שירה עברית קדומה בגניזת קהיר:
ממדי רוחב וגובה
עזרא פליישר
האוצרות שנמצאו בגניזה לימדונו כי
קהילות ישראל בימי הביניים ראו את היהדות לא רק כדת אלא גם כתרבות. ידיעה זו כשלעצמה חשובה היא, והלקח האופרטיבי
ממנה חשוב עוד יותר.
בשבחה של גניזת קהיר הרבו לדבר
ראשונים ואחרונים ועדיין כולנו חשים שככל ששנינו, עדיין שיירנו, ושמה ששיירנו
מרובה על מה ששנינו, ושֶככל שדיברנו – את העיקר לא אמרנו. ככל נס המתרחש לעינינו, קשה לנו להסבירו
ולתארו. אבל מצווה עלינו להכיר בנס גם אם אין בידינו להגדירו אל נכון. נס זה שאנו
מדברים בו של כמה ניסים הוא. ראשון מהם הוא עצם גילויים של עשרות אלפי שרידי כתבי
יד, שנשתמרו בעליית גג של בית כנסת ישן במשך קרוב ל-900 שנה; נס שני הוא נס
אי-גילויים של כל אותם שרידים כל אותן שנים. הגניזה, אילו נתגלתה קודם זמנה, לא
היה נשאר ממנה מן הסתם שריד ופליט; נס שלישי הוא שנתגלתה בידי מי שידע,
באינטואיציה מופלאה, להעריך את חשיבותה על פי צרור של דפים בלים שבאו לידיו בדרך
מקרה, והשכיל להביאה למקום שלא שלטה בו
ידם של בורים ונוכלים ושודדי עתיקות; נס גדול הוא שגם במקום אליו הובאה היא לא
נתגלתה בבת אחת, אלא קמעה קמעה, כתשועתם של ישראל: תחילה 'הסדרה הישנה', ולאחר זמן
'הסדרה החדשה', ורק אחר כך סדרת הנוספות. אילו נתגלתה בבת אחת אפשר שהלם השפע היה
מרפה את הידיים ומביא את כולנו לידי ייאוש.
על אלה צריך להוסיף, בהודיה שלעולם לא נצא בה
ידי חובה, את נס קום המדינה, את נס ייסודו, בירושלים, של המכון לתצלומי כתבי יד
עבריים, ואת נס הכללתם של קטעי הגניזה בפרויקט האדיר, הגורלי הזה. אלמלא המכון
לתצלומי כתבי היד היה חקר הגניזה מדשדש מן הסתם, גם עכשיו, במי אפסיים, כמעט כמלפנים. ועדיין לא אמרנו את
שבחה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שהשכילה ליזום, סמוך למועד כינונה, את
שני המפעלים לחקר קטעי הגניזה, את מפעל המשנה ואת מפעל השירה והפיוט: מחקר אמיתי
בתחומים הללו לא היה קם בלעדיהם.
שירה ולא רק תורה
ועכשיו שקם – במה העשרנו?
מכל התשובות המובנות מאליהן שאנו
עונים בדרך כלל על השאלה הזאת, המתקרבת ביותר אל האמת היא זאת: חקר הגניזה איפשר
לנו לראות סוף סוף את תרבות ישראל בימי הביניים בגודלה הטבעי ובאמיתות צביונה. הוא
הגיש לנו, על מגש של זהב טהור, את החלק החסר של תמונת הווייתֵנו התרבותית
ההיסטורית, את החלק שחֶסרוֹנו סיכל למעשה כל ניסיון להעמיד לַתּמונה הזאת שיחזור
מהימן: את תנובתן הדשנה, המפליאה בכמותה וטיבה, של כ-500 שנות יצירה עברית, מחתימת
התלמוד הבבלי ועד סף האלף השני לספירה. לא תוספת, ולוּ אדירה, של כמויות ידע, ולא
תוספת, ולוּ מדהימה, של איכויות שלא שיערנו, ולא תוספת, ולוּ מסחררת, של תאריכים
ושמות וצבעים ואורות וקולות ובנות קול, אלא השלמה מרהיבה של תמונת נוף אדירה, שכמו
לפתע נחשפָה אחידותה המושלמת, ההרמונית, המובנת מאליה.
