not memberg

 

על המחאה ועל הכלכלה

אוראל שרפ

אוראל שרפ, עורך דעות, הוא מסטרנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מתגורר ביישוב הקהילתי רתמים שבנגב.

 

ראיון עם שמואל סלבין, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, וכיום כלכלן בכיר ואיש עסקים, על תפיסה כלכלית דתית, על המחאה החברתית ועל הפתרונות שהוא רואה לבעיות הקריטיות של המשק במדינת ישראל

כשהגעתי לראיון עם שמואל סלבין, לרגע, הרקע והתפאורה של הקומה ה-26 במגדל בצומת עלית, גרמו לי לצפות למשהו אחר. קפיטליזם, שלטון הטייקונים, ופערים חברתיים – אלה הנושאים שהמעלית המהירה של המגדל הציפה בראשי בדרך לפגישה. רציתי לבחון איך הם מסתדרים עם תפיסת עולם דתית.

אבל שמואל סלבין, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, והיום יו"ר חברת השקעות בנדל"ן ודירקטור בכמה חברות מרכזיות בארץ, מושפע עמוקות מהתפיסות החברתיות והדתיות ומגדיר עצמו סוציאל-דמוקרט. זה בא לידי ביטוי בצורה מאוד חזקה בכל הנושאים שהוא התייחס אליהם. סלבין גם יודע להסביר בפשטות מושגים מורכבים בכלכלה; הנקודה המשמעותית והמפתיעה ביותר בראיון הייתה התכונות שסלבין רואה בהן תכונות מרכזיות הנדרשות מכלכלן – רגישות ואנושיות.

בפתח הראיון דיבר סלבין על יחסה של היהדות לנושאים הכלכליים, כפי שהוא רואה אותו. לפי תיאורו, מחד גיסא ישנה לגיטימציה ומרכזיות לעשירי הקהילה היהודית בכל הדורות, עוד מתקופת בית שני; מאידך גיסא, הקריאה בדברי הנבואה איננה מאפשרת אדישות למצבם של העניים. בניסיון ליצור סיכום של התפיסה הדואלית הזו סלבין משתמש בציטוטים מתהילים ומתורות של חב"ד על תפילת החסיד ותפילת העני, ומתאר את היתרונות של כל אחת מהן. לדבריו, תפילתו של העני נובעת ממקום עמוק וכואב. "תפילה לעני כי יעטוף" – כשהעוני עוטף את כל כולו. והתיאור הקבלי של משפיע ומקבל מייצג בעיניו את המציאות שבה יש מקום אמיתי גם לעשיר וגם לעני. היחס הזה יבוא לידי ביטוי כתפיסתו של שמואל סלבין לאורך הראיון.

מסתפרים עלינו

 

כיצד אתה תופס את מצבו של המשק בישראל כיום?

מה שקורה בארץ הוא שאנחנו עברנו מאתוס לאתוס. בשנות החמישים והשישים היינו לכאורה סוציאליסטיים או סוציאל-דמוקרטיים. מובן שגם לא היה שוויון, כי לא היה מה להשוות בין חברי מפא"י דאז, שהיו קרובים לצלחת וכל מה שהם רצו היה בהישג ידם, ובין תושבי המושבים ועיירות הפיתוח שלא היה להם מה לאכול. באותה תקופה לא התקיים שוויון בפועל, אבל לפחות דאגו לאתוס השוויון. בשנות השמונים והתשעים עברנו מאתוס סוציאליסטי לאתוס קפיטליסטי, והמעבר היה חריף מדי.

אולי הדברים שאומר יישמעו חריפים, אבל כשאני מסתכל היום על האוליגרכים הרוסיים שברובם הם יהודים – כספם אינו שלהם. כשב-1989 האימפריה הסובייטית נפלה וקמה רוסיה, כל מי שהשתלט על משאבי הלאום קיבל אותם בלי כסף. בארץ זה כמובן נעשה בצורה הרבה יותר אינטליגנטית ומסודרת כי פה יש מוסדות וארגונים. על כל פנים, כספם של אנשי ההון הגדולים, הטייקונים, בפירוש אינו שלהם. יש בארץ בערך כתשע מאות מיליארד שקל שנמצאים בחיסכון ארוך הטווח, כלומר פנסיות, קופות גמל וביטוחי מנהלים. הכסף הזה שוכב בכל מיני חברות כמו "מבטחים", "מקפת", "מגדל". כאשר טייקון מגיע ומעוניין להשקיע, למשל לקנות את "פרטנר", הוא מביא לדוגמה שניים-שלושה אחוז הון עצמי, ואת שאר הכסף הוא הולך לגייס מאחרים לצורך מימון הרכישה – "מינוף", בשפה המקצועית. ועכשיו, צריך לדעת: אם הוא מצליח הוא מחזיר את החוב ואת הרווחים הוא לוקח לעצמו, ואם הוא נכשל חלילה הוא מבקש "תספורת", שהמשמעות המעשית שלה היא בעצם אי השבת הכסף המושקע על ידי הציבור באותן קרנות. כלומר, אם הוא מרוויח כל הסיכוי הולך אליו, ואם הוא מפסיד כל הסיכון מגולגל על הציבור ועל העתיד של כולנו בפנסיה.

