not memberg

 

 

 

 

על כשרות וסלבריטאות ספרותית

חוה פנחס כהן

חוה פנחס כהן משוררת, עורכת, מרצה לספרות ומנחה סדנאות לקריאה ולכתיבה. מייסדת אומנותית של "כיסופים" – כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודיים.  עד כה פרסמה שמונה ספרי שירה בסדרת ריתמוס של הקיבוץ המאוחד וספר שיחות עם המשורר ישראל אלירז, "אסכולה של איש אחד", שיצא בסדרת הקו האדום בקיבוץ המאוחד. בין הפרסים שזכתה, פרס ראש הממשלה, פרס אלתרמן, פרס אקו"ם על הספר הטוב של השירה.

המושג "כשרות", התרחב בתודעה הישראלית אל הרבה מעבר למושגי המזון. איתו התרחבה גם תודעת המשגיחים. הוא חדר, גם עמוק לתוך עולם הספרות הישראלית. דברים שחשבתי על מה שבין כשרות לסלבריטאות ספרותית, ובבקשה אל תשלחו את הדברים למגרת הכלים שהוטרפו.

 

לתודעת ה"כשרות" יש נטייה להתרחב לתחומים שונים: ההפרדה שאנחנו מפרידים במזון בין מאכלי בשר למאכלי חלב, בין דגים בעלי קשקשים לבין מיני זוחלים ושרצים, מתרחבת לכל מה שיכול להיות מרכזי בחיינו ולחרוג חלילה מהעין הבוחנת של "משגיח הכשרות". שהרי אם יש חוק – יש מי שממונה לשמור עליו. לפעמים נדמה כי גדולה חשיבות "המשגיח" מחשיבות הנושא. כך התפשטה הכשרות לחדר המיטות, שם יש "מיטה כשרה" ומיטה "חילונית", ולעולם המדיה והבידור, שם אסורים בצפייה שידורי טלוויזיה, ויש גם טלפונים שהם "כשרים", להבדיל מטלפונים "רגילים". ונדמה לי שלא אטעה אם אומר שאפשר היה לקיים את המצוות ואת מצוות נידה ושבת (בעניין הטלפון) ואפילו שמירה מפני לשון-הרע במכשיר טלפון רגיל, אלמלא הייתה חרדת סמכות "המשגיחים" ו"מה יגידו" על ראשי בני ישראל המאמינים.

ואני רציתי לומר משהו על התפשטות מחלת "המשגיחים" ו"שומרי הסף" גם לתחומים חברתיים ותרבותיים, מבלי שיקבעו ויפורסמו חוקי הכשרות החברתית והתרבותית הללו על-גבו של שולחן-ערוך. ואני מודעת לעובדה שאם כבר היום איני נחשבת "כשרה" במחוזות הMain stream  הישראלי, ייתכן כי בעקבות הדברים הבאים אזרק רחוק יותר מעבר לגדר הכשרות. כלומר, גם אני כותבת מתוך ידיעה שיש להיזהר ב"כשרות" הדברים הכתובים.

יש ארון אחד שהוא ארון ומדף לכלים הכשרים, והוא נמצא כידוע במזרח של הספרות והתרבות הישראלית, ויש חצר שבה מסתובבים כל ה"אחרים". ויש נייר לקמוס פשוט. כאשר מתהווה עצומה פוליטית או חברתית ו"סופרים חשובים" או " מרכזיים בספרות העברית" משמיעים קולם, כל החושים מתחדדים כי זה הקול הנשמע מבין כנפי הכרובים אל החצר שבה מסתובבים עמחא קוראי העיתונים. זה הקול של "הסופר-הנביא", העומד כנגד המלך שהוא כמובן השלטון, ואותו יש להפיל, ובפרט אם הוא אינו "כשר" כי הוא שייך לצד התומך ב"המשך הכיבוש והמתנחלים" (זה מונח השייך למגרת הסכו"ם הלא-כשרים. אם חפֵץ שמירת כשרות אתה, היזהר בבחירתן של המילים האלה והשתמש בהן בעיקר כאשר מיקרופון או מצלמה מונחים לפניך).

לפני שנה הופיעה בחדשות ערוץ 2 הכותרת הבאה:

חברי מחאת הדיור קיבלו היום תמיכה מכיוונם של כמה מאנשי-הרוח המובילים בישראל, שהגיעו להשמיע את טענותיהם על המצב החברתי בישראל: הסופרים מאיר שלו, יורם קניוק, אשכול נבו ואתגר קרת והמשורר רוני סומק.

'אתם רק צריכים לדאוג לדבר אחד – שבתוך חצי שנה מהיום נפיל את ממשלת נתניהו ונחליף אותה בממשלה חברתית", אמר שלו בפתח דבריו לקהל שבמקום. "זה כבר לא מאבק של צעירים, אלא יש בו גם עגלות, נשים ומבוגרים. זה מאבק על איך שאנחנו רוצים שהמדינה שלנו תיראה', הוסיף.

כל השמות ידועים, מוכרים ואפילו אהובים. אבל, הכותרת "מאנשי הרוח המובילים בישראל" היא כותרת הלקוחה מברושור, פמפלט, או טיוטת שיווק של איש יחסי-ציבור. כי מי קובע מי הם המובילים בישראל, אם לא שומרי-הסף ושומרי הכשרות לדיבור הנכון ולפוליטיקה הנכונה, הקושרת את עתיד המדינה עם הפלת הממשלה?

