צניעות, הלכה ופמיניזם: מבוא להלכות צניעות / הרב אברהם סתיו הרב דוד סתיו

 

"בתחום הצניעות, עברה ההלכה בדורות האחרונים שינוי מקביעת עקרונות כלליים לתיאור גדרים מפורטים ומדוקדקים, וזאת בשל תהליכים תרבותיים שערערו את מסורת הלבוש בקהילות היהודיות. הגדרים ההלכתיים אינם אלא מסגרת בסיסית שעל גבה יש לבנות את הצניעות כתכונה אישיותית שמתוכה נגזרת התנהלות כללית". פרק המבוא מתוך ספר חדש שבוחן את התפיסה של צניעות בהלכה ואת השינויים והפערים בין הצניעות בחברה לבין הצניעות שההלכה שואפת לעצב[1].

א. והצנע לכת

הנביא מיכה העמיד את כלל מצוות התורה על שלושה עקרונות יסוד:[2] "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח). משמעו של העיקרון השלישי, "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ", הוא שמעשיו של האדם – הן אלה שבינו לבין זולתו, הן אלה שבינו לבין קונו – ייעשו בצנעה.[3] באופן דומה, כאשר העמיד ישעיהו את התורה על שישה עקרונות, אחד מהם היה "עֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיהו ל"ג, טו), דהיינו הימנעות מהסתכלות בדברים הזקוקים לצניעות. מדוע הצניעות חשובה כל כך? כיצד ייתכן שהיא שוות ערך לעשיית משפט ואהבת חסד? מה מסתתר מאחורי חובת ההסתרה?

הצניעות מופיעה בתורה כמרכיב מהותי בקשר בין האדם לבין האלוקים. המפגש הראשון בין ה' למשה מתחיל בהסתרה: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות ג', ו); וכך גם המפגש של עַם ישראל עִם ה' בהר סיני: "רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת" (שמות י"ט, כא). בהמשך קובע הקב"ה את משכנו באוהל מועד, וכך מתאר זאת המדרש (במדבר רבה פרשה א ג): "כיון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות… הרי הוא מדבר עמו באהל מועד".[4]

נראה שממד ההסתרה הוא כה משמעותי ביחסים עם ה', מפני שהוא שורש ההבדל בין היהדות לבין האלילות. במובן מסוים, התנ"ך כולו הוא מלחמת עולם בתפיסה האלילית הפטישיסטית המייחסת כוחות לחפצים קונקרטיים שאינם מייצגים אלא את עצמם.[5] התורה עושה מאמץ כביר כדי להעלות את עם ישראל לתפיסה מופשטת יותר, שבה הגילויים הגשמיים הם סמל הרומז לעולמות אינסופיים הנסתרים מעין רואה.[6]

נראה שממד ההסתרה הוא כה משמעותי ביחסים עם ה', מפני שהוא שורש ההבדל בין היהדות לבין האלילות. במובן מסוים, התנ"ך כולו הוא מלחמת עולם בתפיסה האלילית הפטישיסטית המייחסת כוחות לחפצים קונקרטיים שאינם מייצגים אלא את עצמם. התורה עושה מאמץ כביר כדי להעלות את עם ישראל לתפיסה מופשטת יותר, שבה הגילויים הגשמיים הם סמל הרומז לעולמות אינסופיים הנסתרים מעין רואה.

המפתח לקבלת האחר כסובייקט הוא ההכרה בממד הסוד שבו וההבנה שאנו מסוגלים להיפגש עם רבדים מסוימים של העומד מולנו בעוד רבדים אחרים יישארו נסתרים לעולם.[7] חתירה לגילוי וחשיפה מוחלטים היא רדוקציה של האישיות האינסופית העומדת מולנו וצמצומה לכדי חפץ קונקרטי־מוחשי – הא ותו לא. לעומתה, תנועת ההסתרה מבטאת את ההכרה בקיומו של סוד שאין לחשוף אותו. לכן הצניעות היא המפתח לקדושה,[8] והנכונות להכיר בקיומם של רבדים לא־מושגים היא המפתח ללימוד התורה.[9]

מן המפגש עם האל ודברו התרחבה מידת הצניעות לכל דרכי החיים. אחד הסימנים שנותנת הגמרא (יבמות עט ע"א) בישראל היא מידת הביישנות,[10] ואפשר שמתנועה נפשית זו נובעים גם דיני לשון הרע ורכילות והלכות היזק ראייה.[11] גם צניעות במשמעות של ענווה עשויה לנבוע מרצון להימנע מהחצנת־יתר של יכולות, כישורים או ממון. דומה כי תנועה פנימית זו מעולם לא הייתה חשובה באותה מידה כפי שהיא חשובה בימינו – כשהתרבות המערבית מצפה מאיתנו לחשוף, לגלות ולהחצין כל דבר כמעט בכל מחיר,[12] עד שקשה לנו (לפעמים) לחוות אפילו את עצמנו כבעלי משמעות במישורים שאותם איננו משתפים ברשתות החברתיות, בלי תיקוף של החוויה מהסביבה.

ב. צניעות ומיניות

מידת הצניעות, ההבחנה בין גילוי לכיסוי, מלווה את האדם בכל דרכי החיים: היא מנחה אותו כיצד לדבר וללכת; באיזה אופן לבנות את ביתו; ואיך לחגוג את שמחת נישואי ילדיו.[13] בין הקשריה השונים יש חשיבות מיוחדת למידת הצניעות בתחום המיני והגופני, מפני שאחד הממדים האלמנטריים ביותר ביחסים בין בני אדם הוא הממד הפיזי (או המיני), ועל נקלה אפשר להופכו למוקד ההתרחשות במרחב הציבורי ולפריזמה העיקרית שמבעדה יבחנו הנוכחים אלו את אלו. גם בתחום היחסים בין המינים מתחלקת הצניעות לתתי־תחומים מגוונים: היא מלמדת אותנו כיצד לדבר עם בני המין השני, ומורה לנו גם כיצד לדבר בינינו לבין עצמנו מבלי לנבל את פינו; היא מייצרת שורה ארוכה של דרכי־התנהגות המעצבות את היחסים בין גברים לנשים במרחב הציבורי; ובנוסף על מישורים אלו ישנו גם מישור הלבוש, של גברים ושל נשים, כשהם חולקים מרחב משותף.

חשיפה או הבלטה של הגוף מסיטה את תשומת הלב מאישיותו של האדם אל הפוטנציאל המיני הגלום בו. העולם המערבי מודע לכך היטב ומבקש 'לחגוג' את המיניות הזו ולהציגה לראווה, "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ" (אסתר א', יא). ואכן, מאז ימי התרבות היוונית, שהאדירה את הספורטאים העירומים בגימנסיאות, ועד בתחרויות מלכת־היופי ומר־עולם הנערכות כיום, התרבות המערבית משתמשת, באופן מודע ולשם רווח כלכלי, במשיכה המינית שיוצר גוף האדם כשהוא מוצג באופן מסוים; מתוך תפיסה שלפיה המיניות היא חלק ממרחב ההנאות האנושי המותר והלגיטימי, בתנאי שאין הנאה זו פוגעת באיש.

פעמים רבות, בדרך למימוש יצר המין, גורמת תפיסה זו לביטול מעמדו של האדם כסובייקט; בעקבותיה האדם רואה בזולתו אמצעי למימושן של תאוות שונות ואובייקט שאין בו אלא גופו ומיניותו. דוגמה לתפיסה זו היא העובדה שלא פעם התקשורת מתמקדת בהיבטים הגופניים של מנהיגוֹת ציבור ומנהיגי ציבור, משל זהו מה שמגדיר אותם.