זה רק ביטוי אחד לכך שעברנו מאתוס דמוי סוציאליזם לקפיטליזם די קשה, כי בפערים החברתיים אנחנו נמצאים באמת במקום לא טוב. מבחינת הפערים בחברה בין עשירים לעניים אנחנו במקום השלישי במדינות ה-OECD. מקסיקו הראשונה, ארצות הברית השנייה ואנחנו השלישיים. דרמה אמיתית. המדד הסטטיסטי המשמש לכך הוא מדד ג'יני, שבוחן את התפלגות ההכנסות. במדד הזה אנחנו נמצאים במקום מאוד גבוה. לדוגמה, ההכנסה של עשרים אחוז מהאוכלוסייה בארץ היא בסביבות חמישים ושמונה אחוז מכלל ההכנסות, ובשני העשירונים הנמוכים – ההכנסה היא בערך 4.3 אחוזים. זה הסיפור. זו סכנה לחברה, כי קודם כול, אנחנו עדיין חברה שחיה על חרבה. אתה לא יכול להכניס, למשל, לאותו צוות טנק ילד שמגיע ממשפחה שבה האבא מרוויח מאה אלף שקל לחודש וילד שני שהמשפחה שלו מגיעה מהכנסה של ארבעת אלפים שקל לחודש. אין ביניהם שום שפה משותפת, הם בכלל לא מבינים אחד את השני. במדינה כמו שלנו המציאות הזו מסוכנת. הטרגדיה היא שגם אין להם איך לצאת מזה.

פעם אמרו אצלנו "היזהרו מבני עניים כי מהם תצא תורה". זה קורה גם היום, אבל הסיכוי של ילד עני להגיע להשכלה סבירה עם מחשב ועם השיעור הפרטי שיעזור לו כשהוא נזקק לו – הוא קטן מאוד. לכן הפערים משתקפים גם בחינוך: בעשירון הגבוה אנחנו נמצאים במקום די מרשים, לא הכי טוב אבל גם לא הכי רע, ואילו השכבות החלשות נמצאות במקומות הנמוכים ביותר. הדבר הכי טרגי הוא שאתה בעצם לא מאפשר לשכבות החלשות לצאת אי-פעם מהמבוך הסוציו-אקונומי הנמוך שלהן.

נושא הפערים הכלכליים עלה גם במחאה החברתית, והוא אכן חמור ובעייתי. כיצד לדעתך אפשר לטפל בבעיות הללו? האם זה בכלל אפשרי? האם צריך לטפל בכל הסוגיות שהמחאה העלתה?

לא, מה פתאום. אני רוצה להבחין פה: המחאה החברתית מורכבת מכמה חלקים וצריך לתת פתרונות, ואי אפשר לתת פתרונות לכולם כי אף פעם לא יהיו פתרונות לכולם.

המצוקה הגדולה באמת היא של מעמד הביניים. מעמד הביניים הוא מעמד קריטי לכלכלה. הוא כולל בתוכו את העשירונים החמישי עד השמיני. בתוכם נכללים זוגות צעירים של עורכי דין, מהנדסים, כלכלנים, אינסטלטורים, טכנאים, אנשי מחשבים וכו' – שמתחתנים, מגדלים ילדים, קונים דירות, קונים מקררים, משרתים במילואים ומהווים בעצם את הבריח התיכון של הכלכלה, בכל מקום בעולם. אם ארבעת העשירונים האלו, הכנסתם הממוצעת היא בסביבות 40 אחוז, זה סימן של כלכלה בריאה. בניגוד לכך, בארץ אצלנו ארבעת העשירונים האלה מרוויחים בין 28 ל-30 אחוז, וזה מראה את החולשה הגדולה של המעמד הבינוני.

