תגובה למאמר 'אורתודוקסיה וזרמים אחרים' מאת אהרון ליבוביץ ורני חזון-וייס, דעות 75
גיליון 75 של דעות הוקדש לנושא "יהדויות – זרמים עכשוויים ותופעות חדשות". הגיליון כלל מאמרים של כותבים משלל דעות וזרמים. יש לתמוה על כך שמערכת דעות לא ראתה לנכון לכלול בין כותבי הגיליון יהודים רפורמים. די להביט בכותרות המאמרים כדי להבחין שהזרם הרפורמי אינו מוזכר אפילו בשמו, אלא הוא בבחינת "זרמים אחרים". בנסיבות אלו, אין להתפלא על כך שהצגתה של היהדות הרפורמית אינה מדויקת. היהדות הרפורמית, המהווה את הזרם הדתי הגדול ביהדות זמננו, היא בראש ובראשונה תנועה דתית, המציעה פעילות רוחנית וחינוכית שוויונית. היהדות הרפורמית מאמינה כי אורח החיים היהודי הוא פרי אמונתו, הכרעתו ובחירתו של האדם, בחירה שנעשית מתוך תהליך מתמיד של לימוד, חשיבה והתמודדות רוחנית ואמונית ומתוך תחושת מחויבות למסורת ישראל ולעתידה של היהדות.
בפעילות התנועה בארץ נוטלים חלק עשרות אלפי ישראלים, המשתתפים בתפילות בשבתות ובחגים, ובוחרים לקיים את טקסי החיים שלהם – חגיגות בר ובת מצווה, טקסי נישואין ולוויות – באמצעות רבנים ורבות רפורמים. כחלק מפעילותה הדתית, מתוך התפיסה שיש לפעול לתיקון עולם, פועלת התנועה הרפורמית מזה כשלושים שנה, באמצעות המרכז הרפורמי לדת ומדינה, לקידום חופש דת ומצפון וסובלנות דתית, לקידום ערכים של אחריות חברתית ושוויון הזדמנויות, להפרדת הממסד הדתי מרשויות השלטון ולמניעת גילויי קנאות וגזענות.
במאמר 'אורתודוקסיה וזרמים אחרים' עומדים אהרון ליבוביץ ורני חזון-וייס על הניסיון של גורמים שונים בחברה הישראלית לייצר אלטרנטיבה לרבנות הראשית במגוון תחומים – כשרות, נישואין, מקוואות, קבורה ועוד. המאמר כולל ביקורת קשה על אופן הפעולה של התנועה הרפורמית בשדה זה, ומנגיד אופן פעולה זה אל מול הניסיון האורתודוקסי לייצר אלטרנטיבה בתחומי הכשרות והמקוואות. הניסיונות לייצר מגוון אפשרויות למימוש חיי הדת – בין בתוך האורתודוקסיה ובין מחוצה לה – הם מבורכים. אלא שהמאמר מציג תמונה עובדתית שאין לה כל קשר עם המציאות – לא בהקשר הכללי של פעילותה של התנועה הרפורמית, ולא בהקשרים הספציפיים של הכשרות והמקוואות.
זמן רב לפני שהחלו לפעול יוזמות פנים-אורתודוקסיות להעמדת אלטרנטיבות במסגרת מערך שירותי הדת, העמידה התנועה הרפורמית אלטרנטיבה כזו. שנים רבות לפני שהוקם בית הדין "גיור כהלכה" נאבקו התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית על הכרה בגיורים הנעשים במסגרת בתי הדין של התנועות, שמעניקים אפשרות למאות ישראלים מדי שנה להתגייר באופן התואם את השקפת עולמם, כל זאת מבלי לגרוע מרצינות ההליך. בתחום הנישואין, רבני ורבות התנועה מחתנים זוגות רבים בטקסים שוויוניים ומכבדים, שבהם נוטלים בני הזוג חלק פעיל. אף שנישואין אלו אינם מוכרים בארץ, מספר הזוגות הנישאים דרך התנועה הולך וגדל. רבני ורבות התנועה עורכים טקסי קבורה רבים במקומות שונים בארץ, באופן שתואם את דרך חייהם של האבלים.
המאבקים שהוביל המרכז הרפורמי לדת ומדינה (בשמו הקודם – המרכז לפלורליזם יהודי) הם שפילסו את הדרך ואפשרו את יצירתן של אלטרנטיבות אורתודוקסיות. דוגמה מהעת האחרונה היא פסק דינו של בית המשפט העליון, שהכיר לצורך חוק השבות בגיורים חרדיים הנערכים בבתי דין פרטיים, מחוץ למערך הגיור הממשלתי. פסק הדין נשען כולו על שרשרת פסקי דין שבהם הכיר בית המשפט העליון בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים – ורק בזכות פסקי דין אלו יכול היה בית המשפט העליון להכיר בתוקפם של גיורים אורתודוקסיים פרטיים.
