שלש טענות נטענות כנגד השידוך כביכול בין הדת לבין השמרנות בגיליון "דעות" 102 שהוקדש לדתיות ושמרנות. האחת שגויה קטגורית; השנייה שגויה לוגית; והאחרונה שגויה עובדתית. הבעיה אינה רק בתפיסה שגויה או חלקית של השמרנות, אלא בתפיסה שגויה של מהו עושר ומהם חיים מלאי משמעות. תגובה לגליון 102.
סבא אברהם הוא שפתח בפני את עולמה של תורה. בני משפחתו של סבא, כאשר הגיעו ארצה אחר עלייתו לשלטון של היטלר ימ"ש, השתלבו בעולם הישיבות החרדי המתגבש; אחיו הבכור היה לאחד "הגדוילים" של המאה הקודמת, מהסוג שהיום היו מייחסים לו דעת תורה ומצהירים שאסור בשום אופן להטיל ספק בצדקתו, לפקפק בדבריו או להמרות את פיו. אצלנו בבית, הוא ידוע בתור הדוד חיים. אך סבא, היתה רוח אחרת עמו. הוא ביקש לשלב תורה עם דרך ארץ. הוא השלים בגרות אקסטרנית, פנה ללמוד באוניברסיטה, נסע לאירופה החרבה בשליחות המוסד אחר המלחמה שם והצטרף לשורות הפלמ"ח בעת המלחמה כאן. בנעורי, כאשר הייתי לומד גמרא בחברותא עם סבא, היו הוא וסבתא שניהם אנשי חינוך בגמלאות. ילדים יהודיים רבים בישראל, אך גם בברזיל, ארה"ב ובריטניה – סבא וסבתא היו שליחים סדרתיים של הסוכנות היהודית – זכו ללמוד ממנו לפני. סבא לא המית עצמו באהלה של תורה, הגם שסיכן את חייו ממש עבור עם ישראל ביותר מהזדמנות אחת, אך התורה לא משה מליבו ומפיו.
סבא היה דתי מודרני. היום אולי היו מכנים אותו "דתי ליברלי". הוא היה ד"ר למחשבת ישראל, תמך במפלגת מימד (ז"ל), נרתע מתנועות משיחיות ומהערצת רבנים ולא הנהיג בביתו מיני חומרות וצדקנות יתר. הוא לא נסע לאומן, לא ניתר במקומו בתפילה וציציותיו לא השתלשלו עד ברכיו או התבדרו ברוח. הוא החמיר בכבוד הבריות, למד דף יומי ונהג בהצנע לכת עם אלקיו. בערב יום כיפור היה מקפיד לברך כל אחד ואחת מילדיו ונכדיו בברכת הבנים, גם אם היה צריך לנסוע אליהם הביתה במיוחד לשם כך. התווית "שמרן" רחוקה היתה משימוש בישראל בימיו, אולם במידה רבה הוא היה הטיפוס הדתי שעל פי נועם אורן ("משיחיות ושמרנות", דעות, 102) הולם ביותר את תפיסת העולם השמרנית. הוא כנראה גם היה כזה שטיפוס מסוים של בן ישיבה עול ימים – בפועל או ברוח – מתנשא עליו ואולי אף בז לו על "בורגניותו". יש מי שהיו מגדילים לעשות ומתארים את דתיותו כדבר מה "דל" או "תפל" או אפילו "מצומק". ואני? לא הייתי מסוגל להעלות על דעתי דבר מה עשיר, מתוק וממלא כל עלמין מתורה שלמדתי מפי סבא, תוך שאהבתה של סבתא, בדמות עוגה וקציפת תותים, בפי שלי. לפחות לא עד החודשים האחרונים.
שלש טענות נטענות כנגד השידוך כביכול בין הדת לבין השמרנות בגיליון "דעות" שהוקדש לדתיות ושמרנות (טענות שהופיעו גם בגיליון של כתב העת "צירופים חדשים" שהוקדש לאותו נושא), ושלשתן מנוסחות במאמרו של מנחם נאבת, "דבר מה תפל ומצומק" (דעות, 102). האחת שגויה קטגורית; השנייה שגויה לוגית; והאחרונה שגויה עובדתית.
דת אינה "פנומן" מנותק, העומד בפני עצמו, אשר לו "יסודות". לטעון שלדת יסוד רדיקלי, כמוהו כלטעון שיש בה יסוד אלים, יסוד רצחני או יסוד דכאני, ושאר טענות שטוענים מתעבי הדת.