מעמד הביניים צריך להחזיק את חלקו באוכלוסייה, וכארבעים אחוז מהאוכלוסייה צריכים להחזיק ארבעים אחוז מההכנסה! הבעיה היא שארבעים אחוז מהאוכלוסייה הזאת מרוויחים בקושי שלושים אחוז. איפה השאר? השאר הולך לעשירון הגבוה, שמרוויח המון, הרבה-הרבה יותר מחלקו היחסי באוכלוסייה, והרבה-הרבה יותר מן הממוצע העולמי שמרוויח העשירון העליון. לכן צריך לחזק את מעמד הביניים. איך מחזקים אותו? מה הפתרון? קודם כול צריך לרווח את מדרגות המס. לפי מדרגות המס היום, אדם שמרוויח 8,000 שקל בחודש ומשלם 14 אחוז מס הכנסה, אם משכורתו תעלה ל10,000 שקל בחודש – מס ההכנסה שהוא משלם כבר קופץ בצורה מאוד משמעותית לכ-25 אחוז. צריך לרווח את מדרגות המס, כך שמי שמרוויח מעל 15,000 שקל – ישלם אותו סכום עד שהוא מגיע למעל 35,000 שקל. כלומר, זה נותן אפשרות למעמד הביניים לנשום, כי המעמד הזה גם משלם את המשכנתא. ניתן לו את זה.

הסיוע השני שיש לתת למעמד הביניים הוא בגני הילדים. מעונות יום זה פשוט מטורף! יש לי חמישה ילדים, בלי עין הרע, והייתי משלם עליהם במעונות יותר משאני משלם עליהם באוניברסיטה! זה לא סביר. אם אתה רוצה לתת צ'אנס לנשים לצאת לעבודה, אז צריך להימנע ממצב שבו אם לשני ילדים משלמת במעון 3,000 שקל ביחד או 3,500, ולא כדאי לה כלכלית לצאת לעבודה – בשביל מה? אלו התחומים שבהם צריך לעזור למעמד הביניים. את הכסף הזה צריך יהיה להשיג בדרכים כמו העלאת מס החברות ל-25 אחוז, בניגוד לשיעור של 24 אחוז, הקיים כיום – צעד שהוא הגון ונכון.

המעמד החלש, שתמיד יתקיים, צריך לקבל עזרה ישירה. לפני עשר שנים היו דירות בבעלות המדינה – מה שנקרא "עמידר", "עמיגור" וכדומה. הדיור ניתן לזוגות ואנשים קשים. בעקבות חוק של רן כהן מכרו את הדירות לדיירים. המדינה ירדה מ-120,000 יחידות דיור בבעלותה ל-70,000-65,000. עכשיו המדינה מסייעת בסבסוד חלק משכר הדירה, אבל הסבסוד נמוך, מפני שהיום המחירים עלו וחלקו היחסי של הסבסוד ירד. אז המדינה צריכה לעזור גם להם באופן ניכר יותר.

האם אפשר לצמצם את משכורות הבכירים ולפגוע בטייקונים? הרי המסר הקבוע שמועבר תמיד בתקשורת ועל ידי כלכלנים הוא שכל פגיעה בטייקונים וכל קיצוץ של המשכורות הגבוהות יוביל לפגיעה בכלכלה ולבריחה של אנשי ההון מהארץ. יש בסיס להפחדות הללו?

יש פה כמות של דברי הבל שפשוט אי אפשר לתאר. פעם איימו שאם ייגעו באנשי ההון הגדולים הם יברחו לחוץ לארץ – עובדה היא שאף אחד לא בורח לשום מקום. בארץ מצוין, הסיכוי שמישהו מהטייקונים פה יעזוב לחוץ לארץ הוא אפסי לגמרי, כי פה הם מכירים את המערכת הפוליטית והבנקאית ושוחים כמו דג במים. שם הם יהיו כמו קרפיון מחוץ למים.

אומר לך את תפיסתי: אני חושב שאני מכיר את כל אנשי העסקים הגדולים. הייתי מנכ"ל משרד האוצר, כולם היו חברים שלי. אני אומר לך באופן קטגורי: אין אדם שאני מכיר שבאמת מביא יותר מ-100,000 שקל לחודש. אין דבר כזה! פשוט לא מכיר אותם. חוץ מזה, כל המחקרים המודרניים מראים שאם אתה מרוויח, לדוגמה, 50,000 או 100,000 או 200,000 – התוספת של בין ה-80 ל-200 לא מוסיפה למוטיבציה שלך כלום. אם יש לך מוטיבציה גבוהה אתה יכול להיות גם עם 80,000  והיא לא תעלה עם 200,000.

