על ספרו של דניאל שלם "אדון בלומנטל והפיראט היהודי"
ציפי קויפמן
ד"ר ציפי קויפמן היא עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים ומרכזת עמיתה של בית המדרש "סדר נשים" במכון.ספרה "בכל דרכיך דעהו: תפיסת האלוהות והעבודה בגשמיות בראשית החסידות" יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
דניאל שלם לוקח ז'אנר חבוט ונאיבי – אדם על אי בודד – ומשתמש בו כדי לבחון בחן ובעדינות את התמודדותה של היהדות עם מרכיביה הפנימיים והחיצוניים. הספר נוגע, בין השאר, במתח שבין הדתיות הפנימית והרגש הדתי ובין הדת הממוסדת, ולמרבה השמחה אינו מציע לו תשובה ברורה
איזה דבר טוב כבר יכול לצמוח מספר על אי בודד? הרי מדובר בז'אנר חבוט ונאיבי, במתכון מוכר: שני כרישים, סערה איומה, יצירת תרבות אנושית מאפס, געגוע קטן, מציאה גדולה. אלא שדניאל שלם בספרו "אדון בלומנטל והפיראט היהודי" (בהוצאת "ידיעות ספרים") חוזר על המתכון הבסיסי ורוקח ממנו, למרבה ההפתעה, מרקחת עם טעם של עוד. אי בודד הוא כידוע המרחב האידאלי להתמודדויות אנושיות בתנאי מעבדה; אדם על אי בודד צריך לגייס את כל כוחות היצירה והדמיון שבו כדי להפוך אין ליש. דניאל שלם מגייס בשביל גיבור ספרו את מעיינות המקוריות שלו עצמו ומנביע עוד ועוד רעיונות הישרדותיים, תוך שהוא יוצר בהדרגה מערך תרבותי מעורר השתאות.
יהודי על אי בודד, על פי שלם, הוא מבחן להתמודדות עם היהדות על מרכיביה הפנימיים והחיצוניים. בתור מי שוודאי לא הייתה שורדת יותר משבוע על האי של אדון בלומנטל, הזדהיתי יותר עם ההיבטים הרוחניים של הסיטואציה שהוא נתון בה, שכן גם הללו מהווים עבור מי מאיתנו אתגר הישרדותי לא קטן. ואכן, ספרו של שלם נוגע, בין השאר, בשאלה רבת משמעות: שאלת המתח בין הדתיות הפנימית, הרגש הדתי, ובין הדתיות הממוסדת המתבטאת בכתבי הקודש, במצוות, במקומות ובזמנים מוגדרים. הספר משרטט את קווי המתאר של שאלה זו בחן ובעדינות מרובים, ולמרבה השמחה אינו מציע לה תשובה ברורה.
אדון בלומנטל הוא יהודי פשוט אשר יהדותו באה לידי ביטוי – קודם בואו אל האי הבודד – בתפילה במניין, בסידור ובתפילין, בשמירת שבת, באוכל כשר וכיוצא באלו. המציאות הסיוטית שהוא נקלע אליה משילה ממנו אט-אט את סממניה הריטואליים של היהדות: בלומנטל אינו יודע מהו היום בשבוע, ולפיכך אינו יודע מתי חל יום השבת; תפיליו נשרפים, אין לו ספרי קודש, ומובן שמניין גברים יהודים לתפילה אין בנמצא. בלומנטל עסוק ביצירת מציאות יהודית ריטואלית בגבולות האפשר: הוא נזכר בהלכה המאפשרת לו לציין את יום השבת גם מבלי לדעת את הלוח, הוא מתפלל ביחידות, הוא טובל במקווה טבעי של מים חמים לקראת השבת ובורר לו דגים כשרים למאכל. אך עם זאת, המציאות הדתית השגורה הופכת לפחות ופחות רלוונטית עבור בלומנטל. כך, שלם שם בפי הגיבור הצעה מחויכת לגייר מניין של קופיפים, מה שמעלה על הדעת שיותר משבלומנטל זקוק למניין לתפילה, הוא תוהה על מהותו של המניין שהיה מנת חלקו עד כה: האם משהו בהתגודדותם הבטלה של הקופיפים המתגרדים מעורר בו זיכרון של תפילה מנומנמת? בלומנטל מתאר את הקפדתו על ההבדלה במוצאי שבת, אלא שהוא מקפיד גם לציין שריטואל זה נעשה בעיניו ריק מתוכן, שכן באי הבודד הכל נדמה לו כקודש.