הגניזה העניקה לנו את הזכות לדבר על תרבות
יהודית בימי הביניים במובן האמיתי של המונח. אלמלא היא – אפשר שצריכים היינו
להגדיר את קהילות ישראל בימי הביניים הקדומים כחברה דתית גרידא, כעֵדה המשקיעה את כוחותיה, את כל
כוחותיה, בשמירת דתה, בטיפוחה ובפיתוחה.
אילו אכן כך היה, לא היה בזה פלא. כי המודעות העמוקה לייחוד דתה – היא, ולא שום
גורם אחר – אכן קיימה את האומה במשך כל השנים, ודי היה בייחוד הזה, די והותר, כדי
להיזון ממנה ולהתקיים עמה ובעבורה. והנה באה הגניזה והוכיחה שלא כך היה, אלא
שלאורך כל השנים הרבות ההן עולמם של ישראל היה מלא שירה, לא פחות משהיה מלא תלמוד
תורה. זה חיזיון מפליא, שהוא כמעט מעבר לגבול יכולת ההשגה של המתבונן. לא לחינם גם עכשיו, אחרי למעלה ממאה שנות מחקר,
רחוקים אנו מלקלוט את ממדיה ואת משמעותה. שהרי השירה שאנו מדברים בה נכתבה בלשון
שאיש לא דיבר בה, ושאך מעטים יכלו לדעתָּהּ כַּשיעור הנדרש בשביל ליהנות משירה
שנכתבת בה, ושאך מעטים עוד יותר יכלו לשלוט בה כַּשיעור הנדרש ליצור בה שירה. איך
אפוא יכלה בכלל לצמוח שירה כזאת, ולהתקיים, ולהתפתח, ולהתפשט, ולהתחבב, ולתפוס
למשך מאות שנים, למשך הרבה מאות שנים, את קדמת הבמה של חיי הרוח של הקהילות? והנה
שירה זו, אילו לפחות מצאנוה נחשבת בת לווייה רצויה לַחינוך הדתי או לחיי הדת
הממוסדים (כפי שבוודאי התכוונה להיות), אפשר שלא היינו תמהים על קיומה תמיהה גדולה
כל כך. אבל לא כך היה. החכמים, שקבעו לאורך כל אותן מאות שנים את סדר יומה הרוחני
של האומה, לא חיבבו אותה. הם התעלמו ממנה על פי הרוב, ואם דיברו בה, לא
בְּשִבְחָהּ דיברו. ראשי הישיבות הגדולות של בבל דחקו אותה לקרן זווית, והצרו את
צעדיה, והגבילו את תחום מחייתה, וכינו את מטפחיה בכינויי גנאי, ולא חדלו להטיל ספק
בעצם זכות קיומה. אילו היה הדבר תלוי בהם היו עוקרים אותה מן השורש. ואם למרות זאת
נעשתה השירה שנייה לתלמוד תורה בהווייה הרוחנית של קהילות ישראל בתקופה המתועדת
בגניזה, אות היא שהכוחות שהֵגֵנוּ עליה וששקדו על שימורה ועל פיתוחה שקולים היו, לפחות
שקולים היו, כנגד כוחם של חכמים.
תרבות ולא רק דת
מפני מה חיבבו קהילות ישראל כדי כך את הפיוט?
מפני מה היו מוכנים לשבת בבתי הכנסיות, מדי שבת ומדי חג, שעות על גבי שעות, בשביל
לשמוע מערכות שיר לא פשוטות בתוכנן, ולא קלות בלשונן? למה תבעו ממשורריהם להחליף
אותן בשונות מהן לעתים קרובות ככל שניתן? התשובה המתבקשת היא זאת: מפני שבני תרבות
היו. מפני שאוהבי יופי היו. ומפני שביקשו לרוות את צמאונם ליופי על פי דרכם ועל פי
רוחם ועל פי טעמם, בלשון שבה לא דיברו – אבל שידעו בה שהיא לשונם, ושהיא יכולה, רק
היא יכולה, לדובב את חביון נשמתם. ומפני שהיהדות הייתה בעיניהם (ולו שלא מדעת) לא
דת, אלא תרבות. תרבות בזעיר אנפין, נרדפת, שחוחה, חִדלת אונים, אבל תרבות. תרבות
ככל שאפשר.
