עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי
(רבי יהודה הלוי)
עד מתי קורין את שמע של שחרית? אני שואלת את המחשב והוא משיב בטבלת מספרים מדויקת. לו רק יכולתי להשכים בשעות שהטבלה מורה גם בימים של אבטלה, כשהזמן נמתח ללא גבולות, אולי הייתי יכולה לתרגם את הרוח לחומר, ליצור מפקעת הרגשות והמחשבות טקסטים סדורים ולהיחלץ ממעמד העובדים בגופם ללא משמעות. בין תקופת אבטלה למשנה גם הפרנסה מצויה בדוחק, כאילו נידונתי לשחזר את המעמד שאליו נולדתי.
אהבה נעדרת כוננה את מערכת היחסים בין הוריי, ששודכו בתסריט מוזר שכרך יחדיו טראומות מגוונות מלב הקיום היהודי. האם המתעללת של אבא ואביו המנוכר, שגדל בצילו של אב שהיה רב נודע בתנועת המוסר, תרמו נכבדות למחלת הנפש שהתפרצה אצל אבי עדין הנפש בגיל ההתבגרות. המום, שפסל אותו משידוכים מכובדים בקהילה, חיבר אותו עם הפליטה מדימונה שביקשה למצוא תקווה בהגירה ללונדון, שמצאה עבודה במודעה בעיתון כאומנת במשפחה בקהילה של אבא בשטייטל לונדוני. אמא ביקשה להימלט מהגורל הצר ששרטט עבורה אביה שאילץ אותה לקטוע את הלימודים בכיתה ז' לטובת עבודה במכולת שפתח בעיר הדרומית אליה הגיעו מטרנסילבניה. גם אצלה בבית לא התקיימו יחסי אהבה בין ההורים שהיו ניצולים מאושוויץ שנישאו בנישואי הישרדות עכורים ומסוכסכים.
על היעדר האהבה למדתי דרך התחליפים שמצאתי בשלל התמכרויות שביקשו למלא את החור שבנפש. כשמתמודדים עם הפרעות אכילה מבינים כמה על הנפש לקבוע גבולות פנימיים עבור הגוף, וכמה השפע מציב אתגר של צמצום מודע. שפע האוכל שמצוי היום בחלקים מסוימים של העולם מאפשר הצצה לעולם בו אנו חיים, לפוטנציאל לא ממומש של שפע חומרי נטול גבולות שנתקל בתודעת הצמצום שאנחנו עדיין נטועים בה.
אני מבינה שהבחירה שלי מוגבלת לדפוסים שנרכשו בילדות, בצל אבא פועל שהשכים לעבודה בזמנים שנקבעו עבורו ואמא שלא זכתה להשכלה תיכונית ולא יכלה לתעל את כישרונותיה לעבודה שמעניקה לאדם משמעות. ההורים שלי היו קורבן של מחלת נפש והיעדר השכלה, אבל אני זכיתי ב"ה להשכלה שיכלה להעניק לי את החופש להתפרנס מהרוח ולא מזיעת הגוף. בבתי-הספר של הציונות הדתית למדתי תורה שבכתב, אבל בבית הכאוטי וההישרדותי שגדלתי בו לא התקיימו הפרטים הקטנים של התורה שבעל פה, ואני רק יכולה לדמיין מציאות מקבילה שבה הייתי יכולה לתעל את חיי הרוח לחיי מעשה בצל הדפוסים שההלכה מיטיבה ליצור בגוף ובנפש.
***
גבולות הם ביטוי של אהבה; אהבת אמת היא נס של חיבור בין בשר לרוח.
הרוח היא תוהו ובוהו, גיבוב של מחשבות ורעיונות שמתנחשלים בין גלי הגאות והשפל של הרגשות. תהליך הבריאה מתחיל בחלוקה ובהפרדה, בשימת גבולות שיוצרים סדר בכאוס. התורה שבכתב היא בשמיים, היא הרוח שמשכללת את החשיבה המופשטת, מחדדת רגישויות ומעמיקה את חופש ההבעה. התורה שבעל-פה מחברת את השמיים לארץ, משרטטת גבולות בכל המעגלים שמקיפים את חייו של האדם, מסדר היום האישי שמתוחם באמצעות מועדי התפילה, בברכות ובריטואלים שמבססים הרגלים של משמעת עצמית, ובהלכות הקשורות ליחסי אישות, משפחה וחיי קהילה, שמעניקים לאדם רשת הגנה רגשית איתנה.
העובדה הכאובה והחותכת שהרוח האנושית איננה יכולה לפעול במנותק מהגוף גוזרת את הרעיון הגדול של המצוות שפועלות תחת עקרון אחד גדול: עידון, או סובלימציה בלעז, של יצרי הגוף, למען עבודת הרוח.
