פסיכולוגיה יהודית
ד"ר יאיר כספי
פסיכולוגיה של תורה היא פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. כל הפסיכולוגיות האחרות מתחילות ממך: ממה שכואב לך; ממה שטוב לך; ממה שאתה רוצה; ליהודים ישנה פסיכולוגיה שבה אתה אינך גיבור ההצגה. אם תוכל להתגבר על הפגיעה הזו במעמדך תגלה כי בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה ישנו תפקיד אחד שנשמר רק לך: מציעים לך להאבק על מקום בעולם כשחקן משנה. זה אינו התפקיד שביקשת לקבל, אבל התפקיד הזה, צנוע מזה שלו קיווית, הוא הזדמנות ייחודית בשבילך להשתתף בחיזיון הגדול מכולם: להופיע בו, לזמן קצר, מול בורא עולם.
ההצעה לתפקיד שחקן משנה היא ההצעה הטובה ביותר שתוכל לקבל. התרבות, שפיטרה את אלוהים ושמה במקומו אותך במרכזה, לא תוכל להעמיד פסיכולוגיה שתגלה אותך, את דרכך ואת חובותיך, כי אתה אינך שם – באותו מקום שבו התרבות שולחת אותך לחפש את עצמך. לא תצליח למלא את תפקיד האלוהים כמה שתנסה. רק כאשר תהיה מוכן להתפטר, לחזור למקומך, לגלות את התפקיד שניתן לך ולא כזה שאתה תמציא, יש לך סיכוי למצוא את עצמך.
הפסיכולוגיה היהודית מציעה את מושגי היסוד של מקורות ישראל כשאלות שהיחיד נשאל ומוצא בתשובתן את עצמו. היא מציעה ללוקחים בה חלק לחשוב על חייהם המקצועיים והאישיים במושגים של מצווה ושכרה, חטא ועונשו, קבלת חסדים וגמילת חסדים, רצון ותפילה, שקר ואמת, עבודת אלילים, אמונה וחזון. הנחת היסוד היא כי יש לו לאדם – לכל אדם – שיחה לא מודעת עם אלוהים. בשיחה הזו, העולה מדי פעם לתודעה, ישנן חוויות של ציווי, חובות המוטלות עליו, וידיעה על רווחים אפשריים מהתמודדות אתן; בשיחה הזו ישנה תודעת חטא: מקומות שבהם האדם משתמט מן המוטל עליו, והידיעה על המחיר שהוא משלם על השתמטותו; בשיחה הזו ישנה ידיעה על שקר, שבו ביקשנו לא לדעת אלוהים, ואמת, שבה אנו עומדים לפני מה שאין ממנו מנוס.
בשיחה הלא נודעת של האדם עם ההוויה ישנה תודעה של חסד: מתנות שקיבל מאת בוראו והאפשרויות שהן מציעות לו: היכולת להתחלק בהן עם אחרים; בשיחה הזו ישנה ידיעה על רצונות סמויים ויצרים רעים שגם הם באו מן המקור האחד של כל הדברים וצריך לברר אותם: לרדת לתהומם כדי למצוא בהם יסוד של חיים, רמז למעשה נכון שאליו הם מתכוונים.
בשיאה של השיחה הזו, במקום שאנו טורחים יותר מכל להסתיר, ניגלה האליל שמולו אנו מנהלים את החיים. משהו שנדמה לאלוהים, שקיבל בחיינו סמכות של אלוהים, שלמענו אנחנו מוכנים להקריב הכל. והוא אינו אלוהים.
עזיבתה של עבודת האלילים היא המבחן הקשה שלפניו אנו עומדים: מבחן האמונה שבו אנו נדרשים לסמוך על מי שלא נודע לנו במהותו. כל יום מזמן לנו מבחן אחד כזה שבו צריך לעשות אמת רק מפני שהיא אמת.
זהו פרדוקס השינוי של הפסיכולוגיה היהודית: ביום שבו תפסיק לשים את עצמך במרכז. ביום שבו תפרוש מעבודת כל אליליך שנועדו לשרת את מעמדך כמרכז הדברים. במקום הנחווה לך כאילו הוא סופך – כי במובן מסוים הוא סוף עצמך כעובד אלילים – במקום הזה תמצא את עצמך, ואת אלוהים.
הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה מזמינה אותך לתהות על תפקידך בעולם הזה. לדרוש אלוהים לדרך ומעשים. זה מה שעשו אבותיך כשרצו למצוא את עצמם, כשביקשו לגלות אחריות אישית בעולם. "לדרוש אלוהים" מתאר את היחס העיקרי שבין אלוהים ואנשים במקרא. הוא פונה אליך: "כל לבבות דורש ה'" מזמין אותי לתפקידך. ואתה פונה אליו, מבקש שיכוון אותך למעשים היעודיים לך.