תורת ישראל, לעומת זאת, מטילה סייגים רבים על מימוש המיניות, ומעודדת אותה רק בין איש לאשתו (וגם בהקשר זה היא מסייגת אותה בדרכים שונות ומבקשת לקדשהּ ולזככהּ) – בין אם מפני שהיא תופסת את המיניות כממד נמוך (באופן יחסי) שיש לצמצמו ולהגבילו כדי לאפשֵר לחלקים הגבוהים של האדם להופיע (כדעת הרמב"ם); ובין אם מפני שהיא רואה אותה כמרחב מקודש ונשגב הזקוק לאינטימיות ובלעדיות כדי להתגלות כראוי (כדעת רבים מן המקובלים).[14] שלילת המיניות החופשית חִלחלה מן היהדות אל הנצרות ואל האיסלאם והופיעה אצלן בווריאציות שונות ומשונות, לעיתים תוך שלילה גורפת של המיניות; זאת בשעה שהגישה היהודית העיקרית לא שללה את המיניות עצמה, וממקורותיה עולה כי היא רואה אותה ככלי חשוב ומקודש לחיזוק הקשר שבין איש לאשתו, שהוא מקום של השראת שכינה.[15]

הבנת הפוטנציאל הנפיץ הטמון במפגש בין גברים ונשים, בעקבות נוכחותו של יצר המין, מובילה לגישות שונות ביחס לשאלה כיצד למנוע את פיתוחהּ של אינטימיות בין גבר ואישה שאינם עתידים לחיות במסגרת זוגית. אחת הגישות לסוגיה זו היא שלילה מוחלטת של הימצאות גברים ונשים במרחב משותף, ואכן ישנן תרבויות וחברות (במדינות איסלאמיות מסוימות ובחלקים של החברה החרדית והדתית) החותרות להפרדה גמורה בין המינים. בתרבויות אלו הגוף הנשי נתפס כגורם המאתגר את יצר המין הגברי ואילו הסובייקט המגדיר בהן את המרחב הציבורי הוא הגבר; ולפיכך מוטלות בחברות אלו מגבלות חמורות על אופן לבושן של הנשים והן חייבות להסתיר את כל גופן ולכסות את פניהן ולעיתים אף להלך במקום המיוחד להן שבו אין חשש שיראו אותן הגברים ויתגרו.

וכך, הזרם השמרני־קיצוני והזרם המתירני שותפים לתפיסת העולם הרואה באישה יצור מיני בלבד:[16] הן הברוטליות שבה מבליטה התרבות המערבית את גוף האישה, והן ההסתרה המוחלטת של גוף האישה הנהוגה בתרבות האיסלאמית ודומותיה, קובעות את זהות האישה כמינית בלבד.

הזרם המרכזי בהלכה לא אסר נוכחות נשים וגברים יחד במרחב הציבורי, אלא ביקש לכונן חיים משותפים של קדושה. בתנ"ך ובסיפורי חז"ל אנו מוצאים נביאות ומנהיגות וגם גברים ונשים מן השורה המנהלים חיי חברה מעורבים לכתחילה. הספרות ההלכתית עורכת הבחנות דקות ומורכבות בין 'המקומות המכוסים' לבין 'המקומות המגולים', ובין זמנים והקשרים, ומאפשרת שיתוף מרבי תוך ניסיון להימנע ככל האפשר ממתח מיני.

אל מול שני הזרמים הללו צמחה בעשורים האחרונים התנועה הפמיניסטית, הכופרת בהנחת המוצא שלפיה מפגש בין המינים חייב בהכרח לעבור רדוקציה ליחסים בעלי אופי מיני. לדידה, כריכת המיניות והנשיות באופן בלתי־נפרד מחפיצה את הנשים ומסייעת לדיכוין ולהדרתן מן המרחב הציבורי מתוך חתירה (כנה או לא־כנה) להימנעות ממתח מיני. בעיני תנועה זו, המבט הגברי מגדיר את האישה כאובייקט ומטיל עליה את האחריות לעירור המיניות הגברית;[17] והטלת אחריות כזו היא מעשה חד־ממדי, מוּטה ופגום ואין להסכין עימו. בעלי האידיאולוגיה הפמיניסטית שואפים לנרמל את הנוכחות הנשית במרחב הציבורי ולנטרל (או למִצער למזעֵר) את הגדרתה כאובייקט מיני, ולפיכך הם נאבקים הן בפרסומות מחפיצות והן בתהליכי הפרדה קיצוניים.[18]

באופן בסיסי, נראה כי הגישה הפמיניסטית הולמת את רוח ההלכה ודברי חז"ל. הזרם המרכזי בהלכה לא אסר נוכחות נשים וגברים יחד במרחב הציבורי, אלא ביקש לכונן חיים משותפים של קדושה.[19] בתנ"ך ובסיפורי חז"ל אנו מוצאים נביאות ומנהיגות וגם גברים ונשים מן השורה המנהלים חיי חברה מעורבים לכתחילה.[20] הספרות ההלכתית עורכת הבחנות דקות ומורכבות בין 'המקומות המכוסים' לבין 'המקומות המגולים', ובין זמנים והקשרים, ומאפשרת שיתוף מרבי תוך ניסיון להימנע ככל האפשר ממתח מיני.[21]

חשוב להבהיר את טיבה של הימנעות זו. אין מדובר רק ברצון לשמור על קדושתם וטהרתם האישית של כל איש או אישה באמצעות הסתרת בן המין השני; ואפילו לא רק ברצון לשמור על המיניות כמרכיב אינטימי ומיוחד המיועד אך ורק לקשר בין איש ואשתו. מדובר גם בשאיפה שבני האדם לא ייתפסו בעיני זולתם כאובייקט מיני, ובמאמץ לבל יישלל מהם צלם אנוש, כפי שמצוי במקומות רבים בחברה המערבית בת זמננו: בסרטים ובפרסומות, במועדונים וברחוב. הימנעות זו יסודה ברצון לשמור על "כבוד בנות ישראל" (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד, כ ע"ב) מפני מבט חיצוני־נצלני ההופך את הגוף לחפץ,[22] ובשאיפה לשמור על כבודו של כל אדם כבעל נשמה אלוקית שאיננה נערכת לפי מידת המשיכה של הופעתה החיצונית.[23]

נדגים זאת באמצעות דוגמה להתנהגות צנועה שאיננה נובעת מצו דתי. מן המפורסמות שקוֹד הלבוש של בית המלוכה הבריטי – לגברים ולנשים גם יחד – הוא צנוע באופן מובהק עד ששערוריות־זוטא קמות בכל פעם שמי מבני משפחת המלוכה סוטה מעט מן הכללים. ההיגיון שבדבר, כפי שהוסבר בכלי התקשורת של הממלכה, הוא שנתינים אינם אמורים לחשוב על הנסיכה שלהם כעל אובייקט מיני.[24] בעיני ההלכה, כל ישראל בני מלכים הם ולפיכך היא מבקשת לבטל ככל שניתן את המבט המיני על הזולת.[25]

קוד הלבוש הנהוג בקרב בית המלוכה הבריטי מחדד נקודה נוספת: הצניעות איננה כרוכה בהכרח בהדרה או אפילו בהסתרה. להפך, דווקא הלבוש הצנוע הוא שמאפשר לאדם להופיע במלוא הדרו, כשם שמלכת אנגליה מחויבת ללבוש בגדים מכובדים שיבליטו את נוכחותה כאדם וכבת מלוכה. באופן דומה, דווקא הלכות צניעות מאפשרות לנשים לתפוס מקום של מנהיגות והובלה.[26] תפקידן של הלכות צניעות הוא לאפשֵר לנשים וגברים לבטא את יכולותיהם וכישוריהם, תבונתם ורגשותיהם, ייחודם וחוזקותיהם, ולזכות להתייחסות עניינית ומכבדת – הראויה לבני אדם שנבראו בצלם.[27]

ג. החפצה וארוטיקה

האם משמעות הדברים היא שראוי להכחיד את הארוטיקה כליל (ואף לראות בה 'תודעה כוזבת' שיצרה התרבות הפטריארכלית כדי 'למשטֵר' את הנשים באמצעות גופן)? האם היינו רוצים לחיות בעולם שבו אין כל משמעות למראה הפיזי, בני האדם אינם מטפחים את מראם ותיאורי הגוף בשיר השירים מאבדים את המטען הרגשי שלהם?

התשובה היהודית המקובלת היא שתחום זה צריך להתקיים רק בין איש לאשתו;[28] אלא שבימינו בין הבגרות המינית לחתונה חולפות 10–20 שנה, וגם אחריה מבלים בני הזוג את רוב זמנם שלא במחיצת בן זוגם. האם חיי הרווקות הארוכים יכולים להיות מנוטרלים לחלוטין מאלמנטים כה מרכזיים בקיום האנושי? האם אפשר לקיים את הארוטיקה כשפה פרטית המדוברת רק בחדר המיטות ואין לה רמז מחוץ לכותלי הבית?