במקביל הולכת ומתעצמת זיקה אחרת של בלומנטל לאלוהיו – זיקה ישירה ופשוטה. הוא מדבר אליו (שכן אל מי ידבר…), הוא מבקש ממנו סימנים ואותות ונענה, ובשעות של חולשת הגוף והנפש הוא זוכה לחזיונות מחזיונות שונים. בחזיון אחד חווה בלומנטל אהבה אימהית אינסופית המעניקה לו נוחם וביטחון, ומעניקה לנו, הקוראים, תיאור מפעים של חיבור טבורי לרחם ולחיק האלוהי הנשי; תמונה ייחודית בנוף תיאורי ההתגלויות והחזיונות השגורים יותר במסורת היהודית: "ואין מרפא לכאבו, עד שאמו באה ומרימה אותו בזרועותיה… ובעודו מתרפק עליה ונצמד חזק, והנה מופיעה גם סבתא… ואף היא משפיעה עליו ניחומים ואהבה שאין כמוה… ועוד זקנה באה, סבת סבתו, ואף אל ידיה הפתוחות הוא רץ להתכרבל… ועוד ועוד זקנות באות… כולן מאירות פנים ועוטפות אותו באהבת אם טובה, והוא מכירן בדיוק…" (עמ' 117). בחזיון אחר זוכה בלומנטל למבט אלוהי חובק כול, שיש בו ראייה כללית ופרטית כאחד, תמונה שלמה בתכלית ומורכבת לאין-סוף. תמונה זו מזכה אותנו, הקוראים, בהרהור נוסף על מוגבלותם של ניסיונות פילוסופיים להתמודד עם סוגיות מחשבתיות מורכבות כשאלת ההשגחה האלוהית.
לכאורה, לפנינו תמונה סדורה וברורה: האל ששלל מבלומנטל את העולם הדתי הממוסד, הוא המעניק לו בתמורה דתיות אמיתית, חווייתית וחיה; הוא המתגלה אליו בקשת מבעד לסערה, הוא הפוגש אותו פנים אל פנים בלא צורך במתווכים. בלומנטל עובר מהלך מקביל לציביליזציה האנושית ולתרבות היהודית: הוא מגיע למקום פראי ובתולי ובונה בו תרבות אנושית לתלפיות, ולבסוף מתייאש מבניין הקבע שהכין לעצמו וחוזר אל הפשטות הבראשיתית שחווה עם בואו לאי. ובהקשר היהודי: תחילה הוא זקוק נואשות לריטואל ולמוסדות הדתיים שאיבד, ומייצר לעצמו תחליפים, ולאחר מכן הוא מבין שאין לו צורך בכך ודי לו בדיאלוג מזוקק ומזוכך עם אלוהיו; די לו בכך "שהיה מצליח לדמות את אור התפילין בקיבורת זרועו ובקודקוד ראשו, ונשמתו העתיקה… מעולם לא שמחה כל כך כמו ששמחה ברגעים אלה" (עמ' 179).
כל זאת רק לכאורה, שכן לאמיתו של דבר התמונה מורכבת יותר. אדון בלומנטל אמנם נטש את תחליפי הריטואלים שלו ושב להיות חסר כול לאחר שרוב הרכוש שצבר בעמל כפיו הושחת עקב הזנחה ורשלנות, אך הוא "הפך לבריה משונה: מעט גוף והרבה נשמה" (עמ' 178). בנקודת השבר מיעוט גופו כופה עליו לשחוט את השור היחיד שמסתובב באי, ולהכין לו ממנו מלאי מזון לחודשים רבים. תאוות בשר זו, כמדומה, משיבה את בלומנטל אל חיי בשר ודם, ובמקביל – גם אל יהדות בשר ודם, יהדות של שפיר ושליה, הלכה ומעשה, לצד יהדותו הפנימית לעילא.
