לאורך השנים התקשה הממסד הדתי לגבש סדר תפילות לציון כינון מדינת ישראל. תפילת 'על הנסים' לחנוכה ולפורים יכולה לשמש השראה ליצירת תפילה ייחודית, עמה יוכלו להזדהות מגוון ציבורים בישראל.
ימים אחדים לפני מימושה של ההחלטה לכנס בתל אביב את מועצת העם ולהכריז קבל עולם על הקמתה של מדינת ישראל, הופץ בבתי הכנסת בירושלים עלון צנום, ובעמוד השער כתוב:
"סדר תפילה, שהוכרז מטעם בית דין הגדול בירושלם, בנשיאות מרן הגאב"ד רבנו צבי פסח פראנק שליט"א, מיוחד ליום החמישי ד אייר תש"ח, ערב השעה הגורלית בארצנו הקדושה,ביום ו אייר שנת תש"ח (החמש עשרה במאי), ירושלים אייר תש"ח."
תוכנו של סדר התפילה המוצע אינו נוגע לענייננו כאן, הוא מלוקט מפיוטי סליחות ליום כיפור, לערב ראש השנה, להושענות. לעומת זאת נוגעים לענייננו המשפטים שכתבו המהדירים בסוף העלון :
"—יש לצפות לישועה, שהמאורע הכבירה בתקופתנו זאת, שהקב"ה חישב את הקץ, ויום הראשון הבא, שאנו רואים בו איתערותא לעצמאות יהודה, הוא יום ז אייר, תאריך זה שבימי עליית הגולה לבניין בית שני ע"י נחמיה, נשלם בניין וביצור חומת ירושלם ביום זה, כמוזכר ומיוחס ליום טוב במגילת תענית (פרק ב) — הרחמן הוא יקים לנו סוכת דוד הנופלת".
לא היו בטוחים, בעת כתיבת העלון, "השעה הגורלית", שהמאורע "הכבירה" יתרחש, וגם טעו בהערכה שהוא יידחה ליום ראשון בעוד שבפועל הוקדם ליום שישי, אבל היה להם ברור שיום התרחשותו ראוי להיחשב כיום טוב. הבהירות הזאת בשבוע שקדם להקמת המדינה, שהייתה (אפילו?) לבית דין הגדול בירושלים, הפכה למצוקה בעת שבאו אחרים לקבוע, שנה אחר כך, דפוסי ביטוי לאותו יום טוב, יום העצמאות. אמנם סמוך מאד ליום ההכרזה חוברה התפילה לשלום המדינה, אך מאחר שצעדה במסלול המקובל של 'תפילות לשלום המלכות' – לא עוררה קושי של ממש, למעט הביטוי החגיגי והעמום, שממרחק הזמן נראה, כי אולי טוב לו שלא נברא משנברא, 'ראשית צמיחת גאולתנו'[1]. העובדה שקהילות אחדות נמנעות מאמירתה, ושיש בין אנשיהן התולשים אותה בכעס מסידורי תפילה, אינה באה מן הדין אלא מן הפוליטיקה. עיצובו של יום טוב חדש, בימי ספירת העומר, בהוויה שרובה חילונית ואינה נשמעת לא להלכה ולא לרבנים, ובמסורת של פסיקה הלכתית ברוח 'החדש אסור מן התורה', ומתוך עמדת חולשה של הרבנות הציונית כלפי 'עולם הישיבות' המסויג ממנה פוליטית – היה קשה מאוד. לא היה תקדים של ממש להיאחז בו. חנוכה ופורים, הדומים במהותם, נשענים על הסמכות של המשנה והתלמוד; ותולדות ההלכה בשנים שאחרי התלמוד אינן מכירות ימים טובים שנוספו בלוח השנה היהודי הכללי.