קשה לתת תשובה חד־משמעית לשאלות אלו. לדעת הרב שג"ר, הלכות צניעות מבקשות במודע "לאפק את הנשיות, אבל בכך להעצים אותה ולשדרהּ",[29] דהיינו לשמר (גם במרחב הציבורי) רמזים לקיומה של המיניות, בלי לממש אותה בפועל.[30] קשה להכריע אם מגמה זו אכן עולה מן המקורות או שמא עולה מהם מגמת סילוק מוחלט של המיניות מרשות הרבים. בין כך ובין כך, נראה כי ההלכה מבקשת מהאדם שלא להתמקד בממד הארוטי של המציאות, וכי גם אם ממד זה נוכח ואנו חשים בו – לא להניח לו להשתלט על נקודת המבט שלנו ולהפעיל אותנו. בדומה למה שכתבו הפוסקים בעניין הרהורי עבירה – כי אין חובה (או אפשרות) למנוע כליל את קיומם אלא רק להסיח את הדעת מהם ולא לשקוע בהם[31] – כך גם ביחס לממד הארוטי בכללותו: המיניות אינה אמורה להיות מוכחשת או מודחקת, אלא עליה להיות (מלבד בין בני זוג נשואים) פחות מרכזית מכפי שהיא שואפת להיות.

ההלכה מבקשת מהאדם שלא להתמקד בממד הארוטי של המציאות, וכי גם אם ממד זה נוכח ואנו חשים בו – לא להניח לו להשתלט על נקודת המבט שלנו ולהפעיל אותנו. בדומה למה שכתבו הפוסקים בעניין הרהורי עבירה – כי אין חובה למנוע כליל את קיומם אלא רק להסיח את הדעת מהם כך גם ביחס לממד הארוטי בכללותו: המיניות אינה אמורה להיות מוכחשת או מודחקת, אלא עליה להיות (מלבד בין בני זוג נשואים) פחות מרכזית מכפי שהיא שואפת להיות.

ד. בין גברים לנשים

מדוע אם כן קיים לכאורה מתח מובנה בין הלכות צניעות לבין הפמיניזם? אחד ממוקדי החיכוך בין ההלכה לפמיניזם קשור לנקודת המבט: נקודת המבט ההלכתית הייתה מאז ומעולם גברית; והסובייקט הכותב את ההלכה, כמו גם הקורא שאליו היא ממוענת, היה סובייקט גברי. לכן ישנו 'סדר נשים' בדיוק כשם שישנה 'מסכת עבדים', אך לא יעלה על הדעת שיימצא ספר העוסק ב'הלכות גברים', שהרי הגבר היהודי הבוגר הוא המען העיקרי שאליו מתייחסת ההלכה. בהלכות צניעות בולטת יותר נקודה זו, שכן הנושא העיקרי הנידון בהן הוא לבוש האישה, אך נקודת המבט שלהן היא גברית: על פיה נקבע מה מגרה ומה מפתה, מה אסור בגילוי ומה מותר.

התסכול מתעצם לנוכח חוסר הסימטריה בין דיני הגברים לדיני הנשים. הספרות ההלכתית הקלאסית עוסקת בגדרי הלבוש של הנשים ובדיני שמירת העיניים של גברים, אך ממעטת מאוד לעסוק בגדרי לבוש של גברים או בחובת שמירת העיניים של נשים.

משום כך חשוב להדגיש כי כל שנכתב כאן, ושייכתב כאן, מופנה באופן עקרוני לנשים ולגברים כאחד. גם גברים עשויים להתלבש ולהתנהג באופן המנכיח את גופם כאובייקט מיני ומושא תשוקה; וסוגים שונים של בגדי גברים מעוצבים בכוונה כדי להדגיש את איברי הגוף ולהבליטם.[32]

לצד הדגשה זו יש לציין כי אינו דומה יחסה המחפיץ של התרבות כלפי גברים ליחס המחפיץ ש'זוכות' לו נשים; ככלל אפשר לומר שבתרבות המערבית כּוּונו חיצי ההחפצה בעיקר כלפי גוף האישה. לדוגמה, מחקרים שונים הראו כיצד סרטי קולנוע במאה העשרים מציגים נשים באופן המדגיש את קווי המִתאר של גופן וכיוצא בזה, כחלק מתפיסת האישה כאובייקט שנועד לעינוג הסובייקט הגברי המתבונן.[33]

משום כך, גבר מן השורה יתלבש לרוב באופן שלכל הדעות איננו מעורר משיכה מינית; ולמעשה, הן בציבור הדתי הן בציבור החילוני, הגבר הממוצע יכסה אחוז גדול יותר מגופו מאשר האישה הממוצעת, וכדי להיווכח בכך די לבחון את סגנון הלבוש הנתפס כמקובל באירועים חגיגיים אצל גברים ואצל נשים. החברה המערבית – החילונית והדתית גם יחד – מגדלת את הגבר כסובייקט שחשיפת גופו איננה רלוונטית בעבורו ולרוב אף איננה מכבדת אותו;[34] זאת בניגוד למסר שאותו מקבלת האישה בחברה המערבית, המעודדת חשיפה של הגוף כביטוי של יופי ושחרור.[35]

התופעה הבעייתית והכואבת של חוסר צניעות מן הצד הגברי במקומות רחצה נובעת גם היא מאותה נקודה: מכיוון שהגברים חונכו שלא 'לעשות עניין' מהגוף שלהם, אזי כש'תנאי השטח' מזמינים זאת, לא אכפת להם לחשוף את גופם, לרוב (גם אם בהחלט לא תמיד) מתוך חוסר מודעות להשלכות הסביבתיות.

לבסוף יש להעיר כי אומנם מסתבר שיהיו הבדלים בפרקטיקה של הצניעות בין גברים לנשים וכי אין כמעט חברה מתורבתת שתתכחש לקיומם של הבדלים כאלו, אך דווקא משום כך חשוב להדגיש כי העיקרון המנחה הוא אחד: הימנעות מלבוש המחצין את המיניות ומנכיח אותה. מתוך הבנה זו יש לפתח רגישות גם לסוגיית הצניעות הגברית שנדחקה הצידה ועומדת בצל העיסוק הנרחב בצניעות הנשית.

אומנם מסתבר שיהיו הבדלים בפרקטיקה של הצניעות בין גברים לנשים וכי אין כמעט חברה מתורבתת שתתכחש לקיומם של הבדלים כאלו, אך דווקא משום כך חשוב להדגיש כי העיקרון המנחה הוא אחד: הימנעות מלבוש המחצין את המיניות ומנכיח אותה. מתוך הבנה זו יש לפתח רגישות גם לסוגיית הצניעות הגברית שנדחקה הצידה ועומדת בצל העיסוק הנרחב בצניעות הנשית.

ה. אידיאליזם וריאליזם

הקושי הגדול בקיום הלכות צניעות סובב סביב השאלה: על מי מוטלת האחריות למתח המיני הקיים בין גברים ונשים ומי מגדיר לבוש מסוים כמשדר מיניות?

לבושן של נשים ונערות רבות (בדומה לגברים ונערים רבים) הוא לבוש שאינו מבליט את הגוף ולא חושף אותו באופן מכוון, אך גם לא מכסה אותו באופן מובהק ומכוּון: הוא יהיה ארוך בחורף וקצר בקיץ ויושפע מן ההיצע בחנויות ומתפיסת היופי המקובלת – מבלי שיושפע ממידת המשיכה המינית שהוא מעורר. לעיתים ההלכה אוסרת ללבוש לבוש כזה ומעוררת תרעומת גדולה: מי קבע שאיברים 'ניטרליים' כמו זרוע או רגל הם בעלי מטען מיני? ועל מה ולמה האחריות מוטלת על האישה המתלבשת (או האיש המתלבש) ולא על המתבונן?

