תגובה: עקרות דתית ופסיקה הולמת – תגובה לתגובה / דניאל רוזנק

 לשרשור התגובות המלא בעקבות המאמר בנושא "הלכה והלכות נידה" לחצו כאן 

תגובה

עקרות דתית ופסיקה הולמת – תגובה לתגובה

דניאל
רוזנק

ד"ר
דניאל רוזנק הוא רופא נשים בכיר במחלקת נשים ויולדות של המרכז הרפואי הדסה הר
הצופים בירושלים.

 

תגובה
לתגובתו של הרב דוד ביגמן "עקרות דתית ופסיקה הולמת" (דעות
33, אלול תשס"ז) על מאמרו של ד"ר דניאל רוזנק "ההלכה והלכות
נידה – מצוי ורצוי" (דעות 32, סיוון תשס"ז), שבו גלל את
הצעתו המפורטת לחשיבה מפורטת על 'חומרת רבי זירא', העוסקת בדיני טהרת המשפחה.

__________________________________________________________________________________________________ 

בראשית דבריי ברצוני
להבהיר כי מאמרי "ההלכה והלכות נידה – מצוי ורצוי" (דעות
32, סיוון תשס"ז) ומאמרים נוספים שלי שהתפרסמו במקומות אחרים אינם באים לקרוא
תיגר על ההלכה או ליצור גרסה חדשה ליהדות, דוגמת הקראות או הרפורמיות.

 

חומרת בנות
ישראל לספור שבעה ימים נקיים על כל דימום, ולא רק על זיבה גדולה, כמצווה בתורה,
התקבלה כדין שאין לסטות ממנו. כיום אנו יודעים כי גזירה זו יוצרת בעיה של עקרות
הלכתית בקרב נשים רבות, נוסף לבעיות אחרות שעמדתי עליהן במאמרי. לדעתי, מצב זה
טומן בחובו כשל לוגי פנימי, שכן לא ייתכן שגזירה שהתקבלה בעקבות חומרה של בנות
ישראל תביא לקונפליקט עם המצווה הראשונה בתורה – מצוות פרו ורבו, נוסף לבעיות
אפשריות של שלום בית ושל הרחקת חלק גדול מהעם מדיני טהרת הבית הישראלי.

 

בסוף דבריו
שואל-קובע הרב ביגמן: "לד"ר רוזנק ברור שוויתור על תקנת רבי זירא ישפר
את חיי הזוגיות גם אצל זוגות שאין להם בעיה של עקרות הלכתית. האומנם?". ובכן,
בעבודתי רבת השנים אני נתקל כמעט מידי יום בזוגות הבאים לייעוץ מתוך מצוקה נוראה
כיוון שאורך מחזורה של האישה הינו 24-21 יום, ומתוקף גזירת בנות ישראל הם מותרים
זה לזו 10-7 ימים בלבד, דהיינו רק כשליש, ואולי מעט יותר, מחייהם המשותפים. מה
יענה הרב ביגמן לזוגות אלה? מה יענה הרב ביגמן לזוגות רבים (ודוגמאות לכך ניתן
למצוא בתגובות האינטרנט הרבות שעלו בנושא) אשר חדלו לשמור על דיני טהרת המשפחה עקב
ההרחקה של 7-5 ימים נוספים? היו גם מחכמי ישראל שהתייחסו לבעיה זו של פגיעה אפשרית
בשלום בית, כפי שאראה בהמשך דברי. הרב ביגמן גם לא התייחס לאפשרות שייתכן שהקלה
בחומרא זו, או לפחות הצבת אלטרנטיבה נוספת – אלטרנטיבת ה"דאורייתא" –
עשויה להטות חלקים נכבדים מהעם לשמירה של טהרת המשפחה מחדש, ואולי משם לא תארך
הדרך לחזרה לשמירת מצוות נוספות. הרב ביגמן גם לא התייחס לעוד פועל היוצא מחזרה
לדין דאורייתא במצבים מסוימים: חזרה לציווי התורה על חכמים לפסוק בין הדמים: "כִּי
יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין
נֶגַע לָנֶגַע… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ".[1]

 

ובפרט, לצערי,
הרב ביגמן לא התייחס לכך שחומרא זו אינה כשאר כל חומרות דרבנן. לפי
ה"טור", חומרא זו (בניגוד לכל גזירות דרבנן האחרות) מיוחסת במפורש לצרות
שעבוד המלכויות וצרות הגלות,[2]
ובניגוד ליתר גזירות דרבנן, היא לא תוכל כלל להיות מיושמת לכשייבנה בית המקדש
בב"א, שכן, כל אישה תתחייב אז בהבאת קורבן מידי חודש בחודשו, דבר האסור משום
הבאת חולין לעזרה.