ומן הגניזה למדנו שבתחום הזה אפשר היה הרבה.
כי ממנה באו אלינו עשרות אלפי יצירות שיר עבריות,
שנכתבו במשך מאות שנים רצופות באין
סְפור מקומות, בידי אין סְפור פייטנים. כַּמוּתן גימדה לנוכח עינינו את הקורפוס
(המרשים גם הוא) של קטעי שיר עבריים מימי הביניים המאוחרים יותר, שידענו אותו
מלפנים. מסתבר כעת שכל קהילות ישראל צרכו פיוט, וכולן, בלא יוצא מן הכלל, הצמיחו
פייטנים. ספק אם הייתה מעולם שירה נפוצה ממנה, מבחינה גיאוגראפית, בתולדות האדם.
מצד זמן נוכחותה וכמות שרידיה אין היא נופלת מן השירה הלטינית. אבל זו הלוא נתמכה
בידי קיסרים ומלכים ואפיפיורים ומוסדות מדע ופטרונים עתירי ממון, בעוד זו נתקיימה
קיום נזוף, בעוני ובחוסר כול, כשהיא ניזונה מאהבת צרכניה בלבד.
ממצאי הגניזה לימדונו לראשונה לדעת גם את סגולות התשתית של השירה הזאת. הם
הוכיחו לראשונה באותות ובמופתים כי המצע שעליה היא השתרעה בימי הביניים אחד היה
לאורך כל שנות קיומה ובכל מקומותיה. באחרון שיריו של אחרון הפייטנים באשכנז ניכרים
עקרונות שיר שעל פיהם ייסד יניי את חזנותו
בארץ ישראל אלף שנים לפניו. אבל הם לימדונו לראות אותה לא רק כהוויה רצופה
ואורגנית, אלא גם כישות חיה, דינאמית, מתפתחת, המודעת לנסיבות קיומה, המתאימה עצמה
לציפיות קהלה, לטעמם המשתנה של צרכניה, וְלַשִּׁינוּיים המתהווים בתפישת היופי
שלהם. העובדה שפייטנים בימי הביניים היו רגישים לציפיותיהם ולטעמם של מתפללים
פשוטים, ממש כמו שעמיתיהם מאומות העולם היו רגישים לטעם בני האצולה שלכבודם נשאו
שיר, מלמדת שאכן תופעה תרבותית אורגאנית לפנינו: אמנם היא שונה במיקומה החברתי,
בתפקודה, במטרותיה ובסגולות היופי שלה ממקבילותיה אצל האומות, אבל אין היא שונָה
מהן במהותה.
בתוך זה חשפה לפנינו הגניזה גם את הקשרים
האינטנסיביים והמהירים להפליא שהזקיקו
בימי הביניים את מרכזי היצירה השונים של השירה העברית אלה אל אלה. אנו
יודעים כעת לעקוב בהרבה מקרים אחרי תנועתן של יצירות שיר חשובות ממקום היווצרן אל
שאר מקומות. תבניות שיר חדשות שפייטן גדול
המציא במקום פלוני מופיעות תוך זמן קצר להפליא ביצירתם של עמיתים רחוקים
מאוד: משוררים לומדים את סגולותיהן ומנסים לחקותן ולשכללן. חיקויים כושלים במרכזים
רחוקים נעשים לעתים גם הם מופת לחיקויים כושלים או מוצלחים, שחיקויים כושלים או
מוצלחים שלהם משנים לאט לאט את פני השירה, בסוג זה או אחר, שינוי קיים. כל התופעות
האלה מוכיחות את חיותה הנמרצת והתוססת של השירה הזאת ואת מרכזיותה בחיי הרוח של
האומה בזמנה ובמקומה, ולא פחות מזה את הֱיות יוצריה מודעים למעמדם ולתפקידם, ולמה שמתחייב מזה.