נדמה כי התשובה נעוצה באחד המאפיינים הבולטים של ההלכה – הריאליזם שלה; ובלשון חכמים: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". ההלכה אינה מבקשת לסרטט עולם אוטופי, אלא לנהל עולם אנושי ממשי שלו כידוע גם חסרונות ופגמים. ההלכה לא תשאל "האם ראוי שלבוש מסוים יעורר מתח מיני?" אלא – "האם בפועל לבוש מסוים יעורר מתח מיני?"; וכיוון שהתשובה היא שלבוש לא־צנוע יוצר מתח מיני והתייחסות מחפיצה,[36] אזי במקביל לדרישה מן המתבונן שלא להסתכל במבט מיני,[37] ההלכה תדרוש מן המתלבש למנוע את האפשרות למבט כזה. דרישה זו נעשית מתוך הכרה במחיר הכואב (הכרוך לעיתים קרובות גם באי־נוחות פיזית) שאותו נדרשות נשים לשלם בעולם שאחרי החטא,[38] וכלשון חכמים: "עשר קללות נתקללה חוה… עטופה כאבל, ומנודה מכל אדם, וחבושה בבית האסורין" (עירובין ק ע"ב).[39]

תנועתה של ההלכה המכפיפה את האידיאל לחולשות אנושיות – מעין הדימוי שבו תיאר המדרש את מתן תורה: "מלמד שהרכין הקב"ה שמים העליונים על ראש ההר ודִבֵּר עמהן"[40] – מנוגדת תכלית ניגוד לתנועות הפרוגרסיביות שחלקים מן התנועה הפמיניסטית בת זמננו נמנים עליהן. תנועות אלו מבקשות לעצב את העולם מחדש, לשרוף את הישן והמסואב, כר' שמעון בר יוחאי בצאתו מן המערה (שבת לג ע"ב), ולהקים על חורבותיו בריאה חדשה ומושלמת;[41] ואילו ההלכה מתבוננת במציאות בעיניים ריאליות ומבקשת לשנותה מתוך עצמה – בצעדים מדודים אך בטוחים.

בהקשר של הלכות צניעות, זרמים מסוימים בתנועה הפמיניסטית מבקשים לערער על המציאות הקיימת, להתכחש אליה, או להיאבק בה; לכונן עולם אידיאלי שבו ינותק הקשר ההכרחי בין לבוש לבין מיניות. דוגמה הממחישה את העניין והתפרסמה לאחרונה היא מעשיה של שחקנית תיאטרון שעלתה על הבימה בלבוש חשוף, אך עצרה את ההצגה כאשר בני הנוער שבקהל החלו לצלם אותה; הנחת המוצא שלה הייתה שמחד גיסא אין להימנע מהסתכלות בנשים, וודאי שאין לחייב את הנשים ללכת בלבוש צנוע, ומאידך־גיסא אין להפוך את האישה למוקד של הנאה מינית בלי רצונה. ביטוי אחר לדרישה זו נמצא בצעדה שנתית המתקיימת בישראל שבה הולכות נשים בלבוש לא־צנוע באופן מופגן תוך שהן מביעות את הדרישה (המוצדקת כשלעצמה) שלא להטריד נשים בשל לבושן.

אם נתבונן על החברה כמכלול, קשה לומר שגישה זו עשויה להיות דרך לרבים. קל לפרק את ההגבלות והסייגים שקבעה ההלכה, אך קשה הרבה יותר להתנגד לשטף המסרים המחפיצים של התרבות הכללית, המוצאים אוזן קשבת ביצר לב האדם שהוא רע מנעוריו. גם בית המלוכה הבריטי, שאותו הזכרנו לעיל, לא הסתפק בחינוך האזרחים לבל יתבוננו על משפחת המלוכה במבט מיני, אלא יצר כללי לבוש עבור בני המלוכה. אם כן, במציאות בת ימינו לבוש המכסה את הגוף הוא האופן למימוש מלא ככל האפשר של חיים שוויוניים ומשותפים.[42]

ההלכה אינה מבקשת לסרטט עולם אוטופי, אלא לנהל עולם אנושי ממשי שלו כידוע גם חסרונות ופגמים. ההלכה לא תשאל "האם ראוי שלבוש מסוים יעורר מתח מיני?" אלא – "האם בפועל לבוש מסוים יעורר מתח מיני?"; וכיוון שהתשובה היא שלבוש לא־צנוע יוצר מתח מיני והתייחסות מחפיצה, אזי במקביל לדרישה מן המתבונן שלא להסתכל במבט מיני, ההלכה תדרוש מן המתלבש למנוע את האפשרות למבט כזה.

האם ההלכה היהודית הצליחה במקום שבו הפמיניזם המערבי נכשל? זוהי שאלה נוקבת שבמישור הפרטי קשה לענות עליה באופן מבוסס: קשה להוכיח אם אומנם הצליחה ההלכה במדיניות שלה והצמיחה אנשים ונשים המתייחסים זה לזה כסובייקטים ונמנעים מלהתמקד במאפיינים החיצוניים של הזולת;[43] אולם בכל הנוגע למישור הציבורי, נדמה כי קיים הבדל מובהק בין צורת השיח המקובלת בחברה הדתית לבין זו הנוהגת בחלקים רחבים בחברה המערבית (הכוונה כמובן לציבור הרחב, ולא לאליטה אינטלקטואלית מצומצמת). די בהאזנה לשיחה מקרית בין חיילים בעמדת שמירה או בצפייה בסצנה אקראית בטלוויזיה כדי להמחיש זאת; בחברה שומרת הלכה יהיה הרבה פחות עיסוק גלוי של גברים במיניותן של נשים.[44]

ו. הלכה ואופנה

באופן עקרוני, ברור שלתרבות, למנהג ולזמן יש חשיבות רבה בהגדרת מושגי הצניעות. סביר שלבוש כלשהו שיחשב צנוע בשבט אפריקני פלוני, במדינה מוסלמית אדוקה יישא עמו מטענים מיניים ומחפיצים. למעשה, כל מושג הצניעות הוא מן ה'מפורסמות', כלשון הרמב"ם (מורה הנבוכים, חלק א, פרק ב), דהיינו ערך הנובע מהבְנָיָה חברתית; ולכן לא התקיים כלל בגן עדן, לפני חטא אדם הראשון, כשמעשים נבחנו בגדרים אובייקטיביים של אמת ושקר ולא לפי מוסכמות חברתיות.

יחד עם זאת, התזוזות בכללי הלבוש ההלכתיים מינוריות הרבה יותר מן השינויים העצומים המתחוללים ברחוב, מפני שכללי האופנה אינם משתנים רק בעקבות התחושה שלבוש מסוים הופך כעת ל'צנוע', אלא במידה רבה בעקבות תנועות המבקשות דווקא את חוסר הצניעות (או למצער מתוך תנודות אופנתיות שאינן לוקחות בחשבון את ממד הצניעות). משום כך עשוי להתקיים פער בין התחושה הרווחת, שלפיה בגד מסוים הוא סביר ומקובל, לבין הגדרתו ההלכתית כצנוע או לא־צנוע. גם כאשר לבוש מסוים איננו מעורר במודע מתח מיני מיוחד, אפשר שהדבר נובע מהתרגלות והכלה מתמדת של החצנה מסוימת שדעת התורה איננה נוחה הימנה.

הפער בין קוד הלבוש המסורתי לזה המערבי איננו משקף אך ורק את הקביעה המעשית כי חשיפת איבר כלשהו יוצרת מתח מיני סמוי. דווקא מתוך ההבנה שלמנהג העולם יש משמעות בהגדרת הלבוש הצנוע והמכובד, הבחירה כיצד להתלבש נושאת עימה מטען כבד הרבה יותר, שהרי אין מדובר רק בבחירה אם לעבור על איסור מסוים, אלא בבחירה לאיזו חברה ותרבות להשתייך ("דת משה ויהודית" בלשון חז"ל). כמו מדי צבא או מעילי 'זברה' חסידיים, גם אורך השרוול נושא עימו מסר של השתייכות חברתית וערכית – בין אם נחפוץ בכך ובין אם לאו.[45]

המודעות לנקודה זו מעצימה לעיתים את הקושי שבצניעות. בדורנו חפֵצים רבים להשיל מעליהם תלבושת המעידה על השתייכותם החברתית־דתית. אלא שכפי שאירע לסגנונות לבוש שונים, מה שמתחיל כתנועה נגד השתייכות הופך לבסוף לסמל להשתייכות אחרת (דוגמת חבישת קסקט במגזר הדתי־לאומי שהפכה לסימן ההיכר של תת־מגזר בתוך מגזר זה); המציאות אינה סובלת ואקום, ובשאלות מסוימות אי אפשר שלא לבחור צד אלא אי־הבחירה היא בעצמה בחירה. לשון אחרת: כאשר ממירים את קוד הלבוש ההלכתי בקוד לבוש מערבי, מדובר בעסקת חבילה ערכית שאת כלל מרכיביה אנו משדרים כלפי חוץ – אם נרצה בכך ואם לאו.