לכאורה אין בהקשר הדתי מעשה נכון יותר מחיבורו של טקסט מתאים, המבטא את עיצומו של יום, והמשולב בתפילות ובברכות במקומות הראויים והמוכנים לכך; והעשרתו בתפילות הקבועות לימים חגיגיים, כמו 'הַלֵל', ובמעשים סמליים אחדים – מהנפת דגל ועד סעודת חג; וגם אם לא הגיעו הדברים לכלל גיבוש תוך כדי השנה הראשונה שבה התנהלה בעיקר מלחמה על עצם הקיום, ניתן היה לצפות לגיבושם בשנה השנייה או השלישית. דא עקא, שמול הדפוס הדתי מהסוג הזה התגבשו מהר למדיי דפוסים אחרים, אם ספונטניים ואם יזומים על ידי המדינה, שגרפו את הציבור, גם את זה הדתי-ציוני, אל תוכם, הגבירו את המצוקה לגבי אופיו של החג והוציאו ממפרשי הניסיון לתת לו אופי מסורתי את מעט הרוח שנשבה בהם. לא שחדלו ניסיונות כאלה. גם חלקים מהציבור 'הכללי' ניסו לבסס ולהעשיר את החג בסמלים בעלי עומק היסטורי, כגון ניסיונות אחדים לחבר 'הגדה ליום העצמאות', שתיקרא בסעודת ליל החג. אולם הדפוסים העממיים- בימות הבידור וההרקדות, המצעדים, הצעדות, המנגלים בחיק הטבע וכיוצא בהם – גברו; מזה שלושים שנה ומעלה משמש השידור הטלוויזיוני של טקס השאת המשואות בהר הרצל כ'מדורת השבט' בליל החג.
המצוקה ניכרת בניסוחים וברכיבים שבהם בחרה הרבנות הראשית לציין את יום העצמאות. הם היו, בראש וראשונה, בלתי מחייבים ולקטניים. לא טעונים השראה לחיבור טקסט ותעוזה לשנות. הם יצרו לתפילות מעטפת חגיגית, אך מבלי לגעת בגרעין – הברכות והעמידה. הוסיפו לסדר התפילה פסוקי גאולה מלוקטים, פרקי תהלים העוסקים בתשועה ובשיר הודייה, בתים אחדים מהפיוט 'לכה דודי', פרק מישעיה העוסק בשיבת ה' לציון (בטעמי הפטרה), את ההכרזות 'הגדולות' והתקיעה שבסוף תפילת נעילה, שירת 'אני מאמין', 'שיר המעלות' בנעימת התקווה; השלמות למעטפת היו הוראות לקיים סעודה חגיגית, ללבוש בגדי חג ולהדליק נרות. התדפקה על דלת הרבנות אמירת הלל בברכה, אבל נמנעו ממנה, קבעו לקרוא רק את פרקיו, שאותם קורא, כידוע, גם כל אומר תהלים שבועי. תחליף 'שהחיינו' ["ויברך דוד וכו' ברוך אתה ה' א-לוהי ישראל מן העולם ועד העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"], שהמליצו לומר בתש"י,[2] רומז לביטוי מחייב מתאים, אך עוקף אותו. האמירה הנועזת ביותר בתקנות הרבנות הראשית, מבחינת הסדר המקובל, היא הביטול ההחלטי של אמירת תחנון. הסדר המתואר נשמר לאורך השנים ללא שינוי, עד שנתמנה הרב שלמה גורן לרב הראשי לישראל.
הסדר המתואר של תפילות החג היה יציב, אבל בהחלט לא נינוח. במיוחד סערה התביעה לומר הלל בברכה, ולבירורה ההלכתי, אסור, מותר או חובה, השתרבבו, לא במפתיע, נימות פוליטיות ואף אישיות; קהילות אחדות הנהיגו אצלן במפגיע הלל בברכה. כך גם בבית הכנסת התל אביבי של הרב גורן זצ"ל. בשנת תשל"ד, כאשר כיהן כרב הראשי של ישראל, הורה לומר בכל מקום הלל שלם בברכה בערבית ובשחרית. בשנה העשרים למדינה, תשכ"ח, בהוצאת הקיבוץ הדתי, הודפס לראשונה (ככל הידוע לי), סידור ליום העצמאות, ובו כל התפילות במלואן וכסדרן, במתכונת המוכרת של סידורי חגים. בסידור נדפס הלל שלם בערבית ובשחרית, ללא שום סיוג. ברם, בצד החלטיותו המחייבת בעניין זה, והשילוב הנינוח של רכיב חדיש, לאומי, הנפת דגל, בתפילת הערב, נשקפת מהסידור גם מבוכה; הוא נגרר לחזק את החג בסמלים זרים מבחינת תוכנם ומבחינת הצדקתם העניינית – שני קידושים, לערב ולבוקר, הראשון מבוסס על טקסט מההגדה של פסח והשני לקט פסוקים. המבוכה היא כנראה שדחתה לסוף הסידור, לעמודו האחרון, הערה מצטנעת: "יש אומרים על הנסים בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון"; אחרי ההערה מוצע הנוסח הבא, המורכב מההקדמה הכללית המוכרת, 'על הנסים', ואחריה 'סיפור המעשה':
"אתה האל עוררת את לב אבותינו לשוב להר נחלתך לשבת בה ולקומם את הריסותיה את אדמתה. ובעמוד עלינו שלטון רשע ויסגור את שערי ארצנו בפני אחינו הנמלטים מחרב אויב אכזרי, וישיבם באוניות לאיי הים ולחופים נדחים, אתה בעוזך מגרת את כסאו ותשחרר את הארץ מידו.