אם כך, התמונה היא הפוכה לחלוטין מזו שמציגים כותבי המאמר: מאבקי התנועה הרפורמית לאורך השנים לא רק שלא סיכלו את צמיחתן של יוזמות אורתודוקסיות; מאבקים אלו הם שפילסו את הדרך, בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה, והם שאפשרו את צמיחתן של יוזמות אלו.
ועתה לסוגיית הכשרות. המאמר מציג תמונה עובדתית כוזבת, שלפיה היועץ המשפטי לממשלה חיווה את דעתו שפרויקט השגחה פרטית עומד בתנאי החוק, אלא שהמרכז הרפורמי לא הסתפק בכך ואץ רץ לבג"ץ, שכידוע אימץ את עמדת הרבנות המחמירה. אלא שמצב הדברים היה הפוך לחלוטין. המרכז הרפורמי הגיש עתירה בשם שני בתי עסק שנקנסו, דווקא משום חוסר הוודאות של המצב המשפטי באותה עת. חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ניתנה רק בעקבות הגשת העתירה, במסגרת תשובה שהגישה המדינה לבית המשפט, ובה נקבע כי כל עוד לא נעשה שימוש במילה "כשר", יכול בית עסק להבהיר ללקוחותיו שהוא מושגח על ידי גוף פרטי. חוות הדעת של היועץ התבססה על הטיעונים שנכללו בעתירה בדבר חופש העיסוק ובדבר אי ההטעיה שיש בבתי עסק המושגחים על ידי השגחה פרטית, וכאמור ניתנה במסגרת ההליכים בבג"ץ. ללא הגשת העתירה, בתי העסק של השגחה פרטית היו צפויים להמשיך ולקבל קנסות עד אין קץ. העובדה שהטיעונים המוצגים בעתירה זכו להסכמת היועץ המשפטי לממשלה מבהירה עד כמה נשענה העתירה על אדנים משפטיים מוצקים. אכן, בית המשפט העליון דחה את העתירה, ברוב של שני שופטים מול דעת מיעוט של השופט שהם (שצידד בעמדת היועץ המשפטי לממשלה), אולם פסק הדין אינו מבוסס משפטית כלל והוא סותר במפורש הלכות רבות של בית המשפט העליון, ולפיכך הגיש המרכז הרפורמי בקשה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של בית המשפט העליון, ואנו ממתינים להכרעת נשיאת בית המשפט העליון בעניין.
גם בנושא המקוואות מציג המאמר דברים שלא כהווייתם. התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית הן שפתחו במאבק על השוויון במקוואות עוד בשנת 2002, כשביקשו לאפשר למתגיירים במסגרתן לטבול במקוואות ציבוריים. בשנת 2006 הגישו התנועות עתירה לבג"ץ בנושא, ובמשך עשר שנים נמשכו ההליכים, כשבמהלכם הציע בית המשפט למדינה למצוא פתרון פרקטי עבור מתגיירי התנועות באמצעות הקמת מקוואות עבורם. התנועות היו מוכנות לקבל פתרון זה, אולם המדינה סירבה לקדמו. לכן, ניתן בחודש פברואר 2016 פסק דין תקדימי וחשוב, בו קבע בית המשפט העליון שיש לאפשר טבילה במקוואות ללא אפליה, וזאת מכוח עקרונות השוויון וחופש הדת. הטענה כי התנועות בחרו את טובת מתגייריהן על פני הסבל שנגרם לנשים הטובלות אינה נכונה הן מבחינת סדר הזמנים – שהרי עתירת הטובלות הוגשה רק בשנה שעברה – והן לגופה, שהרי פסק הדין של בית המשפט העליון הבהיר את חובתן של המועצות הדתיות להימנע מאפליה, ולפיכך משרת אף את הנשים הטובלות.
בעקבות פסק הדין נזעקו חברי הכנסת מהמפלגות החרדיות, והניחו הצעת חוק שמטרתה לעקוף את פסיקת בית המשפט העליון. הנוסח הראשון של הצעת החוק קבע שטבילה במקוואות תהיה רק טבילה הלכתית על פי הוראות הרבנות הראשית. הנשים המבקשות לטבול ללא נוכחות בלנית נזעקו, ובצדק, ואז הונח נוסח מתוקן שקובע שמועצות דתיות רשאיות שלא להתקשר בהסכם לשימוש במקווה, גם אם התקשרו בהסכם כזה עם המדינה. הכוונה הברורה והמוצהרת של החוק היא לאפשר למועצות דתיות שמאפשרות את טבילתם של גרי המערך הממלכתי, לסרב לאפשר את טבילת גרי התנועות הלא-אורתודוקסיות. החוק עבר בסוף יולי בכנסת, וכך, בפעם הראשונה בתולדות המדינה מעניק החוק למועצות הדתיות רישיון להפלות מטעמי השקפה דתית.
הביקורת שמטיחים הכותבים בתנועות חמורה במיוחד, משום שנציגתם של כותבי המאמר בכנסת לא השמיעה במהלך הדיונים בכנסת ולו ביקורת רפה כנגד החוק החמור ופגיעתו בתנועה הרפורמית ובתנועה הקונסרבטיבית, לאחר שהובהר לה שזכויות הנשים הטובלות לא תיפגענה.