זוהי הסיבה לכך שהפער בין קוד הלבוש ההלכתי לרעהו המערבי עתיד להמשיך ולהתקיים כל עוד יתקיים פער ערכי בין העולמות. הלבוש ההלכתי יהיה לעולם צנוע יותר לא רק משום שהוא מכסה איברים מסוימים, אלא משום שהוא משדר – כלפי פנים וכלפי חוץ – את תפיסת הצניעות שעיצבה אותו, יחד עם המכלול הערכי העומד בבסיס ההשתייכות החברתית שעליה הוא מצביע.[46]

ז. צניעות הלכתית: כללים ופרטים

גם כאשר מבינים את רעיון הצניעות ומסכימים עם עקרונותיו, קשה לעיתים לאמץ את התפיסה ההלכתית הדקדקנית של גדרי הצניעות.

תופעות של חוסר צניעות התקיימו אומנם כבר בעת העתיקה ותוכחות על רקע זה מצויות כבר בדברי הנביאים, אולם עד למאות האחרונות נשמרה המסגרת העקרונית של לבוש צנוע ('מנהג בנות ישראל') ששימש את ההלכה כנקודה ארכימדית וכבסיס טבעי להשוואה. במציאות כזו יכול היה פוסק ההלכה להסתפק בהנחיות כלליות או חלקיות ולהותיר את עיקר נושא הלבוש הנשי לחינוך הפנים־משפחתי העובר מאם לבת ומאישה לרעותה; ואכן, בתלמודים ובדברי הראשונים אנו מוצאים התייחסויות מעורפלות למדי לנושאים אלו.

אלא שתופעות חברתיות שונות, פנים־יהודיות וכלל־עולמיות, שינו את המצב ללא הכר; בעולם המערבי החלו נורמות הלבוש המקובלות, הצנועות באופן יחסי, להיסדק בסוף המאה ה־18 עם פרוץ המהפכה התעשייתית. הן שבו למשך כמה עשרות שנים בתקופה הוויקטוריאנית, אך נשברו פעם נוספת אחרי מלחמת העולם הראשונה והתפוררו לחלוטין אחרי מלחמת העולם השנייה.[47] גם בעם ישראל, לא־תמיד מתלבשת האם כפי שהתלבשה הסבתא, והחברה היהודית משקפת יותר את הנורמות המערביות מאשר את מסורת ישראל.[48] במצב עניינים כזה נדרשת ההלכה לספק הגדרות מפורטות, ולעצב מחדש באופן מלאכותי את שהיה טבעי ומובן מאליו בדורות הקודמים.[49]

הזדקקותה של ההלכה לפרטי הפרטים ולתיחום סנטימטרים יוצרת בעיה כפולה: בהלכה עצמה, ובשיח על אודותיה. נפתח בקושי הראשון.

הדקדוק בפרטים עלול להחמיץ את מטרתו ולעוות את התמונה הכוללת. צניעות היא תכונה שקשה מאוד להגדיר באופן מדויק: גם אם נגדיר את אורך הבגדים, האם אפשר להגדיר את מידת השקיפות שלהם או את גִזרתם? התשובה כמובן היא שאין דרך מוחלטת לענות במדויק על כל השאלות הללו, ולפיכך על הצניעות להישאר תמיד ערך רוחני־מוסרי שיש לשאוף למימושו ולהטמעתו. עם זאת, דווקא מתוך ההבנה כי הצניעות היא ערך המנוגד לתנועתה הטבעית של החברה המודרנית, אין היא יכולה להתבסס על תחושת הלב לבדה. בדומה לכל קוד לבוש שנועד להכתיב ערכים מסוימים, גם ההלכה זקוקה להגדרות ברורות שיעניקו ממשות לרעיונות המופשטים.

כללי הצניעות ההלכתיים הם אפוא מעין גבולות גִזרה, קווים אדומים שבתוכם מצוי מרחב שלם של צניעות שעלינו ללמוד ולהפנים. גבולות מעצם טבעם צריכים להיות מדויקים, ובהלכה ישנן הגדרות ברורות למקום המדויק שאותו אין לגלות בשום מצב. דווקא כדי שנוכל להשיב את הצניעות למקומה האמיתי, כמידה פנימית־אישיותית, עלינו להתחיל מהבנת המסגרת שבתוכה היא אמורה לצמוח. לכן, על אף אי־הנוחות ולמרות הידיעה שאין זה העיקר, יש לנסח ולשמור גבולות אלה, כאשר שמירתם צריכה להיעשות מתוך אמונה כי הם נוצרו מכוח הבנה עמוקה של טבע האדם ולשם יצירת מסגרת שתאפשר לבני האדם לקיים חברה שוויונית, מכבדת וקדושה.

הקושי השני שאותו מעוררת הזדקקותה של ההלכה לפרטי הפרטים של הלכות צניעות הוא השיח על אודות ההלכה. לעיתים קרובות, כאשר מוטלים על האישה דינים מדוקדקים המגדירים את תפיסת הגוף שלה ואת מיניותה, הם עשויים להיתפס בעיני הציבור כלא־צנועים בעצמם, וכן כקטנוניים וחטטניים. במובן מסוים, הלכות צניעות מציפות את המבט שהן בעצמן מבקשות למנוע, ואף משדרות כביכול שהגוף נושא עימו פוטנציאל תמידי של חטא.

הדקדוק בפרטים עלול להחמיץ את מטרתו ולעוות את התמונה הכוללת. צניעות היא תכונה שקשה מאוד להגדיר באופן מדויק: גם אם נגדיר את אורך הבגדים, האם אפשר להגדיר את מידת השקיפות שלהם או את גִזרתם? התשובה כמובן היא שאין דרך מוחלטת לענות במדויק על כל השאלות הללו, ולפיכך על הצניעות להישאר תמיד ערך רוחני־מוסרי שיש לשאוף למימושו ולהטמעתו.

לכן חשוב להבין שההלכה אינה רוצה חלילה להפוך את האישה לאובייקט מיני, אלא מנסה להילחם בכל כוחה בתפיסת האישה כאובייקט כזה על ידי זרים.[50] כאשר ההלכה דורשת מנשים ללבוש חצאית עד הברך, היא אינה מבקשת להפוך את הברך הנשית לאובייקט מיני, אלא טוענת שכך היא עשויה להיתפס בחברה, בעוד שההלכה מנסה דווקא לאפשֵר לאישה להופיע ברשות־הרבים כסובייקט חף מקונוטציה מינית.

הבנת מגמת ההלכה חשובה גם לאלה המופקדים על החינוך לצניעות. חשוב לדעת כי שיח הצניעות מוּעד להידרדרות למחוזות של החפצה, שבמסגרתם מוגדרת האישה על פי גופה ולבושה, ומיניותה מובלטת במקום שתוצנע (וזאת מבלי להזכיר את האפשרות שהשיח יהפוך לא־צנוע באופן מובהק, וכבר היו דברים מעולם). הכרה זו צריכה להנחות הן את מינון הזמן שאותו מקצים לנושא הצניעות, והן את העדינות והזהירות שנדרשות במהלך השיח; בפרט יש להימנע מדיונים בצניעות הלבוש הנשי המונְחים על ידי גברים ומופנים כלפי נשים.