ובקום עלינו אויבים ויתנכלו לנו להשמידנו, אתה בגבורתך הפלת עליהם אימתה ופחד ויעזבו את כל אשר להם, וינוסו בבהלה ובחפזון אל מחוץ לגבולות ארצנו.
ובבוא עלינו שבעה גויים לכבוש את ארצנו ולשומנו למס עובד, אתה ברחמיך עמדת לימין צבא ההגנה לישראל ומסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים. ובזרועך הנטויה עזרת לבחורי ישראל להרחיב את גבולות מושבותינו, ולהעלות את אחינו ממחנות ההסגר.
על הכל אנחנו מודים לך ה' אלוהינו בכפיפת ראש, וביום זה, יום חגנו ושמחתנו, אנחנו פורשים את כפינו לפניך ומתחננים על אחינו הפזורים ואומרים: אנא אבינו רוענו, קבצם במהרה לנוה קדשך והשכן אותם בו בשלום ושלוה ובהשקט ובטח. הרחב נא את גבולות ארצנו כאשר הבטחת לאבותינו. לתת לזרעם מנהר פרת ועד נחל מצרים.
בנה נא את עיר קדשך ירושלים בירת ישראל ובה תכונן את בית מקדשך כימי שלמה, וכאשר זיכיתנו לראות את ראשית גאולתנו ופדות נפשנו, כן תחיינו ותחזינה עינינו בגאולת ישראל השלמה וחדש ימינו כקדם, אמן!"
מהדורות מאוחרות של סידור זה (לפחות שבע היו) השמיטו תפילה זו, ועל כך אני מבקש לומר דבר והיפוכו: צדקו המשמיטים, ועם זאת היה עליהם לשלבו כנוסח מחייב [לא "יש אומרים"] בתפילות ובברכת המזון. צדקו כי הוא ארוך (כפליים ומעלה מהנוסח של חנוכה), מפותל [וישיבם באוניות וכו' כרמז לגירוש מעפילים], נוקט לשון גבוהה [לקומם, וו ההיפוך ועוד], מערב עבר ועתיד [עזרת להרחיב, הרחב נא], מצרף הודיה לבקשה ולתקווה משיחית [כן תחיינו ותחזינה וכו'], אינו נוגע כלל במהותו של היום הנחגג ובהיבטיו החילוניים; ועם זאת, 'על הנסים' הוא המסגרת הליטורגית הראויה להכיל את הצדקת קיומו של החג הזה, שמכוחו שינינו הרגלי תפילה וזמן – ביטלנו תחנון, הוספנו הלל, הוספנו קריאה בתורה, הוספנו פסוקי נביא, ביטלנו אבלות ימי הספירה. הצעת נוסח ל'על הנסים' פורסמה בשנת תשל"ב גם בחוברת של הקק"ל, ושמה, כנראה, 'דרוש נאה'. את הנוסח כתב הרב ד"ר ישראל ויינשטוק:
"בימי האימה החשכה, כשירדה השואה על בית יעקב ובחמת הצר הצורר הוחרבו והושמדו עכל קהילות אירופה באש ובהרג ובאבדון ורחפה כליה על כל בני בריתך, גברו רחמיך על פליטת צאנך והצמחת קרן ישועה לעמך ולארצך.
ובשנת תחש הקץ חשפת זרוע עזך והוצאתנו מאפלה לאורה ומשעבוד לחרות ועצמאות, והנחלתנו היום הזה, יום תקומת ישראל, יום תחילה לקץ גלותנו ולקבוץ נדחינו ושיבת שלטון ישראל לארץ קדשנו.
כן ה' אלוהינו, צורנו וגואלנו, תשוב ותקרב את קץ הישועה, ונראה בגאולת כל פזורי עמך ובבנין שממות ארצך ועירך והיכלך, ונודה לך על ישועתנו ועל פדות נפשנו."