לאילו דברים במחאה אתה מתנגד?

ישבתי עם מובילי המחאה כמה פעמים. אמרתי להם: חברה'לך, תשמעו, תפסת מרובה לא תפסת. יש פה גם אלמנט של פסיכולוגיה. הרי המחאה הזאת מאד מלובה על ידי התקשורת. כולם יוצאים מגדרם – אולפן פתוח, אולפן סגור, מלווים את ההפגנות כמעין מלאכי השרת.

צריך לזכור: אסור לצרוך יותר מהיכולות שלך. צריך לזכור שיש עולם ואם אתה תגיע לחוב גדול אז העולם יעניש אותך, אם תגיע לאינפלציה גבוהה יענישו אותך, אבל במסגרת הסבירות אפשר לשנות. תראה מה קרה למדינות שהמדינה שלהם הייתה מעורבת ככה – יוון, ספרד, אירלנד. אתה רואה את זה כלכלית: המדינות קרסו, פשיטת רגל מוחלטת! המשמעות של פשיטת רגל היא כמו משק בית שיש לו הכנסה של מאה והוציא מאתיים כל החיים עד שקרס! הוציאו אותו מהבית! אז אתה לא יכול להוציא את היוונים מיוון, אבל חוץ מזה אתה יכול לעשות להם היום כמעט הכול, ולהגיע לכזה דבר זה פשוט לא אחראי.

אני אומר לך עכשיו משפט קטגורי: עשינו קפיצת דרך מאוד-מאוד מרשימה מ-1985, כשהיינו בפשיטת רגל, עד עכשיו. אבל היום במסגרת האחריות הלאומית צריך רגע לעצור, לראות כמה רצנו מהר ב-25 שנה, ובאמת השגנו הישג יפה, אבל צריך להסתכל אחורה, לראות את החוליות החלשות שלנו וליישר קו, שתהיה לנו האפשרות לצעוד עוד 25 שנה קדימה. כי אם תשאיר את החברה חלשה ומפוררת הסיכוי שתצמח הוא קלוש, כי פשוט לא תהיה חברה.

"הסוציאליזם לא מת"

בציבור יש תחושה שהכלכלה היא תחום מדעי, מדויק ומתמטי , אשר איננו נגיש לחלוטין למי שלא מכיר אותו.

כלכלה זה לא מתמטיקה, כלכלה זה חברה. היו שניים מגדולי הכלכלנים בעולם, בלאק ושולס, שהקימו איזו קרן גידור וקיבלו פרס נובל על נוסחאות מורכבות שהציגו. בסוף התרחש משבר, התהפך להם הכול והם פשטו רגל. כלומר, הכלכלה זה כל מיני אלמנטים, כמו מצבי רוח, חוש הריח וחוש ההתלהבות, שאתה בכלל אתה לא יודע לתרגם אותם. אנחנו ניסינו מודלים מתמטיים, אבל הכלכלה יותר מורכבת ממתמטיקה. מדובר באנשים, ברצונות, שאיפות, ועוד אינספור גורמים. הנה דוגמה מתחום המשכורות: היה פעם מנכ"ל בנק לאומי שקראו לו ארנסט יפת, והתפרסם אז בעיתונים שהוא מרוויח מיליון דולר לשנה. מיליון דולר לשנה! מבכירי הבנקים בארץ, יהודי כבן שבעים, והארץ זעקה ורעשה. אחרי זה החליטו שאין דבר כזה: בכל ארגון צריך לפרסם את המשכורת של חמשת הבכירים. דא עקא, מה קרה? במקום שיתביישו, זה נהפך לתחרות יופי! הוא מקבל מיליון – אני אקבל שני מיליון! איך ידברו איתי בשכונה אם אני לא אקבל יותר ממנו? אז זו דוגמה שמראה שלכלכלה אין שום קשר למתמטיקה. אדם חושב אל"ף, החברה פתאום שינתה פניה ואין לה בושה, אין בושה!