ח. הלכה, אמון וזהות הפוסק

השלב הסופי של העיסוק ההלכתי הוא שלב הגשת פסקי ההלכה לקהל הרחב, והוא כולל הן ניסוח וכתיבה והן ירידה לפסים מעשיים (בהקשר שלנו: עיסוק בסוגי בגדים ואופני לבוש ספציפיים). שלב זה הוא הבעייתי ביותר בדיני צניעות, ואכן ראוי היה מלכתחילה שגברים יכתבו לגברים ונשים לנשים: הן מפני שדברים המגיעים מבני אותו מין מתקבלים יותר על הלב ונאמרים על בסיס מצע משותף של חוויות ותחושות; והן מחמת חוסר הצניעות שבשיח בין איש לאישה על אודות גופה של האישה. ראוי שחינוך והוראה אישית־מעשית בענייני צניעות, כמו בהלכות אישות וטהרת המשפחה, ייעשו ככל האפשר בין בני אותו המין. ההתנהלות בעניין זה לא הייתה רגישה מספיק בעבר, במוסדות חינוך ובתנועות הנוער, והובילה לחוסר צניעות ולאנטגוניזם גם יחד.

אולם קודם לשלב זה ישנם שני שלבים אחרים. שלב אחד הוא שלב הניתוח העיוני־למדני של מקורות ההלכה. שלב זה, שהוא עיקרה של מלאכת הפסיקה, איננו קשור באופן מהותי למינו של הפוסק, וגם אם השפעות מסוימות מצויות תמיד, אין טעם לנסות ולהפקיע מגברים כל עיון הלכתי הנוגע לנשים – כשם שלא יעלה על הדעת לשלול מנשים לעסוק בענייני משפחה הנוגעים גם לגברים.

מלבד העיסוק הלמדני־תיאורטי, שלב חשוב בפסיקת ההלכה הוא ניתוח המציאות שעימה מבקשת ההלכה להתמודד ובחינת ההשלכות שתהיינה לאותה פסיקה. בהלכות המופנות לנשים בלבד, אכן ראוי כי דווקא פוסקות הלכה תעסוקנה בהן ותפסוקנה בהן הלכה למעשה; אך הלכות צניעות אינן כאלו. הלכות צניעות עוסקות בכינון חברה מעורבת טהורה, ועניינן הוא המתח שבין המינים; משום כך הלכות אלו צריכות להיכתב מלכתחילה מתוך דיאלוג בין הצדדים. מכיוון שהלכות צניעות מבקשות להילחם במבט המחפיץ המגיע מן המין השני, יש צורך בנקודת מבט גברית לשם הגדרת הלכות צניעות של נשים,[51] ובמקביל יש צורך במבט נשי כדי לנסח דיני צניעות לגברים; ולפיכך אין טעם בהימנעות כוללת של גברים מכתיבה בתחומים אלו. כדי להתמודד עם האתגרים שתוארו בהקדמה זו, העומדים בפני אנשי ההלכה ונשות ההלכה בבואם לעצב את דיני הצניעות בלבוש (הגברי והנשי), ראוי ונכון כי דינים אלה ילובנו בשיח, בעצה אחת ובשיתוף פעולה מלא בין תלמידי חכמים לבין תלמידות חכמים המכירות היטב את השפה ההלכתית ומכירות לפניי ולפנים גם את שלל התסכולים הכרוכים בהתמודדות ההלכתית עם נושא הצניעות בלבוש. כך בעזרת ה' יעוצבו כללים אלה בצורה מדויקת וינוסחו בעדינות וברגישות המרבית.

הלכות אלו צריכות להיכתב מלכתחילה מתוך דיאלוג בין הצדדים. מכיוון שהלכות צניעות מבקשות להילחם במבט המחפיץ המגיע מן המין השני, יש צורך בנקודת מבט גברית לשם הגדרת הלכות צניעות של נשים,[52] ובמקביל יש צורך במבט נשי כדי לנסח דיני צניעות לגברים. ראוי ונכון כי דינים אלה ילובנו בשיח, בעצה אחת ובשיתוף פעולה מלא בין תלמידי חכמים לבין תלמידות חכמים המכירות היטב את השפה ההלכתית ומכירות לפניי ולפנים גם את שלל התסכולים הכרוכים בהתמודדות ההלכתית עם נושא הצניעות בלבוש.

 

סיכום

א. מידת הצניעות היא אחד היסודות הרוחניים העמוקים של תורת ישראל, ועניינה הוא ההבנה שמהות הדברים נמצאת במרחב הסמוי מן העין ואין לראות את חזות הכול בביטוי החיצוני של הדברים.

ב. החצנת הגוף והנכחת המיניות קשורות זו בזו באופן הדוק. המגמה הרווחת בעולם המערבי מבקשת להעצים את שתיהן תוך החפצה של גברים ובעיקר נשים והנמכתם לכדי אובייקט מיני. לעומת זאת, היהדות מבקשת לטשטש את נוכחות המיניות ברשות הרבים וכן לאפשר לגברים ונשים לבטא את אישיותם הפנימית המלאה.

ג. מתוך מגמה זו נובעות הלכות צניעות הלבוש ושמירת העיניים, ובשל כך הן שייכות מבחינה עקרונית לגברים ולנשים באותה מידה. יחד עם זאת, אין להכחיש את ההבדלים (הטבעיים או התרבותיים) הקיימים בפועל בין גברים לנשים, וכשם שהתרבות המערבית הפופולרית מרבה להבליט את גוף האישה כמוקד למשיכה מינית, כך דיני צניעות יבקשו לכסות אותו יותר.

ד. הכּרתה של ההלכה בכך שחשיפת הגוף מגבירה את המתח המיני, נובעת מן הגישה הריאליסטית של ההלכה, המבקשת להתמודד עם המציאות הנוכחית – שבה יש קשר בין לבוש לבין מיניות – ולא להתעלם ממנה.

ה. ברמה העקרונית, מושגי הצניעות הם חברתיים ואמורים להיות מושפעים במידה ניכרת מתפיסת הצניעות של החברה ומנהג המקום; אולם למעשה גם כאשר המנהג משתנה, ההלכה נשארת פעמים רבות על מכונה, הן משום שהיא מבקשת למנוע גם נימות דקות של משיכה מינית שהחברה אינה מבחינה בהן, הן משום שקוד הלבוש מבטא עולם ערכי שאיננו מתמצה בשאלה אם חשיפה של חלק גוף זה או אחר נושאת עימה בפועל מטען מיני.

ו. בתחום הצניעות, יותר מאשר בתחומים אחרים, עברה ההלכה בדורות האחרונים מקביעת עקרונות כלליים לתיאור גדרים מפורטים ומדוקדקים; וזאת בשל תהליכים תרבותיים שערערו את מסורת הלבוש בקהילות היהודיות. הגדרים ההלכתיים אינם אלא מסגרת בסיסית שעל גבה יש לבנות את[1] הצניעות כתכונה אישיותית שמתוכה נגזרת התנהלות כללית. יש להקפיד שהעיסוק המפורט בהלכות צניעות לא יהפוך לעיסוק המעצים את המיניות ומנכיח אותה.

ז. הלכות צניעות, בדומה לשאר תחומי ההלכה, מנוסחות על ידי פוסקי ההלכה שהם גברים ברובם המכריע; זאת אף שדינים אלה מתייחסים בחלקם הגדול לנשים דווקא. באופן עקרוני אין טעם לפגם בעיסוק של גברים בתחום, הן משום שהתורה כולה ניתנה לגברים ולנשים גם יחד, הן משום שגם לנקודת המבט הגברית יש משקל בדיני צניעות. אכן, יש בכך כדי להגדיל את החשיבות של הדיאלוג ושל הנכונות להקשיב לצרכים והתחושות העולים מכל הצדדים.

 _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

[1] פרק מבוא מתוך ספר בנושא צניעות שרואה אור בימים אלה.

* מאמר זה נכתב במהלך העבודה עם אבי מורי, הרב דוד סתיו, על שו"ת 'אבוא ביתך' חלק ב', שעוסק בדיני צניעות ועתיד אי"ה לראות אור בקרוב בהוצאת מגיד (גרסה מורחבת שלו תופיע בספר). את התכנים המופיעים בו ליבנתי גם עם אבי מורי וגם עם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, ועל כך נתונה לה תודתי.

[2] על פי הגמרא במכות כד ע"א.