יהדות ללא אשליה
הטענה הראשונה טוענת שדתיות אינה עולה בקנה אחד עם שמרנות. זאת משום שהגם שלדת "יסוד שמרני", יש בה גם "יסוד רדיקלי" שאין להתכחש אליו. טענה זו שגויה קטגורית. הדת אינה "פנומן" מנותק, העומד בפני עצמו, אשר לו "יסודות". לטעון שלדת יסוד רדיקלי, כמוהו כלטעון שיש בה יסוד אלים, יסוד רצחני או יסוד דכאני, ושאר טענות שטוענים מתעבי הדת, החושבים את הדת באופן דומה להלך הרוח שמאחורי טענה זו. לא היא: אין בה בדת אלא את שיש באדם; ואין דבר מה שישנו באדם, שלא ניתן למצוא לו ביטוי בדת. ממילא, ככל שישנם מופעים באדם שאינם רצויים, הם אינם רצויים גם כאשר הם מופיעים בלבוש דתי.
יש בו באדם יצר טוב, ויש בו באדם יצרים לא טובים. חלקם "יצרים רעים" באופן ניכר וגס: המשיכה לפגוע באדם אחר, לגזול מהזולת ולהתגולל בתאוות שפלות. אך ישנן דרכים עדינות בהרבה בהן יצרים לא טובים עשויים לבוא לידי ביטוי, כאשר הבולטת שבהן היא היטפלות לנטייה שביסודה היא מקובלת, טובה ורצויה תוך הפרזתה ועיוותה. הנה דוגמה מובנת מאליה לכל דתי מודרני: "אמונת חכמים". בקשת רב, כבוד למלומדים ולסמכות והחתירה למידה של אמת וודאות אתית הם דברים רצויים בהחלט. לעומת זאת, הרצון להיפטר מהספק ולברוח מהאחריות לחיפוש האמת, והרצון לחיות בחברה בה שולטים הערכים והעמדות "הנכונים" מבלי שיהיה אפשר להרהר אחריהם, פסולים בהחלט; הגם שהמצוקות או הכוונות העשויות לעמוד מאחורי רצונות אלו מובנות. האחרונים הפסולים יימצאו בנקל ב"פנומן הדתי" והלא דתי כאחד, היהודי ושאינו יהודי, תוך שהם מחשבים להיות הראשונים המקובלים. כך נולדים רבנים "גדולים", שאסור לחלוק עליהם, חובה לציית להם, וכשהם נתפסים בקלקלתם – אסור להאמין בכך או להציע סעד למי שנפגע מהם. דוגמה ברורה מאליה נוספת, שנדמה שאין צורך להכביר עליה מילים, היא המשיחיות האוטופיסטית (והרוצה להרחיב, יעיין במאמרו הנזכר של נועם אורן).
ישנן דוגמאות חמקמקות יותר. אחת היא "גאוות היחידה". זכורים לי היטב עלוני השבת מנעורי, שמלאו שירי שבח והלל ללא סוף ל"נוער הנפלא שלנו, הטוב ביותר בישראל!", ו"הציבור שלנו", שהוא הכי איכותי בארץ. גילויי הגאוותנות הללו, השקופים בעיני, היו מעכירים את רוחי כדי כך, שאבא ציווה עלי שלא לקרוא עלוני שבת (ואני מקפיד על כך עד היום הזה). אך לטענת אותם דוברים, לא היתה כאן כלל – חס ושלום – גאווה. "אנחנו מתגאים בתורה, לא בעצמנו", היו טוענים. זוהי סוג של "גאוות יחידה", הם אמרו. על ציבור איכותי שכזה חובה לשמור, וודאי לאפשר לו שירות מקוצר (הנוער שלנו משרת טוב יותר!) או לא לשרת כלל. תחבולות רבות יש לו ליצר.