ייחוד ולא רק היטמעות
ובתוך כך למדנו על ייחודה של השירה הזאת, על
הֱיותה בלתי ניתנת להשוואה אמיתית לשום תרבות שירה שבזמנה. נקודה זו היא אולי,
בהקשר שאנו עומדים בו המופלאה מכולן. כי תרבות השרויה בחיק תרבות אחרת, גם אם אפשר
– בדוחק – שתתקיים, אי אפשר שלא תהיה
נזונה מזו שהיא חוסָה בצילה. תרבויות משפיעות אלו על אלו גם כשהן עצמאיות ורחוקות,
קל וחומר כשהן מעורבות זו בזו. אין דבר שהוא יותר מובן מאליו מזה. חיי הרוח של
אומות, של כל האומות, הם בכל מקום ובכל זמן מיזוג של עצמיותן עם מה שנקלט בה ונטמע
בה מעצמיות זולתן. חוקרי תרבויות לאומיות אינם מרבים לשאול מה 'אותנטי' ומה 'לא
אותנטי' בַּקורפוס שהם חוקרים. השירה הלטינית הקלאסית הלוא כולה 'חיקוי' היא של
אחותה היוונית, ודבר לא נגרע בשל כך מכבודה ומערכה. השאלה מטרידה אותנו, ביחס לתרבות
ישראל (ופלא הוא כמה), מפני שאנו, גם בעיני עצמנו, איזה 'עם לבדד ישכון', שצפוי
לשמור על ייחוד תרבותה בחירוף נפש, ושכל רבב השפעה הניכר בהווייתה מתעד (תלוי:
לשמחת לב החוקר או למגינת לבו), את כישלונה של היומרה (המשוערת) הזאת. והנה
היהודים שמרו בקנאות בעיקר על ייחוד דתם, כי חייהם היו תלויים בייחוד הזה, אבל גם את 'דתם' הגדירו באופנים שונים,
בְּפּרמטרים שנקבעו בסביבתם. והנה השירה הפייטנית הייתה מחוץ למעגל המבוצר הזה,
והיא נולדה בחיקן של תרבויות שירה גדולות. כלום לא היה טבעי שנמצא אותה טבועה, אם
מעט ואם הרבה, בחותם השפעת סביבתה? מפתיע
הוא שאין הדבר כן. השירה הפייטנית, ב-500 שנות קיומה הראשונות, אינה מגלה, למרבה
הפלא, שום סימן אמיתי של 'השפעה זרה'. היא חטיבה בפני עצמה בתרבויות השיר של זמנה
ומקומה, ומעט הצדדים השווים שבינה לבין חֲבֵרותיה (שהם על פי הרוב משותפים לכל
תרבויות השיר של כל המקומות וכל הזמנים), אינם מפיגים כלל את מופלאות בדידותה
וייחודה. כל מאפייניה הסטרוקטוראליים והפרוזודיים שלה הם הפך מן המוצג בשירת העולם
בת הזמן. גם סוג היופי המבוקש בה שונה בעליל מן המבוקש בתרבויות השיר של סביבתה.
לא לחינם אנו נכשלים שוב ושוב בבואנו ל'נתח' טקסטים פייטניים קדומים ניתוח ספרותי
קונבנציונלי. מופלאים במיוחד בפיוט הקדום מאפייני המבנה המורכבים, שרבים מהם
נשגבים מבינתנו; אבל הם עולים לפנינו שוב ושוב במאות יצירות שנכתבו במרחקי זמן
ומקום עצומים. לפני הסתומות הללו אנו עומדים מתוסכלים וחסרי אונים. גם לאחר שנלמד
את כל מה שניתן ללמוד מן התעודות שבידינו תישאר חידת מבנה הקדושתא למשל אות
לייחודה ועצמיותה ומקוריותה של שירתנו הקדומה. חוקר פיוט יודע שאין זו החידה
היחידה שאינה נותנת לו לישון. לא בשבחה של שירתנו אנו מדברים. אנו מדברים באופיה.