 

את עיקר
דבריו מייחד הרב ביגמן לכך שבפסיקה אישית, מפה לאוזן, הוא מוצא פתרון סביר
"תוך חצי שנה" לזוגות הנתקלים בבעיית העקרות ההלכתית ובאים אליו לייעוץ
ופסיקה בעניינם. ואני תמה תמיהה כפולה: ראשית, מה יהא על הזמן שעבר בין הגעתם לרב
ובין הפתרון המוצע להם (נוסף לזמן הרב שעובר עד שהם עולים על ה"בעיה"
ופונים לייעוץ), ושנית – מה עם הזוגות שלא שמעו על פסיקותיו המקילות של הרב ביגמן,
ולפיכך לא מוצאים מזור למצוקתם (מעבר ל"טיפול" המקובל כיום של מתן
הורמונים והזרעות מלאכותיות)? בהקשר זה ברצוני לצטט את דבריה של הרבנית רבקה שמעון
ב"הצופה-מקור ראשון". בתגובה לשאלתה של בעלת תשובה: "האם את לא
חושבת שיש דברים שיפה לדבר עליהם בחדרי חדרים, בשקט?", עונה רבקה שמעון:

 

…ואז
הבנתי מה משתנה אצלנו בתהליך הגאולה. "לא עוד נסגור דברים בשקט" אמרתי
לה. זה בדיוק החידוש שבמציאותנו בארץ ישראל. בתקופה שלפני ההתנתקות הלכו חיילים
לשאול את רבותיהם כיצד לנהוג – לסרב פקודה או לא. הרבה רבנים היו בעד סירוב פקודה,
אך הם אמרו זאת בחדרי חדרים – בשקט. הגישה הזו – לפסוק בשקט – לסגור עניינים בשקט –
היא גישה גלותית שהתאימה לשטייטל. בגלות – שגרמה לנו לפיזור – היתה כל קהילה יחידה
עצמאית בפני עצמה… לא עוד! פה בארץ – דין אחד לנו! לפני שנים רבות שמעתי שיעור
מאלף כהכנה לשנת השמיטה מפיו של הרב איתן אייזמן. לאחר שהסביר את תהליך "היתר
המכירה" עמד ואמר שפה בארץ נדרשות לנו "כתפיים ציבוריות". לכאורה –
מה אכפת לנו, הדתיים, מהחילוניים. הנה למשל, הציבור החרדי, מה שמעניין אותו זה הוא
– הציבור שלו, וכל השאר – לא מעניין אותם. זו גישה של שטייטל. גישה לאומית אומרת
שאנחנו כולנו בסירה אחת. עם אחד אנחנו, ומה שחשוב וקריטי לנו – חשוב גם לציבור
חילוני או חרדי או לאומי-דתי… כך בענייני שמיטה, כך בענייני גיור, כך בענייני
סירוב פקודה, כך בענייני התרת עגונות ומסורבות גט, כך בנושאי הטרדה מינית, וכך
בנושאי טהרת המשפחה. לא יסגרו פה בארץ דברים ב'שו-שו'…[3]

 

הרב ביגמן כותב כי
לעניות דעתו, "גם ההיסטוריוגרפיה של ד"ר רוזנק מפוקפקת למדי… אמנם לא
נערך מחקר מקיף בעניין, אולם על פי ניסיוני – גוף האדם איננו שעון… יש להניח כי
בעבר, בתקופות שבהן נהגו להתחתן בגל צעיר ולא השתמשו באמצעי מניעה – העניין הסתדר
מעצמו". ובכן, מה לעשות, היום כנראה העניינים אינם מסתדרים תמיד מעצמם. השתנו
הזמנים. מחקרים רבים קיימים בנושא, ביניהם של גופים הלכתיים כגון מכון אסיא[4],
המצטט מחקר שלפיו ב-21% מהמחזורים הביוץ נופל לפני היום ה-12, וכי כאשר יום קיום
היחסים הראשון הנו יום 13, 41% מהנשים לא יתעברו, וכאשר יום קיום היחסים הראשון הנו
יום 14 – 50% מהנשים לא יתעברו. ממצאיהן של עבודות נוספות מלמדים על מספרים דומים.[5]
אמנם נכון כי הדברים משתנים לעתים מחודש לחודש אצל אותה אישה, ואף על פי כן עולה
שכ-25-20% מבעיות העקרות של זוגות דתיים נובעות מ"עקרות הלכתית". ההערכה
הנה שכ-5% מהנשים לא יהרו כלל כתוצאה מחומרא זו. הראיה לכך שהבעיה אינה זניחה כלל
ועיקר מוכחת מכך שביטאון רפואי מכובד מציג מאמר שעניינו כיצד ניתן להתגבר על
ה"בעיה" באמצעות תכשירים הורמונליים.[6]