המרכז הרפורמי פועל מזה כשלושים שנה לקידום חופש דת, שוויון, סובלנות ופלורליזם דתי עבור כלל תושבי המדינה. במסגרת המאבק בתופעות כמו הדרת נשים, גזענות ואפליה דתית ייצג המרכז נשים וגברים רבים – חילונים, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים. המרכז הרפורמי הביא להצלחות אדירות בכל הנוגע לשבירת המונופול שהעניקה המדינה לממסד האורתודוקסי בתחומי הגיור, מימון רבנים, הפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים ובבתי עלמין, הדרת נשים מעל גלי האתר, הפליית הקהילה הלהט"בית, הכפפת רבנים בשירות המדינה לדין משמעתי, חלוקה לא שוויונית של כספי ציבור ועוד. אכן, לא כל המאבקים הסתיימו בהצלחה. אך כידוע, מי שאינו מנסה אולי לא נכשל, אבל בוודאי לא יצליח לעולם.
מצער להיווכח שתחת הפניית חִצי הביקורת לממסד הרבני המושחת, לחברי הכנסת החרדים ולרשויות המדינה שמגבות התנהלות מפלה וכוחנית, בחרו כותבי המאמר להפנות ביקורת בלתי מבוססת דווקא כלפי אלו שבמשך שנים ארוכות הוכיחו מחויבות לערכים של שוויון וחופש דת. המונופול שהעניקה המדינה לממסד האורתודוקסי פוגע בכולנו. בואו נפעל יחד על מנת לבטל אותו, וליצור מערכת מכבדת, מכילה, שוויונית ופלורליסטית, כל אחד ואחת בדרכו.
____________________________________________________________________
אורלי ארז-לחובסקי היא מנהלת המחלקה המשפטית של המרכז הרפורמי לדת ומדינה, הזרוע המשפטית והציבורית של התנועה הרפורמית.
הרב אהרון ליבוביץ ורני חזון-וייס משיבים:
במאמרנו עמדנו על ההבדלים בין התמודדות פרגמטית עם המציאות ובין מלחמה אידאולוגית-רעיונית. על כן, אנחנו מבקשים ראשית להודות למרכז הרפורמי לדת ומדינה, שתגובתו הנ״ל לא רק נמנעת מהתמודדות פרגמטית עם המציאות – אלא אף מכחישה אותה, ובכך מחזקת וממחישה את טענותינו.
אנחנו מכבדים ומעריכים את התנועה ליהדות מתקדמת על ניסיונותיה לחולל בחברה הישראלית שינויים שהיא רואה כנכונים ונצרכים, אבל סבורים שצריכים להיות פתוחים לביקורת, ושאין לגיטימציה להכחשת עובדות ולעיוות מציאות רק בשם האידיאולוגיה שאותה מבקשים לקדם. נראה שבדרכה לתיקון העולם, התנועה ליהדות מתקדמת נתקעה בעמדת "אנחנו נגד כל העולם". אם רק יתקדמו, נוכל נתקן ביחד.
לגופו של עניין, במאבק על הטבילה, המרכז הרפורמי התעקש להתבצר בעמדת המיעוט הנרדף – במקום להפגין סולידריות עם מאבק שנועד לשרת אף את הציבור שלו. בשביל הגיורים המועטים שהוא מקיים במקוואות בישראל, המרכז הרפורמי היה מוכן למכור את כל הנשים האורתודוקסיות הטובלות מדי חודש בחודשו. המרכז גם שכח לציין את מיליוני השקלים שהוקצו עבורו לבניית ארבעה מקוואות גיור ייעודיים – תוצאה ישירה של המאבק שלנו ושל העמידה של ח"כ רחל עזריה (כולנו) בהתחייבויותיה.
לעניין חוק הכשרות, המרכז הרפורמי לדת ומדינה מציג את עמדת היועמ"ש בעתירה לבג"ץ כהישג שלו, וטוען שלולא העתירה – מסעדות היו ממשיכות לשלם קנסות לעולם. במציאות, עמדת היועמ"ש קיימת במתכונתה הנוכחית הרבה לפני הגשת העתירה, ולראיה – כבר עשרות שנים לא קוימו הליכים נגד בעלי עסקים שביקשו להישפט במקום לשלם את הקנס.
בהתכנסות הראשונה של בג"ץ המליצו השופטים לעותרים לקבל את עמדת הפרקליטות כפשרה: "לפעמים, תפסת מרובה – לא תפסת", רמזו השופטים בבוטות. כשפנינו אל המרכז הרפורמי בתחינה שיקבל את הפשרה, טענו נציגיו שהסיכוי שהשופטים יצדדו בגישת הרבנות קלוש, ושגם אם כן – הם יֵדעו על-כך מראש וימשכו את העתירה. ובכן, החלק הראשון של דבריהם לא היה נכון, והחלק השני – לא קרה.