מן המפורסמות היא שייחוד זה נסדק
במחצית השנייה של המאה ה-10 בספרד, מרכז שבו נָלושה השירה העברית מחדש, הן מבחינת
צורותיה ושקילתה והן מבחינת תורת השיר שדגלה בה, על פי השירה הערבית. התהליך
שמכוחו נפתחה השירה העברית להשפעה הערבית היה כמפורסם חלק מתהליך רחב מאוד ופורה
מאוד, שבעקבותיו נעשתה תרבות ישראל בארצות האיסלאם, תחילה בספרד ולימים גם בשאר
ארצות, מעין בבואה של התרבות הערבית. מפורסמת פחות מזה העובדה, שגם במצב הזה היא הייתה ונשארה תרבות
סוברנית ואוטונומית: היא לא חיקתה את שכֶנתה עד שלא הטמיעה
בקרבה תחילה את הווייתה, את דפוסי
חייה, ואת עיקרי תפיסת עולמה. יותר מ-200 שנה עברו על יהודי ספרד עד שהבשיל התהליך
הזה, ו-200 שנה שתקו. ורק משנעשו הם עצמם דומים לעמיתיהם המוסלמים בדיוקנם הרוחני
פתחו את פיהם לומר שירה כמותם. תהליך זה הצמיח, לראשונה בתולדות ישראל שלאחר החורבן,
שירה עברית חילונית, בלתי כפופה לצרכים קהילתיים. שירה זו נתעצבה כפי שנתעצבה,
(כלומר על פי הדגם הערבי), לא כדי לחקות את השירה הערבית או להתחרות אתה,
ולא כדי להראות העמים והשָׂרים את יופיה של לשון עבר, כפי שהסבירו לנו ראשונים
ואחרונים, אלא כדי לבטא נאמנה את פְּנִים עולמם, את טעמם, את רגישויותיהם, ואת
אורחות חייהם של יוצריה וצרכניה. שירת הקודש העברית בספרד שינתה אף היא את פניה:
היא הלכה בעקבותיה של שירת החול מפני שטעם צרכניה נשתנה: הם ביקשו עתה עברית אחרת,
צורות שיר אחרות, פואטיקה אחרת, תכנים אחרים. אבל השעה הייתה כשרה לתמורה גם בשאר
קהילות ישראל: חידושי הספרדים פשטו בעולם היהודי כאש בנעורת, ושינו את פני השירה
העברית, לא רק בארצות האיסלאם, אלא, במידה זו או אחרת, גם בשאר מרכזי היצירה
הגדולים של העולם היהודי.
הגניזה לימדה אותנו לימוד גדול על דרך היספגותם
של החידושים הספרדיים ברקמה המסורתית של
השירה העברית: בזכותה אנו מסוגלים לראות כעת את המהפכה הספרדית כחלק אורגאני של
תולדות השירה העברית בימי הביניים, ואותה עצמה, כלומר את שירתנו בימי הביניים,
מתחילתה ועד סופה, כמקשה אחת, שחוליותיה קשורות זו בזו כשלהבת בגחלת.
הגניזה הרחיבה אפוא את ידיעתנו
בתחום שאנו מדברים בו בלא שיעור. כולנו יודעים שהיא עשתה זאת גם בשאר תחומי חקר
היהדות. חס לנו להקל ראש בַּתוסָפות הנדיבות שזרמו אלינו מקרן השפע שלה. אבל לא
זאת מתנתה האמיתית. מתנתה האמיתית היא יכולתנו לראות כעת, מגובה ידיעותינו שנתמלאו
בזכותה, את תרבות ישראל, גם בשנות עונייה
ומרודיה, ולאורך כל שנות קִיומה הָרַבּוֹת והדְווּיות, כתרבות ריבונית, רבת פנים,
הנענית לַחוקים הפנימיים של הווייתה על פי טבעה ומזגה.
ידיעה זו חשובה לעצמה. היא אינה מוסיפה על
שיעור קומתה של תרבות ישראל אפילו מילימטר: תרבות ישראל הייתה ונשארת מה שהיא.
תרבות כמות שהיא. לא גדולה. לא קטנה. רק כמות שהיא. אבל היא, כלומר הידיעה
הזאת, מוסיפה לה מימד הרואי, ואין זה דבר
מועט. והיא אף מזמינה אותנו להפיק ממנה לקח, הן ברמה המושגית, וזה הרבה, והן, אם
נרצה, ברמה האופרטיבית. וזה כבר הרבה מאוד.
דברים
שהושמעו בקונגרס העולמי הארבעה עשר למדעי היהדות, ירושלים תשס"ה