יש מין תחושה חשדנית שכזו שהכלכלה מייצרת מדדים שבעצם מאחוריהם עומדות תפיסות כלכליות קפיטליסטיות, ואולי יש תפיסות כלכליות אחרות שהיו מייצרות מדדים אחרים, שלפיהם אין צורך באותה "אחריות כלכלית". במילים אחרות: ישנו שדר שמועבר על ידי מומחים בכלכלה, ולפיו למדעי הכלכלה ישנן כבר מסקנות חד-משמעיות בנוגע לעדיפות הברורה שיש לשוק החופשי הקיצוני כשיטה כלכלית.

אני הוזמנתי פעם לקיבוץ סעד לתת הרצאה לתיקון ליל שבועות. שאלו אותי האם הסוציאליזם מת, ואמרתי להם – לא. וזה עוד אחרי כל המשבר בתנועה הקיבוצית. אמרתי להם לא, הסוציאליזם לא מת, אלא הוא כל הזמן לובש ופושט צורה. הניסוי אולי הגדול ביותר בהיסטוריה, משנות העשרים עם רוסיה הסובייטית, לקח שבעים שנה. ניסוי רצחני, אלים, ברוטאלי, והסיפור נגמר. לצורך העניין, אין סוציאליזם נטו. השאלה היא, אם נדבר בשפה היהודית: איזה ממד חמלתי או שותפי אתה מכניס יותר למשחק? ואני מאוד בעד להכניס שם את הממד הזה. לכן אני מסכים שהשיח הוא שיח נאו-ליברלי, אבל גם בשיח הנאו-ליברלי הזה יש מרחב עצום.

אשתמש בהפרזה ואומר שהכלכלה יותר מדי מסובכת בשביל שאפשר יהיה באמת לנהל אותה. כלכלה זה מערכת, זה חיי חברה. הכלכלה תפקידה לשרת את האזרח, ולא ההפך. באמת צריך למצוא איזון בין מה שאנשים נותנים למה שאנשים מקבלים, שלא נגיע לפשיטת רגל, אבל בחלוקה הפנימית בין פשיטת רגל לאי פשיטת רגל לבין לעזור לחלש, יש מרחב ענק וצריך לטפל בזה.

 

בין המיקרוגל למאקרו

אתה מרגיש שבחברה הדתית חסר עיסוק בתפיסות כלכליות דתיות?

קודם כול, השיח הדתי-לאומי, לפחות בחמש-עשרה השנים האחרונות, מתעסק בעיקר בנושא של יהודה ושומרון – כן או לא. זה כמובן שואב הרבה אנרגיות: זאת גם בנייה, שאני כמובן בעדה כאיש ימין. נוסף לכך בציבור הדתי מתעסקים הרבה בנושא ההתחרדות וסממניה החיצוניים. כתוצאה מכך אין תשומת לב אמיתית לנושא של הכלכלה והחברה. אך זה גם נובע מכך שזה נושא מורכב, ומעט באמת מבינים בו. אני למשל כועס על חבריי הכלכלנים על שהם שאינם מדברים לציבור. אני מרצה המון. עכשיו מזמינים אותי לכל מיני הרצאות, והחוכמה היא לדבר, לפשט את הדברים. כשאתה נותן הרצאה, אם אתה מתחיל לדבר על מדיניות מאקרו ומיקרו ומדיניות פיסקאלית ומוניטרית, איבדת 95 אחוז או 98 אחוז מהקהל, וזאת לא חוכמה.

הכאב הגדול שלי בנושא הכלכלה יכול להתבטא דרך המילה "דמים". "דמים" ביהדות זה גם דם וגם כסף. לאחרונה קראנו בפרשת "ואתחנן": "בכל מאודך". לפי רש"י – בכל ממונך, שהרי לפעמים יש אנשים שהכסף שלהם יותר חשוב מנפשם! אז אף על פי שהכסף הוא דבר שכל כך חשוב לאנשים בשביל כל דבר שהם רוצים לעשות – אנשים לא מבינים בזה. חוסר ההבנה בנושאים כלכליים מנוצל בצורה צינית על ידי בעלי ההון: אנשים יכולים לחפש שעות אחרי מוצרים זולים כדי לחסוך 74 שקל על מיקרוגל, אבל בנושא כמו הפנסיה, אנשים לא מודעים לכך שכאשר הם מוכנים לשלם עוד חצי אחוז בדמי הניהול הם מפסידים בחישוב ארוך טווח כמעט 30 או 40 אחוז מהפנסיה שלהם – כאשר קרן הפנסיה זה הנכס השני הכי גדול שיש לאנשים אחרי הבתים שלהם. זה פשוט מטורף.