אני מסכימה עם תוכן הדברים. אני גם שמחה שאנשי-רוח יוצאים מתוך חדרם ואומרים דבר אל העולם מתוך כוונה להשפיע. אולם, הדרך שדבריהם נמסרו בה מעוררת בי אי-אמון בנוגע למידת כנותם, כמו גם שאלה גדולה אם אין כאן שימוש ציני במחאת האוהלים, בכאבם של חסרי הדיור, לצורך שיווק עצמי של סופרים המבקשים שבבואך לחנות ספרים או ליריד, תמשש את הספר ששם הכותב שעליו "הוכשר" על-ידי המדיה והוא "מפורסם". וזהו אמצעי נוסף שאינו קשור לתוכן הספר או לאיכותו, אלא כלי להתמודד עם התחרות הכלכלית. ואני מניחה שקורא מיומן רואה את הרשימה של שמות הסופרים המוזכרים בה ושואל את עצמו: ואיפה עמוס עוז, דוד גרוסמן, א.ב. יהושע, והיכן השמות הנשיים הידועים, כמו אגי משעול או רונית מטלון?

נכון, קורא יקר, אלה השמות החסרים, תשלים בבקשה במחאה הבאה. כי רשימת הכשרים היא רשימה קבועה ומובילה ועיניים חדות יבחינו תמיד בסדר הנשמר, ממחאה למחאה. ויש כנראה רשימת סלבריטאים מוחים, אשר בעת שישנה סיבה למחאה עובר מישהו מטלפון לטלפון ומזכיר לדמויות הסלבריטאיות להתייצב. רשימה שיווקית כשרה להפליא.

בימים אלה מתנהל מאבק ראוי, שגם הוא מתקיים תחת הכותרת "מחאת הסופרים". וכך נכתב ב ynetעל המאבק הזה:

 "כצעד נוסף אחרי מכתב הסופרים שהונח לאחרונה על שולחנה של שרת התרבות לימור לבנת, בחרו עשרה מן הסופרים הבולטים בארץ להוציא את ספריהם מהמבצעים ברשתות 'צומת ספרים' ו'סטימצקי'. הסופרים הם: רונית מטלון, אלי אמיר, חיים באר, דויד גרוסמן, יורם קניוק, עמוס עוז, אורלי קסטל-בלום, צרויה שלו, מאיר שלו ויהודית קציר, ואלו מקבלים את תמיכתה המלאה של התאחדות הוצאות הספרים."

שימו לב לרשימת הסלבריטאים – כולם סופרים המזוהים עם רבי-מכר. אין ביניהם משוררים. והסיבה פשוטה: אין משוררים רבי-מכר וספרי שירה אינם נכנסים בדרך-כלל למבצעים. בדרך כלשהי נוצרה זהות מעניינת בין מחאה פוליטית-חברתית לבין סלבריטאיות ספרותית. רשימה שקיבלה את חותם הכשרות של שומרי-הסף של התרבות.

המציאות הפוסט-מודרנית ויתרה על כלי הערכה וכלי עריכה אובייקטיביים, היוצרים סולם ערכי של 'טוב' ו'טוב יותר'. אין יותר ביקורת ספרות. באין ביקורת ספרות, באין דפים של כבוד בעיתונות סוף-השבוע לשירה, לסיפורת ולביקורת ראויה, באין תכניות טלוויזיה העוסקות בתרבות (ולא בבידור), הרי שמתקיים מאבק על "נראותם" של הספרים והסופרים. השוק היה לקנה-המידה הספרותי. מאחר שכך, כלי השיווק יכולים להיות גם קנה-מידה ל"כשרות" הפוליטית של הסופרים ולהשתייכות למעגלים ולרשת חברתית סמויה מן העין, המקדמת את הצרכים הכלכליים והשיווקיים של הסופר.

דברים אלה לא נועדו אלא להפנות את תשומת הלב לכך שהמציאות התרבותית שאנו חווים אינה מדברת אלינו בשפה שוויונית, דמוקרטית, הממיינת וממדרת עצמה על-פי ז'אנרים, סופרים, איכויות, נושאים וכדומה, אלא על-פי קבוצות השתייכות חברתית, קבוצות השתייכות פוליטית, שיש להן שני מאפיינים: יכולת סלבריטאית ו"הכשרה" בידי שומרי-הסף של התרבות, שגם הם מאופיינים כסלבריטאים וכבעלי הדעות הפוליטיות והחברתיות הנכונות.

דברים אלה, למרות היותם ענייניים ולמרות שאוצר המילים שלהם אינו "ספרותי", נכתבו בדיו של כאב.

העובדה שביקורת ספרות ראויה נעדרת מהשיח הספרותי כבר כמה שנים מעידה על פחד לחצות את קווי הכשרות ולומר דברים של מחלוקת, של נגיעה בשומרי-הסף של השיח הספרותי. רשימה זו נכתבה בדיו של החמצה ובתחושה שהוטרפו הכלים הכשרים לדיון ספרותי נקי.