[3] ראו במפרשים על אתר.

[4] כאשר הכוהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים ביום הכיפורים, הוא מביא עימו כף של קטורת כדי להצניע את המפגש כתנאי לאינטימיות; ראו על כך בספרי מבית לפרוכת: פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים, פרק ט. דין נוסף הנובע ממגמה זו הוא הציווי "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד', כ) האוסר לראות את כלי המקדש ללא הנרתיק המכסה אותם (יומא נד ע"א). חז"ל והמפרשים דימו איסור זה לכלה שאינה רוצה להיראות בפני ארוסה ללא בגדים (שם) או למלך ש"אין כבוד לראותו ערום" (ריקאנטי, במדבר ד', כ).

[5] השאלה (שבה דנו יחזקאל קויפמן וחוקרי מקרא אחרים) האם זהו תיאור נאמן של הדת האלילית הקדומה, או שמא אין זה אלא ציור קריקטורי שלה, איננה מענייננו כאן.

[6] על מגבלותיו של חוש הראייה ראו בספרו של הרב דוד כהן ('הנזיר'), קול הנבואה.

[7] זוהי ההבחנה בין 'אני', 'אתה' ו'הוא' בלשונו של ר' צדוק (ליקוטי מאמרים, מהדורת ירושלים תשס"ב, עמ' עה–עז). אפשר שישנה זיקה מסוימת בין הבחנה זו לבין שלושת הסדרים של לאקאן: הממשי, הדמיוני והסמלי.

[8] דברים ברוח זו הובאו בשם הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק אצל: Rabbi Norman Lamm, 'Tzeniut: A Universal Concept', in: Marc Angel (Ed.), Haham Gaon Memorial Volume, Brooklyn 1997, pp. 151-161. הרב לאם קישר זאת לפסוק "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף" (ישעיהו ו', ב).

[9] ראו: שבת יד ע"א ורש"י שם ד"ה ספר; מועד קטן טז ע"א-ע"ב ("מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר"); משנה חגיגה פ"ב, מ"א; זוהר ח"ב צט ע"ג; שם ח"ג קנב ע"א; נתיבות עולם, נתיב הצניעות פרק א; מרטין בובר, דרכו של אדם על פי תורת החסידות, ירושלים תשי"ז, עמ' 7–13.

[10] ראו: הרב צבי יהודה קוק, לצניעות ולטהרה בישראל, עמ' ד.

[11] על הזיקה בין איסורים אלו ראו בדברי הרמב"ן, בבא בתרא נט ע"א, ד"ה ומסתברא. ראו גם במאמרו של הרב לאם (הנזכר לעיל) על ערכי הכבוד והפרטיות שעליהם (מלבד רעיון הקדושה) מבוססת חובת הצניעות.

[12] ראו: הרב יהודה ברנדס, 'סביבה משתנה ותרבות פרסום: האם הבגד עושה את האדם?', מוסף שבת, מקור ראשון, כ"ד בשבט תשע"ח.

[13] על הצניעות כתנועת־נגד לרדוקציה של האדם לכלל הישגיו החיצוניים, ראו Irene McMullin, 'A Modest Proposal: Accounting for the Virtuousness of Modesty', The Philosophical Quarterly 241, 2010, pp. 783–807.

[14] ראו הרב אהרן ליכטנשטיין, 'נישואין: על מערכת היחסים ועל יחסי האישות', מעשה חושב א, תשע"ו, עמ' 163–182. בגישה האחרונה צעד בין השאר הרב אלימלך בר־שאול במאמרו על הצניעות (מערכי לב, עמ' 57–65).

[15] ראו בחיבורו של ניל מנוסי, שורשי המהפכה המינית בראי היהדות והנצרות. זמין במרשתת.

[16] על החיבור בין הזרמים הללו עמד כבר עזריאל קרליבך בספרו הודו: יומן דרכים, תל־אביב תשמ"ו, עמ' 136–141.

[17] ראו למשל: טובה הרטמן, 'כיסוי וגילוי באישה', דעות 17, תשס"ד, עמ' 6–11; ליאת ביתן, 'בין כיסוי לגילוי: מסרים תרבותיים ביחס לגוף וצניעות', בכתובת https://goo.gl/rvwseH.

[18] ראו רונית עיר־שי, '"הדרת נשים": הפמיניזם כמנצח העצוב'. זמין במרשתת.

[19] קיימים גם כיוונים אחרים בדברי חז"ל ובפוסקים, אך לענייננו חשוב הזרם המרכזי של הפסיקה המקובלת בציונות הדתית. על מקורותיו של זרם זה ראו אצל הרב יובל שרלו ורן חורי, חברה שלמה: חברה צנועה מעורבת לכתחילה, תל־אביב תשע"א.

[20] ראו למשל את דברי ר' יוחנן בבבא בתרא צא ע"א.

[21] מגמה זו נעצרת בפתח בית הכנסת שבו נשמרת הפרדה ברמה גבוהה ביותר. ההסבר הפשוט לכך הוא הרצון לטהר את המרחב הפולחני מכל שמץ של מתח מיני, אולי כתמונת ראי לדתות שבהן המיניות עמדה במוקד הפולחן. על הבעייתיות שבהבחנה זו ראו תמר רוס, 'תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: "קול באישה ערווה" כמקרה מבחן', בתוך: אבינעם רוזנק (עורך), הלכה, מטה־הלכה ופילוסופיה: עיון רב־תחומי, ירושלים 2011, עמ' 35–64.

[22] כלשונו של הרב שג"ר במאמרו 'צניעות ובושה', בתוך: אופיר שוורצבוים ועמיחי סדן (עורכים), כתנות אור: בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 117–125.

[23] ראו את דברי הרב יצחק גינזבורג במאמרו 'עטרת בעלה: כיסוי ראש האישה באור פנימיות התורה', אסיף ב, תשע"ה, כרך ב, עמ' 126–142. משום כך, לדבריו, אין היהדות תובעת כיסוי של הפנים משום שהם מבטאים את פנימיותו של האדם.

[24] יש לציין כי ההצלחה בשטח זה חלקית בלבד: גופן של בנות המלוכה אומנם מכוסה אך התקשורת מלאה בדיונים על פרטי הלבוש האופנתיים שלהן.

[25] השוו לדבריו של ארווינג קריסטול בספרו מחשבות על השמרנות החדשה (ירושלים תשס"ה, עמ' 134): "הדיכוי המיני – וכל אותו קוד של התנהגות נשית שהורגלנו לכנותו ויקטוריאני – נכפה ונאכף בידי נשים, לא בידי גברים (העתידים להרוויח מעט מאוד אם תהיינה כל הנשים צנועות). והנשים התעקשו על הקוד הזה כי אף שהיה מדכא מבחינה מינית, היה גם משחרר בכל מיני מובנים אחרים. במיוחד, הוא שחרר את הנשים בעיקרון, אם לא תמיד בפועל ממש, ממצבן הקודם במושאים מיניים או כמושאי עבודה. לשון אחרת: כל הנשים הועלו עכשיו למעמד האצילי של גברות, הזכאיות להוקרה פורמלית, ליחס של כבוד ולהתחשבות".

[26] כמו כן אישה יכולה לתבוע מבעלה בגדים שתוכל "להתנאות בהם" (רש"י, כתובות מח ע"א, ד"ה לפום שארה), ומכאן שאין כל עניין שאישה (רווקה או נשואה) לא תתנאה בלבושה.

[27] גם כאשר נשמרת הצניעות המינית, ישנן מחויבויות נוספות הנובעות מערך הצניעות במובנו הרחב, הן ביחס לנשים הן ביחס לגברים: לא להתבלט יתר על המידה, לא להפגין עושר מנקר עיניים וכן הלאה.

[28] גם בין אישה לבעלה קיימות הנחיות הלכתיות למניעת החפצה מוגזמת, אך במינונים מסוימים היא לגיטימית ובריאה, משני הצדדים.

[29] הרב שג"ר, 'צניעות ובושה' (נזכר לעיל).

[30] לאחרונה פיתחה גישה זו הרבנית אוריה מבורך בספרה 'מה את מבקשת'.