הנוסח משבש את ההיסטוריה ומרבה במליצות. הוא מעוות את הקשר בין השואה להקמת המדינה, ומתעלם ממהותו של היום הנחגג ומהיבטיו החילוניים; אין לו שום סיכוי בציבור חילוני. אף על פי כן, אילו נקלט בבתי כנסת ובציבור – אפשר היה להשלים אתו. ביקורת הנוסחים שלעיל מובילה אל התכונות המצופות מנוסח ראוי. מקור השראה להן, בעיני, הנוסח של חנוכה. לא ברור מי חיברו ומתי. הוא אינו כתוב בתלמודים, אך קיצור שלו כתוב ב'מסכת סופרים'. מהמקורות הקדומים ביותר לנוסח התפילה כפי שהוא בידינו, 'סדר רב עמרם גאון' ו'שאילתות דרב אחאי גאון', ברור שכבר היה לפניהם, כי הוא מובנה ומגובש, אך יותר מזה איננו יודעים לומר. בולטת בו הפשטות בלשון והפשטנות בסיפור ההיסטורי. הוא מסתפק במועט מאד: מתי? – בימי מתתיהו; למה? – כי עמדה מלכות יוון הרשעה; ואז מה? – עמדת להם בצרתם; והתוצאה? – הדליקו נרות, להודות ולהלל. לחידודה של ההסתפקות במועט נזכיר מה אין בו: אין בו מהלכי צבא, קרבות וכדומה; אין מאמצים וקרבנות; אין המלחמה על ירושלים וההיכל; אין החיפוש אחר בן ברית אסטרטגי והקשר אתו; אין חיסולה בפועל של הריבונות על ידי הקשר הזה; אין נס בכלל, אפילו לא הסיפור התלמודי על פך השמן. תמציתיות פשטנית דומה בנוסח לפורים: בימי מרדכי… כשעמד המן… ביקש להשמיד… הפרת את עצתו… תלו אותו…; אין אפילו רמז לנס או לתרגילים שהולידוהו בחצר המלך. וכיצד מצדיקות שתי ההודאות הללו לה' את המשפט המקדים, המדבר "על הנסים"? – עולם כמנהגו נוהג, ובו פועלת השגחת ה' על עמו, בשיקוליו ובמעשיו האנושיים, והיא הנס, אם נבחין בו ואם לא. נסים בעולם הם, במידה רבה, בעיני המתבונן, כפי שממחיש מכתב בעלון המתנחלים 'בשבע' מיום טז באדר תשס"ו, בחתימת ד"ר איתן הירש מנתניה:"העובדה שסמל המנורה התקבל (במדינה) מבלי שמאמציו הבינו שבמעשה זה הם מכתירים את התורה כחוקת המדינה, היא אחד הנסים הגלויים בימינו"; פרסום הדברים בעלון, שאינו מתיר על עמודיו חריגות מן 'הראוי' ו'המתאים לנו', מלמד, שהם קבילים לדעת העורכים, ושאכן אולי נס גלוי.
לאור כל האמור מובאת להלן הצעת נוסח ל'על הנסים', לאומרה בברכת ההודאה של כל תפילות העמידה ביום העצמאות וכן בברכת המזון. כתבתי אותה כבעל מלאכה, מקצוען, היודע את הצורך ולאו דווקא חש בו. ייתכן שלכתיבה נאותה דרוש אדם החווה צורך כזה. לדידי אמירת תפילות היא הפעולה הקשה ביותר שנדרש לה האדם הדתי; כל הממעט בהן הוא משובח, אלא אם צריך. וכאן צריך. אולי יבוא בעקבותיי מי שיצרף ידיעה וחוויה ויכולת. המבנה מחקה את הנוסח של חנוכה, כלומר מגדיר את הזמן ההיסטורי, מתאר את הבעיה, מצביע על התוצאה, מסיים בהודאה ותקווה; הדיבור משתדל להיות ישיר, פשוט, יבש ובהיר ככל הניתן; אין שימוש במונחים גאולתיים; השארתי בטקסט, בסוגריים, חלופות אחדות, כי היה לי ספק בבחירתי; אציין גם נקודות בולטות שנותרו מחוץ לטקסט, ואולי חסרות בו: הדגשת המהות הסמלית של החג, שבו הוצהר על תחילתה של ריבונות יהודית; שמו של המבצע (שליח ההשגחה?) בן גוריון; איזכור לכך, שרבים בעם, בתהליך ממושך, עזבו את שמירת המצוות, ושדווקא מהם היו רוב מביאי הריבונות (ואולי רמז למסקנה רעיונית על ריבוי גווניה של זהות יהודית?); הגדרת הריבונות כצעד ראשון בתהליך זוחל, שטרם תם ואולי לא ייתם לעולם; התנגדות חלקים מהעם, מימין [חרדים] ומשמאל [אנטי ציונים], לכינונה של הריבונות. הערה אחרונה נוגעת להקשר הכולל של חיינו, ונענית לדבריו של ידידיה שטרן ב'דעות' האחרון.[3] מעלה גדולה תהיה לנוסח אם קריאתו תהיה אפשרית ואף רצויה לציבור חילוני במעמדים טקסיים שהוא מקיים לרגל חג העצמאות, בדומה ל'מתוך בטחון בצור ישראל' במגילת העצמאות; מבחינה זאת יש מקום לשיפורים בנוסח הבא:
בחודש אייר של שנת ה'תש"ח, חמישים שנה לאחר ייסודה של התנועה הציונית, בשנה השלישית לארגון האומות המאוחדות, שלוש שנים לאחר חורבן יהדות אירופה [רצח ששת המיליונים באירופה?] בידי הצורר הנאצי וסייעניו שונאי היהודים, הקים העם היהודי בארץ ישראל את מדינתו, היא מדינת ישראל. במלחמה הקים אותה. יושבי הארץ הערבים ביקשו למנוע בכוח את הקמתה, לסכל את החלטת האומות המאוחדות ואת רצונו של העם היהודי לכונן בארץ ריבונות יהודית.