התורה שבכתב הביאה לעולם מהפכה מוסרית עמוקה בתפישת האדם כמי שנולד בצלם אלוהים, ללא מעמד מוכתב מראש, כמקובל בתרבויות אחרות בנות-הזמן. בסיפורי התנ"ך אלוהים הוא דמות משנה בעלילות שמעמידות את האדם במרכזן, ומעניקות לו אוטונומיה נרחבת לפרש ולקיים את חוקי התורה. האוטונומיה שניתנה למנהיגות האנושית בקביעת יסודות הדת, אפשרה את החיבור של התורה לדופק החיים. בין השאר, באמצעות יצירת המנגנון המופלא של חלוקת התורה לפרשיות שבועיות הנקראות בריטואל קהילתי. זהו המפעל הגדול של המסורת היהודית, של המצוות – מהלך שגם היו לא נס לחו: החיבור שבין הבשר לרוח.
הרוח היא אינסופית אבל לגוף יש גבולות של מוות וחיים שכבולים למחזוריות הטבע ולכן היכולת לתרגם את הרוח לחומר כרוכה ביצירת גבולות בגוף. הגבולות האלו נרכשים בכוח דפוסים והרגלים שמתעצבים מילדות במחול שבין הגוף לנפש, במוסר אב שעובר דרך משמעת גופנית של ציות לפקודות של סדר יום ותורת אם שמעניקה כוחות נפש. חיבוק שׂם גבול בין האדם לעולם, מחבר את האדם לעצמו כישות עצמאית מול האינסוף. הגבולות ששׂמה ההלכה, מחוקי העריות לנידה, מבקשים להיטיב את חיי הזוגיות והמשפחה. הקהילתיות שנתבעת מקיום חוקי השבת, התזונה והאופנה הנבדלים מקיפה את האדם במעגל תמיכה רוחני וחומרי.
***
אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו,
שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל,
שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה […]
עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר
ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע
(בבא בתרא כא עמוד א).
הקדושה, כלומר הנבדלות, של עם ישראל עוברת דרך יצירת ממלכת כוהנים עם אידיאל דתי של "השכלה לכל" מילדות, בניגוד בשיטות דתיות ורוחניות אחרות, בהן רק למיעוט שנסמך על מנגנוני השלטון וההון היה פנאי ויכולת לעסוק במופשט. תחת הרעיון הגדול הזה נוצרה ההנהגה של חז"ל, אליטה אינטלקטואלית שמחוברת לבני העניים שמהם יכולה לצאת תורה.
עד לעשורים האחרונים ממש, במציאות שבה המחסור והצמצום היו חלק בלתי נמנע של מרבית האנושות, חוסר השוויון היה בגדר גזירת גורל, והצמצום היה תוצר של מציאות שמציבה בפני האדם גבולות חיצוניים. עם ההתפתחות החומרית של העולם, השיטה הכלכלית הפכה למופשטת יותר ויותר, וכוח האינטלקט הפך לכוח כלכלי של בעלי "מקצועות חופשיים" שיודעים לתעל את הרוח לכדי יצירה חומרית. במציאות בת זמננו, עם הטכנולוגיה ואמצעי התחבורה שמצויים ברשותנו, הצמצום הוא בגדר תפישה תודעתית בלבד שממשיכה לנהל את חיי הרוב שלא זכו לאיחוד התורה שבכתב עם זו שבעל-פה.
במובן זה, המפתח להתגברות על חוסר השוויון בעולמנו לא יכול להימצא בחלוקה מחודשת של משאבים חומריים, כפי שגורס המרקסיזם – תפיסה אשר חושבת רק במונחים גופניים ולא ביחס לגבולות הפנימיים שצריך לתרגל בתוככי הנפש. תורת ישראל מציעה מנגנון דמוקרטי עמוק ואמיתי עם קונספט של חובות ביחס לאל, אשר מעניקות לאדם השכלה וכלים שנרכשים בגילאי הילדות המעצבים. המודל החז"לי אשר שם דגש על האלמנט הלמדני והחינוכי, על יכולתו של האדם לשים לעצמו גבולות, וזאת באופן המחייב את כולם בשווה – בבחינת השכלה שווה לכל – הוא שצריך להיות המגדלור המכוון אותנו אל השוויון החברתי.
תרומתם יוצאת הדופן של יהודים לעיצוב הכלכלה העולמית, ממשפחת רוטשילד במערב למשפחת ששון במזרח, יכולה להיות מובנת היום לאור המיתוס המכונן של עם עבדים שקיבל תורה בדרך לחרות. מיתוס המתבסס דווקא על ההשכלה והגבולות הפנימיים, ולא על אידאה כוזבת של מרד מעמדי, אשר מתבסס על תפיסת האדם כישות חומרית ותו לו, כדרכו של מרקס. המנגנון הדמוקרטי המהפכני של "השכלה לכל" משמש כהסבר המרכזי להצטיינות של היהודים בשדות הכלכלה והרוח המופשטים אבל ללא המנגנונים המופלאים שיצרה הנהגה אנושית במסגרת התורה שבעל-פה, תורת הסוד של היהדות, לא הייתה לרוח הזו אחיזה בממשות.