דוגמה נוספת, קשה במיוחד ונפוצה ביותר – ואת חטאי אני מזכיר, שכן בימי עלומי נפלתי בזאת לא מעט בעצמי – הוא "הזעם הקדוש". לצד הגאווה, הכעס היא המידה הרעה שמדברים בה ומזהירים ממנה בעלי המוסר במיוחד. אולם זעם קדוש לא רק שאינו מגונה, אלא משובח הוא! הוא נובע משנאת הרע, הוא מקדם את המאבק, הוא עדות למוסריות! כמה כעס, כמה משטמה, כמה עוינות, פילוג, קיטוב וסכסוך ממלאים את העולם מבלי מי שאפילו יחשוב לעמוד בפרץ, בזכות הצלחתו של השטן לשכנע אותנו בדבר תומתו של הזעם הקדוש. הזעם הקדוש הזה, שניבט אלי בשנות נעורי מכל כך הרבה רבנים, מדריכי תנועות נוער וחברים בני הציונות הדתית, ושניבט אלי כיום גם מצבאות "אקטיביסטים" למיניהם, הרתיע אותי אז ומרתיע אותי עד היום. מעולם לא ראיתיו בעיניו הטובות של סבא.
ה"שמרנות", לא כתפיסת עולם אלא במופעה כתנועה או כ"פנומן" חברתי, כמוה כדת: היא עלולה לסבול כל אשר באדם. לא מהשמרנות יש לחשוש ולא בה יש לטפל, אלא במקור הבעיה: הרדיקליות.
כל ההופעות המשוכללות של מידות רעות או של מידות טובות שהתעוותו הן מנת חלקה של הדת. כמותן גם הרדיקליות. אל לנו להתבלבל בין לימוד זכות על שאיפות של מעין "נשמות דתוהו" לטוטאליות, למלחמת חורמה "ברע", או לחוויות דתיות עוצמתיות – שאפשר והן נובעות ממקום טהור – לבין קידוש השאיפות הללו והעמדתם בתור "יסוד של הדת". הרב יוסף דב סולובייצ'יק – פעם ההוגה הנזכר ביותר בחוגי האורתודוקסיים המודרניים, אך כיום נדמה שמא נשכח מלב – הזהיר תכופות מפני סכנת הפיכתה של הדת ל"חוויה דתית" המשרתת את צרכיו האסתטיים של האדם המודרני. זהו אותו רב סולובייצ'יק שמקובל לומר משמו שעל האדם להיות "נורמאליש". אני מציע לאלו המבקרים את השמרנות הדתית להעז לשאול את עצמם שאלה לא נוחה, ולתהות עד כמה החתירה לדתיות טוטאלית, עוצמתית ורדיקלית מן האמת ההיא, או שמא מן הכמיהה – האנושית מאוד – "לחוויה דתית". ייתכן והדבר שהם חפצים בו כל כך, ממאנים לוותר עליו ובשמו מבקרים אחרים, מקומו לצד הרצון להכניע את הספק, להתגאות בעצמי ולזעום על "הרעים". שמא מוטב היה לו היו בוחרים, כשם ספרו של גיבור עבר נוסף של העולם הדתי-הליברלי, אליעזר גולדמן ז"ל, ב"יהדות ללא אשליה". יסלחו לי קוראיי שאיני מסכים להיות שמרן-הקש, אך העובדה שדבר מה הווה בדת, אין בהכרח פירושו שהוא רצוי.
מקור הבעיה: הרדיקליות
הטענה השנייה טוענת שהשילוב בין שמרנות לבין "טמפרמנט דתי" מולידה ייצור כלאיים מסוכן, דוגמטי, תוקפני ואלים. ובכן, זו טענה משונה, והיא שגויה לוגית. הרי כבר הוסבר שאין פשר לביטוי כגון "טמפרמנט דתי": ישנם רק טמפרמנטים אנושיים, אשר כל אחד מהם עשוי לבוא לידי ביטוי בדת. ככל שנולדים יצורי כלאיים כאלו, אין זו אשמתה של השמרנות, כי אם אשמתם של דתיים המאפשרים לטמפרמנט רדיקלי לשגשג בכסות הדת. יצורי כלאיים דומים ייוולדו במפגש שבין "הטמפרמנט" או "היסוד" הרדיקלי לבין כל תפיסת עולם אחרת. ראינו זאת היטב במפגש שבין דתיות יהודית לבין דפוסי חשיבה הגליאניים במאה העשרים. בידיו של הראי"ה קוק היה זה למפגש פורה ומחיה; אך משנשתדכה תפיסה זו לדתיות יהודית שנכבשה בידי טמפרמנט רדיקלי, נולד ייצור כלאיים מסוכן שכזה, אשר תואר היטב במאמרו של עוז סימינובסקי "ישיבות הקו והתנועה השמרנית בישראל" בגיליון הנזכר. ה"שמרנות", לא כתפיסת עולם אלא במופעה כתנועה או כ"פנומן" חברתי, כמוה כדת: היא עלולה לסבול כל אשר באדם. לא מהשמרנות יש לחשוש ולא בה יש לטפל, אלא במקור הבעיה: הרדיקליות.