ברגע קסום אחד, כשבלומנטל יושב מוקף במדורות בשרים מעושנים, הוא נוטל לידו את אחת מקרני השור ששחט; הוא מעיין בה כלאחר יד, מנקה ומלטש, ותוך דקות הוא תוקע בשופר מפואר. בימים שלאחר מכן מבקש הגיבור סליחה מהשור הטבוח, וסולח לאל על כל שעולל לו. בתזמון מדויק ומפתיע מתרחשים כל האירועים הללו בימים הנוראים, בלי שבלומנטל מודע לכך. צירוף מקרים בלתי מקרי זה מעורר כמובן מחשבות על מהותם של הימים הנוראים ועל מהותו של הזמן הקדוש בכלל. גלגולו של שופר לידיו של בלומנטל ביום הדין ממש כמו חוזר ומתרה: גם על אי בודד, באין מקום קדוש, זמן קדוש, ספרי קודש ותשמישי קדושה, תזמן ההשגחה העליונה את כל הנחוץ לו, ליהודי, לימים שבין כסה לעשור; ימים שהשמים אכן נפתחים בהם לכל רוחב התבל, בכל מקום שהם פרושים בו. וכמו להעצים את העירוב של מעשה וכוונה, מסמן ומסומן, חוץ ופנים, צורה ותוכן, יושב לו בלומנטל ביום השבת למניינו (ליתר דיוק, "שבת שובה" למניינו), בלי שידע זאת, אוכל את בשרו של שור הבר ושותה יין המשומר, וכל זאת תחת סוכת עורו הממשי של לוויתן. כעין גן עדן בתוך גן עדן, מימוש גשמי וגס שבדיעבד להבטחה רוחנית ופנטסטית של לכתחילה; תמונה מעוותת וגרוטסקית של השכר הצפון לצדיקים בעולם הבא, ובו בזמן תמונה נשגבת בארציותה וברגשות השמחה והשלמות שהיא מעתירה על בלומנטל. במוצאי אותה שבת כורת בלומנטל ברית של אהבה עם אלוהיו, והוא הולך ומתעלה עד אשר "רגליו החלו מפזזות כמו מעצמן על החול הכסוף באור הלבנה, רוקדות איזה ריקוד גולמי. שמחה עצומה… פשטה בו… לראשונה מזה שנים רבות היה בלומנטל רוקד לעצמו מתוך ניגון פנימי גדול… כל לבבו ונפשו ומאודו משתתפים בהתרוננות הגדולה והשופעת הזו, בשחרור הזה, בדבקות הזו באלוהיו. תיקון גדול תיקן לעצמו בשמחתו זו העליונה… ואט אט הולך הוא ומרחף…" (עמ' 192).
המשחק הזה, על הגבול הברור לכאורה שבין דתיות חיצונית ופנימית (או "דת" ו"דתיות", כפי שנהוג לכנות זאת בעקבות מרטין בובר ואחרים), מטשטש את הגבול הברור שביניהן והופך אותו מקו ישר לקו חוף פרקטלי. ואולי הוא בכלל משרטט את הגבול במקום אחר לחלוטין. אכן, מאז ומתמיד התקיים בעולם היהודי לזרמיו מתח בין הפרקטיקה הדתית, הדתיות הממוסדת המגולמת באיסורים והיתרים, במעשים, זמנים ומקומות מקודשים, ובין החוויה הדתית הפרטית. אך המתח הזה – אולי יותר משהוא יציר הקיום הדתי, הוא פרי הצורך האנושי בקטגוריות ובדיכוטומיות, הווה אומר: בגבולות. לאמיתו של דבר, בחוויה ובחיים הממשיים גם לדתיות פנימית עשויים להימצא חוץ ופנים, קליפה בתוך קליפה; ומצד אחר, גם פרקטיקה חיצונית עשויה להיות ביטוי עליון למהות פנימית שלמה שמקרינה באיכותה על כל רובדי הקיום, באופן שמונע כל הבחנה בין "חוץ" ו"פנים". אולי טיבן של השערות אלו הוא שהן חוזרות לצורך האובססיבי-משהו במיפוי כזה או אחר של המושגים, צורך שהסופר וגיבורו פטורים ממנו. דניאל שלם, על כל פנים, מצליח לטשטש את הגבולות, ולהשאיר את טעמה הממשי של החִי-דתיות בפיותיהם ובלבותיהם של הקוראים .
והנה "סוף דבר". בחלק האחרון חושף המחבר את עצמו, מגיח מאחורי שולחן הכתיבה, ומנהל דיאלוג עם בלומנטל, הגיבור הכנוע שמרד ביוצרו וזכה בישות עצמאית בניגוד לציפיות בוראו הכול-יכול. כמדומני שהבנתי ללבו של המחבר. הוא הביא את גיבורו צעד אחר צעד אל חוויה קיומית-דתית מסעירה ובלתי נתפסת, חוויית ריקוד-ריחוף-דבקות, התעלות אל מעבר למגבלות הגוף והנפש, הזמן והמקום. ומה הלאה?! בנקודה זו, אני מסתכנת לנחש, הגיע שלם אל קצה גבול דמיונו שלו. בכנות מכמירת לב, ביודעו שמעבר לגבול זה מצויים ודאי שמים חדשים וארץ חדשה שרגלו מעודה לא דרכה בה, משתף אותנו המחבר במבוכתו, מבוכת מוגבלותו המתסכלת, בתיאור ישיר וגלוי של התמודדות הסופר מול גיבורו במרחב שממנו רק הגיבור יכול להמשיך להמריא.
כשלעצמי, הייתי מבכרת להישאר עם הריקוד-ריחוף של בלומנטל, עם התרוממות הנפש ועם שאלת העתיד הפתוח. הייתי מעדיפה לשלם את מחיר אי-הוודאות לנוכח הגורל הלא-נודע ולהשתהות עם טעם פתיחותו המופלאה של הגיבור אל הממד האלוהי. לא נותר לי אלא לשוב ולקרוא את הסיום הראשון של הסיפור, בחינת "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם"…