כאשר אתה שואל – שואל ומוכן לשמוע. שואל ומוכן להתחייב לעשות את מה שמוטל עליך עוד לפני שתשמע – יש תשובה. "אם תדרשנו", אומר דוד המלך בצוואתו לבנו שלמה, "ימצא לך".
התפקיד המתגלה בדרישת האלוהים – גילו היהודים – הוא אתה. לא תוכל לברוח ממנו. בלעדיו אינך. רק בו, גם כאשר הוא קשה, תמצא את עצמך. רק מי שמוכן לקבל עליו את עבודתו זוכה בחירות מכל התפקידים שאינם שלו, אלו שניתנו לו על ידי אלילי הכזב של החברה, המשפחה או עצמו.
בתורה דורשים את אלוהים ישירות. פונים אליו כאל מי שיכול לענות. מדברים אתו ישירות. חכמי סוף הבית השני, אנשי המשנה והתלמודים, התרחקו צעד אחד מאלוהים ודיברו אתו דרך פסוקי התורה. מדרש הפסוקים הצליח עדיין, בקשיים גדלים והולכים בשל המרחק שנפער, לפענח כוונות ומעשים ראויים.
בסוף תקופת התלמודים עברו היהודים להתמקד במשימת שרידתם בתנאי גלות קשים. מפוזרים בין העמים, ללא מרכז יצירה אחד המקובל על כולם, ונאלצו להפסיק לדרוש את אלוהים ישירות, ולחדול אפילו ממדרש אלוהים העקיף, זה שנעשה דרך פסוקי התורה. כדי לשמור על מכנה משותף שישמור אותם מאוחדים בגלויותיהם השונות הם קיבלו על עצמם את תוצאות עבודתו של בית מדרש ההלכה האחרון שהיה להם: בבל. סיכמו את התלמודים, השביתו את הכלים וחיכו ליום שבו יזכו להתאחד ולהשיבם לפעולה.
הרבה שנים נשמרה היהדות בהקפאה עמוקה. היו שחשבו שהלכת הגולה מבטיחה לה קיום ללא הפסקה, עד ליום שבו התחיל להתברר כי גם בתוך הפריזר, יש ליהדות יום תפוגה. ישנו יום שבו, אם לא מחדשים את הכלים, אם לא חוזרים לעבודה שלמה, אם לא דורשים אלוהים למשימות ותפקידים, אי אפשר לשמור יותר את היהדות רק על זכרונות עבר ותקווה רחוקה.
מי ילך לנו לדרוש אלוהים? אלו שיש להם אלוהים, אסור להם לדרוש אותו. אלו שמותר להם לדרוש אלוהים, אין להם אלוהים. אלו שיש להם אלוהים ומותר להם לדרוש אותו, מבקשים רק טובה אישית או השראה רוחנית, ואינם דורשים אלוהים לדרך ומעשים.
נשארת אתה ואת. אין לך דרך אחרת למצוא אותך ואין מי שיעשה עבורך את העבודה. צריך להחזיר את הכלים לפעולה. ביחסים הלא שוויוניים שיש לנו עם אלוהים זה הדבר היחיד שמותר לנו לדרוש: תן לנו דרך ברורה. אמור מה לעשות. חזרנו להר סיני ואנחנו מבקשים אותות.
תכנית הלימודים
לפני כשבע שנים התחלתי ללמד בבתי הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב קורס בפסיכולוגיה יהודית. הקורס איתר את המקורות במקרא ובתלמודים, בספרות ההלכה המחשבה והחסידות, שבהם שימשו המושגים הנזכרים ככלים דרכם אדם מחפש ומוצא את עצמו בעולם: דורש אלוהים.
לשעור העיוני נוספה במשך הזמן סדנת התנסות מעשית בפסיכולוגיה יהודית. הסדנא עסקה בלימוד השימוש בכלי העבודה הנזכרים. המשתתפים הביאו בה ענינים המעסיקים אותם בחייהם ותהו עמנו על מצוותם, חסדם, תפילתם, חטאם, אלילותם ומבחן האמונה שלהם.
בסדנא נתמזגו שני עולמות: שינוי אישי, פסיכולוגי, כמעשה תשובה יהודי. הפסיכולוגיות האחרות מציעות לפתור את הבעיות על ידי מטפל, טכניקה או תרופה. אנחנו הצענו את האלוהים כסוכן השינוי. אלוהים בחסדו, המאפשר לך, תמיד, חזרה לעצמך. אלוהים ביראתו, הנותנת לך את גבולך. אלוהים במצוותו, המסמנת לך את דרכך. אלוהים בכל יכולתו שהזמין אותך לשמוע את כל תפילתך. אלוהים בידיעתו, שבה אתה נפרד מכל מה שהוא לא אלוהים ואתה עובד אותו.
"פסיכולוגיה יהודית" היא הזמנה לך לחדש שפה ישנה שבה מתבררים תפקידים בהוויה. השפה שבינו לבינך. היא דורשת אלוהים כדי לחזור ולגלות אותך: בחסדים, בחטאים, בתפילות ובמעשים.