שמרנות מטאפיזית
הטענה השלישית טוענת שתוצאתה של שמרנות דתית היא "דלות גדולה של הדת". זאת משום שהיא מעקרת את "העושר הגדול של החיים הדתיים […] הבא לידי ביטוי בעומקים של החוויה הדתית, בדבקות ובשקיעות", אשר מעניקים לחיים "אופק תכליתי", במקום רק עיסוק מתמיד ב"כאן ועכשיו". "בתמונה זו הדת מאבדת את כל הדרה והופכת לדבר מה בינוני, תפל ומצומק שהנושא העיקרי שלו הוא שימור של מחויבות ואידיאולוגיה חברתית די ענייה" (נאבת, עמ' 9). הטענה הזו שגויה עובדתית, באופן מכמיר לב. אולי אשמים אנחנו, הדוברים המקדמים את התפיסה השמרנית בישראל. הדגשנו רבות במאמצינו להסביר לקהל הישראלי את הצד הפוליטי והפרגמטי של התפיסה השמרנית, מה שרוג'ר סקרוטון כינה "שמרנות אמפירית"; ושמא הזנחנו את צידה העוסק בחיים הטובים, בתרבות ובמשמעות, מה שסקרוטון כינה "שמרנות מטאפיזית". קידמנו את "מחשבות על המהפכה בצרפת" של אדמונד ברק, אך ספרו הפילוסופי המרכזי "החקירה על רעיונותינו בדבר הנשגב והיפה" כלל לא מוכר לקורא הישראלי. תרגמנו והפצנו את "להיות שמרן" של סקרוטון, אך רוב עיסוקו הפילוסופי היה באמנות, באדריכלות, במוזיקה ובמושג הקדושה, והאופן בו אלו מעניקים משמעות לחיינו. הרדיקלים, מהמהפכנים דהתם ועד הפרוגרסיבים דהכא, תובעים למחוק את כל השפע שהצטבר לאורך הדורות ולהחליפו במשהו חדש, רזה, מהונדס, מעושה וכבול לתכתיבים צרים ונוקשים, לפרק ולבצע דקונסטרוקציה לכל יצירה ולהמית כל מחבר, ולהכפיף כל מעשה אומנות לקריטריון של ביטוי המסרים הנכונים. לעומתם אלו הם השמרנים המבקשים להציל את הנשגב, את היפה, את הקדוש, את הנעלה ואת האהוב, ולהותיר להם מקום בעולמנו. הטענה כי שמרנות מבקשת לעקר את החיים מכל מה שיש בהם מלבד צרכים מיידיים ורדודים היא היפוך פרברטי של היוצרות.
השמרנים מבקשים להציל את הנשגב, את היפה, את הקדוש, את הנעלה ואת האהוב, ולהותיר להם מקום בעולמנו. הטענה כי שמרנות מבקשת לעקר את החיים מכל מה שיש בהם מלבד צרכים מיידיים ורדודים היא היפוך פרברטי של היוצרות.
אולם הבעיה אינה רק בתפיסה שגויה או חלקית של השמרנות, אלא הרבה יותר מכך הבעיה היא בתפיסה שגויה – להחריד – של מהו עושר ומהם חיים מלאי משמעות. מי שעבורו עושר דתי ומשמעות נמדדים ובאים לידי ביטוי בעוצמתן של חוויות, בדבקות אקסטטית ובטוטאליות רדיקלית, אין אלא להצטער עליו. לא ברעש ה'. העושר והמשמעות אינם מצויים בעוצמתי, באקסטטי ובמלהיב. הם מצויים בבשל, ברך ובאהוב. אנשי "החוויה הדתית" דומים עלי כמי שעבורם הקפה תפל ללא שתי כפיות סוכר והיין מחוויר לצד הקולה המסתערת על הלשון; לאלו המביטים באהבתם של זוג קשישים ורואים בה דבר מצומק, שכן היא אינה בוערת בסערת ההורמונים של בני העשרה; למסתכלים בתורה שלומד סבא בעל-בית עם נכדו ה"נורמאליש", שאולי אין בה הריתחא והפלפולים המרעידים את כתלי בית המדרש, ורואים דבר מה בינוני.