בחברה הדתית, ויותר מכך – בחברה החרדית, יש התייחסויות קיצוניות לכסף, לעתים אף מזלזלים בו ורואים בו דבר בזוי. האם זהו עודף אידיאליזם?

אני פוחד מזה. שמעתי בהרצאה של רב אחד את המשפט הבא, שמאוד מצא חן בעיניי: בן אדם שמזלזל בכסף, גם מזלזל בכסף של האחרים. זה דבר מאוד חמור. אם אדם אומר שלכסף אין ערך, אז קודם כול זו שטות, כי יש אנשים שעובדים בשביל זה, יש אנשים שמוכנים להתאבד בשביל כסף, אז אם אתה מבטל את הכסף אתה מבטל את המעמד של ההוא שעושה את זה. אז אל תהיה כזה צדיק. אני לא חושב שכסף זה ערך עליון, אני לא חושב שצריך להתאבד בשביל כסף. אבל קודם כול נוח שיש כסף, ומעבר לכך, תעשה עם זה מצוות, תן לצדקה. חוץ מזה, אם יש אנשים שכסף מאוד חשוב עבורם, אז תהיה צנוע ואל תחשוב שאתה החכם מכל אדם.

 

בתור כלכלן דתי, אתה מרגיש בדידות?

אשתמש בביטוי של טשרניחובסקי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו". כנראה שזה משפיע, אבל אני לא מכניס את הדתיות שלי בכלכלה. אני חושב ככלכלן, ויש לי את הדרכים שלי. העניין הוא שאני לא יכול להסיר את התמונה של אדם שעובד בארגון ומרוויח סכום עתק, נניח 200,000 שקל לחודש, ומטיף מוסר ורוצה לקצץ את השכר להוא שמרוויח 2,500 שקל. זה פשוט נראה לי מטומטם, לא הגון וגם לא צודק. כאן האנושיות היא הצד המכריע, עוד לפני הדתיות שלי. אני נפגש עם יושבי ראש של גופים גדולים ציבוריים, כספיים, אז באחד המפגשים האלה עשיתי תרגיל. לקחתי חבורת מנהלים שאיתה אני עובד ואמרתי להם, אני מחליט לתת בונוס. שאלתי שאלה: "חבר'ה, יש שמונה מנהלים בכירים – איך נחלק את הבונוס?" ידעתי מה תהיה התשובה. הם אמרו לי: "מה זאת אומרת? לעובדים הרגילים תיתן משכורת-משכורת וחצי, ולנו תיתן חמש משכורות". שאלתי אותם "למה?". "מה זאת אומרת?", הם אמרו, "אנחנו משקיעים יותר. זה גם מעמד יותר מסוכן, כי מישהו יכול לבוא ולפטר אותנו". אמרתי להם, "תשמעו, אני מחלק לכולם שתי משכורות. אתה מרוויח 40,000 שקל לחודש – תקבל שתי משכורות – 80 אלף שקל, ומי שמרוויח 5,000 יקבל 10,000 שקל לחודש". זה בדיוק העניין. העניין הוא שבמצבים הללו אני רוצה להיות נאמן לתחושות ולמצפון שלי, ולמרות שכל השמונה דיברו בקול אחד, אני פשוט החלטתי נגד כולם ואמרתי: אם אתם מקבלים אצלי שתי משכורות בונוס, כולם יקבלו שתי משכורות בונוס. זה שלוקח יותר סיכון עובד יותר קשה, נניח יותר מוכשר ויותר משכיל – זה מופיע בילד-אין בשכר שלו. לא צריך לבטא את זה מעבר לכך.

אני שומע שחסרה לך נוכחות ערכית בתחום העשייה הכלכלית.

הייתי שמח אם החברה הדתית הייתה שולחת מטובי בניה גם לתחום הכלכלי. ההשפעה של הכלכלה היא עצומה, אבל לא רואים הרבה אנשים דתיים ואנשים עם רגישות חברתית בתחום. אני חושב שחייבים ללמוד כלכלה בתיכון, חייבים. כלכלה זה להכשיר אנשים לחיים, שיקבלו מושגים. אז שלא יפחדו מהמקצוע, ילכו לשם בשמחה ויבינו שיש לזה משקל עצום! כמו שאדם שלומד חינוך או לומד רפואה מעוניין בעזרה לזולת, אני חושב שאם אנשים ילמדו כלכלה הם יידעו איך לכלכל את צעדיהם – הן ברמת המדינה, הן ברמת המשפחה. יש לזה משקל עצום.