***
ההפרדה בין דת למדינה שראשיתה, בברית החדשה שמעניקה לקיסר את אשר לקיסר, אינה עולה בקנה אחד עם תורת השם בה המלך רתום ומחויב לחוקי התורה. זאת לא במובן של "מדינת הלכה" כפי שהיא מובנת בימינו, ככזאת שמתעמרת באדם ומתכחשת למדע. אלא כעולם ההלכה שאמור היה ללכת ולנוע עם הזמן. העיוות הזה של רעיון "מדינת ההלכה" יכול להיות מובן לאור השתלשלות ההיסטורית שהעמידה עם פרוץ הציונות באירופה אתגר הלכתי בלתי אפשרי של פרשנות והתאמה של מצוות כלכליות, חקלאיות, מדיניות וצבאיות שלא זכו להתפתחות הלכתית במשך אלפיים שנות גלות למציאות מופשטת של מדינת לאום וכלכלת בנקים שמבוססת על הלוואות וריביות.
השיבוש הזה בעולם ההלכה קשור להזנחה מצד החכמים של היצירתיות ההלכתית שנועדה לתחם ולעדן את היצר. יצירתיות בה הם השתמשו דווקא לשמירה על הרכוש עד כדי ביטולי לאו מוחלטים וחמורים מהתורה, מהפרוזבול ועד למכירת האדמה לגוי בשביעית. במציאות כזו, של גבולות משובשים, התורה הופכת לסם מוות.
מול אתגר שנת השמיטה, הלב של המצוות התלויות בארץ, עולם ההלכה הציע פתרונות של השתמטות. היתר העסקה שניתן לבנקים ללא כל קשר להגיון של כתב ההיתר, הכשיר בפועל מציאות של כלכלת ריביות שמנוגדת לאיסור החריף מהתורה על לקיחת ריביות מיהודים. ההשתמטות של עולם התורה מהתמודדות אמיתית עם עולם המצוות התלויות בארץ, מצוות שמבקשות לכונן חברה של צדקה ושפע, הניבה מציאות כלכלית, רוחנית ותרבותית של פערים שקשה לדמיין שיוכלו להתאחות.
נוכח ההיעדר אפשר רק לנסות לדמיין. מול מציאות של פערים שהולכים ונמתחים לאין קץ אפשר לדמיין עולם שמתנהל בקונספט של שנות השמיטה והיובל המציעים גבולות לצבירת הרכוש. מול חשיבה קווית ומבנה כלכלי, תרבותי ופוליטי הירארכי אפשר לדמיין עולם של הלכה שמציעה חשיבה מחזורית ומעגלית. מול אקדמיה בירוקרטית והרצאות של הוגה יחיד מול קהל אפשר לדמיין בתי-מדרש אינטימיים שמקדשים פולמוס עמוק שמחובר לחיים.
העקרונות הללו, של השכלה לכל, של הקניית הכלים הרוחניים לאדם דרך חינוכו לגבולות פנימיים מגיל צעיר, של אהבה שהיא תחימה והפרדה – אהבה של חיבוק, ושל שנת השמיטה כמייצרת גבולות לצבירת הרכוש ולהתפשטות האנושיים, הם שצריכים לכוון אותנו בחושבנו על היחס שבין התורה לבין המדינה; הם שצריכים להוביל אותנו בחיפושנו אחר שוויון הזדמנויות וצדק חברתי.
***
נוכח ההיעדר אפשר רק לנסות לדמיין. כפי שאני יכולה לדמיין כיצד הייתי מתעוררת כארי לעבודת הרוח לו הייתי מאמינה באמונה פשוטה שעליי להתפלל קריאת שמע של שחרית במועדה, אני יכולה לנסות לדמיין כיצד קהילה ממשית הייתה מעניקה לי כוחות נפש נוכח היעדר האהבה שאוסף מסחרר של טראומות מנע מהוריי להעניק. אפשר לדמיין מדינה יהודית החורטת על דגלה את עקרונות הדמוקרטיה בחינוך, והמתנהלת על פי עקרונות השמיטה והיובל.
התורה מחזיקה בתוכה את הסוד של כל שורד: האופטימיות. התקווה לגאולה השזורה במכלול הטקסטים, מברכת המזון, דרך התפילות, ועד לשורה התחתונה של כל נבואה, זועמת ורושפת ככל שתהייה. האמונה שבסוף – יהיה טוב.