[31] ראו למשל עזר מקודש, אה"ע, סימן כג, סעיף ג.

[32] כך כתב גם הרב יעקב אריאל (הלכה בימינו, עמ' 273): "היהדות שוללת את ההחפצה. מכאן המושג 'צניעות' שחל הן על גברים הן על נשים".

[33] ראו: Laura Mulvey, 'Visual Pleasure and Narrative Cinema', Screen 16 (3), 1975, pp. 6-18; ומחקר עדכני יותר בכתובת https://www.vulture.com/2018/04/how-50-female-characters-were-described-in-their-screenplays.html.

[34] באופן יחסי כמובן. כפי שציינו לעיל, קיימות בהחלט גם תופעות של החפצת הגוף הגברי.

[35] כך למשל הסבירה חברת הכנסת מרב מיכאלי בריאיון לליאור דיין את בחירתה להתלבש בצניעות: "מה לובשים גברים? חליפה. מה עושה החליפה? מעלימה את הגוף לחלוטין. אין גוף… ולא רלוונטי שעיר, שמן, רזה… ראש מול גוף. כל הבגדים של נשים נועדו לשים את הגוף בפרונט… אני לא מוכנה להיות גוף". ראו בכתובת https://www.youtube.com/watch?v=ev84QeCHej0.

[36] במחקר מפורסם משנת 2009 אצל נבדקים שהסתכלו על תמונות של נשים בלבוש לא־צנוע הופעלו האזורים במוח הקשורים לחפצים, ולא לבני אדם. ראו: Ian Sample, 'Sex Objects: Pictures Shift Men's View of Women', The Guardian, 16.2.09. יש לציין כי המחקר מתייחס ללבוש שנתפס לא־צנוע גם בחברה המערבית, ולא ברור אם היה משיג תוצאות דומות עם לבוש מהוגן יותר שאינו 'הלכתי'.

[37] מלבד הלכות שמירת העיניים, מצויה בדברי הבעש"ט ותלמידיו קריאה ל'העלאת המחשבות' כך שגם מראה של אישה לא יתקשר באופן מיידי ליצר מיני (ראו: צוואת הריב"ש, אות צ; ליקוטי אמרים, אות מז). חלק ממורי החסידות המאוחרים נרתעו מיישום נרחב של רעיון זה (ראו: תניא, פרק כח; מאור ושמש, פרשת ראה, ד"ה השמר).

[38] על המחירים הכרוכים במידת הצניעות, והמתח שבינה לבין מידת 'דרך ארץ', ראו את דבריו החשובים של הראי"ה קוק (מידות הראיה, צניעות): "מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם…".

[39] דרישה הלכתית זו עשויה לעורר אנטגוניזם, מפני שיש בה לכאורה מעין 'האשמת הקורבן'. ואכן, ההלכה איננה מהססת להטיל אחריות גם על קורבנות פוטנציאליים, כגון בדיני נזיקין שבהם גם על הניזק מוטלת החובה לשמור את נכסיו. מובן שאין בכך כל גריעה מן האחריות של הפוגע, ודאי כאשר מדובר בפגיעה מינית או בהטרדה מינית.

[40] מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ט.

[41] תנועת נפש זו זיהה כבר הראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א, פסקה רצז.

[42] כלומר הקריאה להתלבש בצניעות היא למעשה קריאה פמיניסטית, ויש מן ההוגות הפמיניסטיות שאכן רואות אותה באופן זה. ראו למשל: Anne Barnhill, 'Modesty as a Feminist Sexual Virtue', in: Sharon L. Crasnow and Anita M. Superson (Eds.), Out from the Shadows: Analytical Feminist Contributions to Traditional Philosophy, Oxford 2012, pp. 115-137. סוגיה זו נתונה במחלוקת עזה בקרב ההוגות הפמיניסטיות; סקירה והצעה לפיתרון ראו אצל Leslie A. Hahner and Scott J. Varda, 'Modesty and Feminisms: Conversations on Aesthetics and Resistance', Feminist Formations 24.3, 2012, pp. 22-42.

[43] טובה הרטמן (במאמרה 'כיסוי וגילוי באישה', לעיל הערה 19@@), הצביעה על כך שגם רווקים דתיים מבררים אצל השדכניות את מידות גופן של נשים בטרם ייפגשו עימן; אולם נראה שטענה זו איננה רלוונטית מפני שהדבר מצביע רק על החשיבות שאותם רווקים מקנים לגוף כאשר מדובר בהקשר של חיי נישואין – שבהם הממד הפיזי הוא ללא ספק חלק משמעותי. באותה מידה אפשר היה להביא ראיה מפסוקי שיר השירים שאינם עוסקים רק בתכונות האופי של בני הזוג.

[44] עם זאת, אין להכחיש את התופעה עצומת הממדים של הצריכה הסמויה של תכנים מיניים שפשתה לצערנו בכל רובדי החברה בלי להבחין בין מגדרים ומגזרים.

[45] על תפיסה זו של צניעות כגורם המבטא זהות העידו נשים רבות, ראו Lynne Schreiber, Hide and Seek: Jewish Women and Hair Covering, Jerusalem and New York 2003. על המאפיינים החברתיים והייצוגיים של הלבוש בכלל ושל הלבוש הצנוע בפרט ראו בהרחבה אצל: אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, רמת־גן תשס"ו, עמ' 244–250.

[46] ראו על כך במאמרו של הרב יהודה ברנדס, 'סביבה משתנה ותרבות פרסום' (הנזכר לעיל).

[47] בוויקיפדיה בשפה האנגלית, בערך 'History of Western fashion', ישנו תיאור מפורט של האופנה המערבית לפי מאות ועשורים. לפי האמור שם, התקופה שבסוף המאה ה־18 מכונה במחקר 'Age of Undress', ואילו השינויים הדרמטיים בלבוש המודרני (כגון מכנסיים לנשים) מתוארכים לשנות החמישים והשישים של המאה ה־20.

[48] הראי"ה קוק מעיר על פריצת גדרי הצניעות שאירעה בעקבות מלחמת העולם הראשונה (באיגרת 'אל בנות ציון', בתוך לצניעות ולטהרה בישראל): "אחרי המלחמה הנוראה, אשר האנושיות אבדה על ידה הרבה מאד מנכסיה הרוחניים… חדר המנהג הגרוע של התלבושת החדישה בפריצות שובבה, מודה כזאת, שרוב טובי האנושיות חורקים עליה שן, ופניהם מאדימות מזעם ובושת". תופעה זו התגברה במדינת ישראל לאחר השואה, כאשר העולים נתלשו מקהילותיהם ואימצו את מנהגי המקום שלא הלמו את ההלכה. ראו אצל דב שוורץ, 'על מעמדו של הספר בשיח הגופניות והמיניות בציונות הדתית', עלי ספר 24–25, תשע"ה, עמ' 331–362.

[49] ישנן תמונות מן הדורות הקודמים שבהן מופיעות נשות רבנים בלבוש שאינו הולם את הגדרים ההלכתיים המקובלים כיום, ויש בכך לעיתים כדי לאתגר את פסיקת ההלכה.

[50] במסגרת חיי הנישואין יש מקום מסוים גם ליחסי סובייקט–אובייקט, הן מצד האיש הן מצד האישה, כחלק מאופיו של המעשה המיני, כפי שעולה מדבריו של לאקאן על כך ש"אין יחס מיני" ("il n'y a pas de rapport sexuel"). בה בעת, היהדות מבקשת להדגיש גם ביחסים אלה את הממד של יחסי סובייקט–סובייקט; וראו את דברי הרב סולובייצ'יק על "גאולת יחסי האישות", בספרו אדם וביתו, ירושלים תשס"ב, עמ' 94–95.

[51] ראו על כך גם במאמרו של הרב יוני מילוא, 'חינוך לצניעות בדור החוצפה והמרדנות', בתוך: אופיר שוורצבוים ועמיחי סדן (עורכים), כתנות אור: בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 371–396.

[52] ראו על כך גם במאמרו של הרב יוני מילוא, 'חינוך לצניעות בדור החוצפה והמרדנות', בתוך: אופיר שוורצבוים ועמיחי סדן (עורכים), כתנות אור: בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 371–396.