, הכיוון השתנה תוך כדי התפתחותה של המחאה: הדתיים התחילו להגיע, ומארגני המחאה דווקא דאגו לחבק אותם ואת המזרחיים גם יחד (ראו הופעתם של צ'רלי ביטון והרב בני לאו בעצרת המרכזית בתל-אביב).

זה לדעתי גם ההקשר של הראיון המדובר והמפתיע של שלי יחימוביץ' ב'הארץ': היא תפסה ששם המשחק אינו עוד העימות הכולל והגורף בין המחנות, וגם לא הדגשת שנאת היריב על פני ערכיך שלך, אלא דווקא הדגשת הצרכים והערכים המשותפים. ועדיין, עוד דרך ארוכה לפנינו בשבירת השיח מהסוג הישן. יש למה לצפות.