ענווה, ספקנות בריאה והודיה לה'
ככל שחלפו השנים, וביתר שאת לאחר שנלקח ממני סבי ואין לי שולחני להרצות את מעותיי, למדתי להבין כמה עושר, טעם ומלאות יש בתורה שלמדתי עם סבא, עד שנדמה היה לי שיותר עשיר מזה לא יכול להיות. בחודשים האחרונים נוכחתי לראות שטעיתי. שכן לפני חודשים אחדים ישבתי לראשונה עם בני, שבקיץ הבא יגיע בעזרת השם יתברך לגיל מצוות, ללמוד בחברותא דף גמרא. כשהתחלנו סיפרתי לו – בפעם המי-יודע כמה – על תורה שהייתי לומד עם סבא, והקדשנו את הלימוד שלנו לזכרו ולעילוי נשמתו. כעת אני משוכנע שיותר מזה לא יכול להיות. שום חוויה דתית, עוצמתית ככל שתהיה, בשום ישיבה שלא תהיה, עטופה באלו מיני אדיקות שלא תהיינה, לא תשווה לצעדים המגושמים שאני עושה בלימוד עם בני, המביט בי בעיניים חומות כשל סבו-זקנו, ואני יכול לחוש בכל הווייתי שאני חלק ממסורת אמת. אך מי יודע, טרם זכיתי ללמוד עם נכדי, ומי ייתן ואזכה.
יש וברגעים הללו אני נזכר בדבריו של אדמונד ברק, על כך שהחברה היא שותפות "בין אלו שחיים, אלו שמתו, ואלו שעתידים להיוולד", ואני מודה לו ולאחרים מהמסורת השמרנית שנתנו לי מילים ומושגים המסייעים לי לחשוב את מצבי ולחיות את חיי הדתיים בצורה רפלקטיבית יותר, כשם שעשו הענקים מהם אני שואב השראה, אם עתיקים כרמב"ם שהסתייע בפילוסופיה היוונית או מודרניים כרב סולובייצ'יק ששאב מן ההגות הנאו-קאנטיאנית.
יש בי בטחון שקט שהעניקו לי אבותיי, ושרבותיי הנבונים חזקו במקום למוטט, שדתיותי לא נופלת ואולי אף עולה על זו של מבקרי, המכורים לאדרנלין הרדיקלי והממאנים לשומטו; שאני עומד במקום יציב, ממנו אני יכול לבחון את אורחותיי, לתקנם, קמעה קמעה, ולסמוך על הקב"ה שיהיה בעזרי.
ויש ומתעוררת בי באותם רגעים תחושה נוספת, המלווה אותי לאחר מכן גם בקטנות היום-יום; התחושה שעל אף מגרעותיי, ועל אף שלא חסר מקום להשתפר בו בעבודת השם שלי, אני רצוי לאלוקיי. שאני עומד עם משפחתי מול הקב"ה ואני מקיים באורחות חיי המתונים, הבלתי-נלהבים והחסרים את חובתי ללכת בדרכיו ולשמוע בקולו. אני לא נוסע לאומן. אינני רודף אחר דבקות עוצמתית. איני מחצין את דתיותי, לא מורד ולא נאבק ולא מתיימר. כל ימי גדלתי בין הדתיים המודרניים. מעולם הייתי רגיל למצקצקים על דתיותי, מימין ומשמאל. גלגולו החדש של הצקצוק מנוסח מעט אחרת, אך אין בו חדש, הגם שיש חידוש מסוים מצד האכסניה ממנה הוא יוצא. כאז גם היום, יש בי בטחון שקט שהעניקו לי אבותיי, ושרבותיי הנבונים חזקו במקום למוטט, שדתיותי לא נופלת ואולי אף עולה על זו של מבקרי, המכורים לאדרנלין הרדיקלי והממאנים לשומטו; שאני עומד במקום יציב, ממנו אני יכול לבחון את אורחותיי, לתקנם, קמעה קמעה, ולסמוך על הקב"ה שיהיה בעזרי; שהענווה היא כוח, שהספקנות הבריאה היא אמת, ושטוב להודות לה' על כל הטובה שגמל אתנו – ולהתאמץ לשמר אותה.
______________________________________________________
*ד"ר אלון שלו הוא פוסטדוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, עמית בפורום קהלת ובמכון שלום הרטמן, ועורך 'קנאת סופרים' – כתב עת לביקורת רעיונות.
shutterstock 