היישוב היהודי הקטן, בערים, במושבות ובקיבוצים, נציגו ושלוחו של עם ישראל לדורותיו ובכל תפוצותיו, נאבק בקמים עליו, המקומיים וצבאות של שבע מדינות שבאו לעזרתם. ברחמיך הרבים נתת בידו, א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, את הניצחון על כל קמיו, סייעת לו לקבץ יהודים מגלותם, לשקם פליטים משברם וליישבם במולדתם. ציידת אותו בתבונת כפיים ונטעת בתוכו חכמת לב, שבהם השכיל לבנות את מדינתו, איתנה, יציבה, מקלט ומגן לכל יהודי באשר הוא [מקלט בטוח לעם היהודי?], חברה מכובדת במשפחת העמים.
לשמך הגדול אנו מודים, ולחידוש ימינו כקדם אנו מצפים, לימים שבהם "תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
אין בהיסטוריה מתכונת אחידה להתקבלותם של נוסחי תפילה על ידי הציבור. מצבים העשויים להוליד חידוש בתפילה הם, בין היתר, ריגוש חזק מאד, כפי שהיו ימי הכרזת המדינה בתש"ח שבהם חוברה התפילה לשלום המדינה, או תחושת חוסר מתמשכת שבעקבותיה חדרו בתשעה באב לבתי כנסת רבים קינות על נרצחי השואה. ימי הריגוש חלפו, תחושת החוסר בנוסח הולם ל'על הנסים' שרירה וקיימת.
[1] כדי להרבות מבוכה מיוחסת טביעתו לכל אחד משלושת החכמים, מנוחתם עדן, בנפרד: הרב הראשי יצחק הרצוג, הראשון לציון מאיר חי עוזיאל והסופר ש"י עגנון
[2] תמצית מ"סדר התפילות וההודיות" שתיקנו הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל זצ"ל לקראת יום העצמאות השני, תש"י, כאשר ה באייר היה בשבת ואירועי המדינה נדחו ליום ראשון: בליל שבת – קבלת שבת, לקט של תריסר פסוקים 'גאוליים', ערבית, הפרקים של תפילת הלל ללא ברכה, ובמקומה – "מי שעשה נסים" (מברכת החודש, מחוזק במלים "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה"); בשחרית – אחרי העמידה פרקי הלל ללא ברכה כמו בערבית, ואחרי ההפטרה וברכותיה לקט נרחב של פסוקים מנבואות הנחמה; מוצאי שבת, אור ליום א – תהלים פרק קז (יאמרו גאולי ה', אשר גאלם מיד צר וכו'), פרקים צז-צח כמו בקבלת שבת (ה' מלך תגל הארץ, מזמור שירו לה' שיר חדש), ארבעה חרוזים מהפיוט 'לכה דודי', אחרי ערבית הקריאות של מוצאי יום כיפור 'שמע' ו'ה' הוא הא-לוהים', פסוקים אחדים, שופר, תחליף 'שהחיינו'; סעודה חגיגית, שבה מדליקים נרות ולובשים בגדי חג; שחרית – מי שעשה נסים ופרקי הלל כנ"ל, פסוקים מישעיה י-יא ["עוד היום בנוב" וכו']; הערה מסיימת: אין אומרים תחנון גם במנחה.
[3] ידידיה שטרן, "דת ומדינה במצור", דעות 25, שבט תשס"ו