 

הרב ביגמן כתב על היצמדותו
לפוסקים באזור חיפה, ובייחוד למורו הרב עקיבא הכרמי שליט"א. תמוהה העובדה כי
הרב ביגמן לא ציטט גם את מורו ורבו המובהק – הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל. ואלו
הם

לסיום, אביא כאן

מקצת דבריו של הרב ישראל
זאב גוסטמן זצ"ל בנושא, שהובאו בספר "קונטרסי שיעורים" בסוף מסכת
קידושין, בענייני "ביאור קצת דיני מנהג בעלמא" (9):

…ונסתפקתי,
כיון דכל עיקר החומרא ד-ז' נקיים בנדה (בזמן שאין בה משום חשש זבה) אינו אלא מחמת
מנהג שנהגו בנות ישראל, מסתבר לומר שבמקום שמנהג זה מונע ממנה הריון כל ימיה,
ומלבד מניעת מצוות פריה ורביה של בעלה וגם מניעת חוטרא לידה ומרא לקבורה מונע זה גם השלום בית, ובודאי יש לומר דבאופן .זה לא נהגו בנות ישראל מעולם בחומרא זו…[7]

 

הרב גוסטמן מאריך
בזאת עוד עמודים רבים, ואף מוכיח שלא עוברים כאן ב"לא תסור". נוסף לכך,
הוא מצטט גם את דברי ה"גליא מסכתא":

… ומעתה
אסורה נא לעיין בעניין חומרא דר' זירא אשר מבואר דלא נעשה בתקנות חכמים אלא שבנות
ישראל החמירו מעצמן בזה ולא נעשה זאת מתקנות ועד חז"ל … ולפיכך ראוי לומר בפשיטות על עניין חומרא דר' זירא
דבנקל נפטרים הימנה, היינו בכל ענין ובכל מקום שיש איזה צד לצדד ולהקל יש להקל
כמבואר תוס' ברכות (ט"ו ע"א).

 

לפיכך איני קורא, חס
ושלום, "להפיל את כל הרעות החולות של החברה הדתית והחרדית לחיקה של ההלכה",
כדברי הרב ביגמן, ואין אני רוחש "חוסר כבוד לתהליך ההלכתי", כדברי דבורה
קורן ("גישה הלכתית מאוזנת יותר", דעות 33); ההפך הוא הנכון: אני
קורא להפעיל את ההלכה בכלים שעומדים לרשותה וששימשו את חכמי כל הדורות בתקנותיהם,
בתקופה שבה ההלכה עדיין הלכה. תוך הישענות על ההלכה אני קורא לבחון מחדש את סוגיית
חומרת בנות ישראל במצבים שבהם חומרא זו עומדת בקונפליקט עם ערכים הלכתיים אחרים – פרו
ורבו, כבוד הבריות, שלום בית, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (במצבים שבהם
נשים בריאות מולעטות בהורמונים כדי
לפתור, כביכול, בעיה הלכתית) וקירוב כלל ישראל. אני מודע לחלוטין לכך שהסיכוי
שאנשי הלכה ירימו את הכפפה ויבחנו את העניין לעומקו הנו נמוך, לצערי, במצב השורר
כיום, ולפיכך על העם, ועל בנות ישראל בפרט, מוטל האתגר לבחון מחדש את הנושא הזה
בכללותו (בבחינת הפה שאסר הוא גם הפה שיתיר). ההלכה תפקידה ללכת בתוך המציאות
המשתנה, ומצוות "ועשית הישר והטוב" מחייבת אותנו לבחינה זו.