אחריות ציבורית
1.ויקרא יט' פסוק ט"ז
"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'"
2.ספרא, מ"א:
ומניין שאם אתה יודע לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".
ומניין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר: "שלא תעמוד על דם רעך".
3.מלבי"ם: (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר ;1809 –1879, יליד אוקראינה, שבזמנו נודע גם בכינוי המגיד מקמפן, היה מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.)
פשוטו של מקרא, אם רואה חברו בסכנה, לא יעמוד ויטמון ידו בצלחת רק יעשה כל השתדלות להצילו, וזהו שאמר: "ומניין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים…"
4.ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצ"ז
והמצוה הרצ"ז: היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המוות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו… ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באומרו יתעלה (קדושים פרק י"ט) "לא תעמוד על דם רעך".
וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חברו אובד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת, וכבר בא בזה העניין גם כן (ויקרא פרק ה) "אם לא יגיד ונשא עוונו", ולשון ספרא [=מדרש ההלכה לחומש ויקרא]: מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".
5.רמב"ם, הלכות רוצח ושמירות הנפש פרק א' הלכה י"ד:
כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך", וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שהשכיר אחרים להצילו ולא הציל (= שיכול היה לשכור עוזרים ולא שכרם) או ששמע עכו"ם או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בעכו"ם או באונס שהוא בא על חברו ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך".
- שולחן ערוך, חושן משפט סימן תכ"ו סעיף א
הרואה את חברו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע ש…מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו… וכיוצא בדברים אלו, עובר על "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז)
7.יעב"ץ, מור וקציעה, או"ח, שכח (רבי יעקב ישראל עמדן (1698 – 1776), מגדולי רבני אירופה במאה ה-18)
ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך, משום "ולא תעמוד על דם רעך" ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו.
8. חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל י סעיף א עמ' קע"ז – קע"ח (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין 1838 – 1933)
אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ – אֲפִילּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנֵי הַבְּרִיוֹת.
9.שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן נב (הרב אליעזר יהודה ולדנברג 1915 – 21 בנובמבר 2006),
שאלה. מוצש"ק פ' מקץ תשנ"א. לכבוד מו"ר שליט"א הנני פונה לכ"ת במספר שאלות בסוגיא מכאיבה שבעיקר נוגע לרופא ילדים.
(א) ילד המוכה. לדאבוני אין הדבר נדיר שמביאים תינוק או ילד לביה"ח כשהוא כולו פצוע קשה עם שברים בגולגולת ובגפיים, דימומים באברים פנימיים, ממכות או כוויות קשות (ממים רותחים או מסגריות וכדומה) עד מצב של ממש פקוח נפש, כשכל החבלות האלו נעשו במזיד ע"י אחד או שני הוריו, וכפי שכתבתי כבר בחלק חושן משפט של ספרי (סימן תכ"ד סק"ב עמוד רי"ט) כשמתלוננים במשטרה, אז אחרי שהתינוק טופל ומשתחרר מביה"ח מעבירים אותו ע"י צו בית המשפט למשפחה אומנת או למוסד כדי להציל אותו מהוריו, כי כבר היו מקרים לא מועטים שכשהחזירו את התינוק לביתו, מוכה אח"כ למוות, שאלתי היא מה יהיה הדין כשהרופא יודע שהסיכויים הם טובים שיעבירו את התינוק לבית או למוסד לא דתי, או אפילו בחו"ל לבית או מוסד של עכו"ם, האם עדיין עליו להתלונן למשטרה, או לא.
(ב) במקרה שהאבא בא על בתו הקטנה פעמים חוזרות ואין כאן חשש של פיקו"נ מה הדין כאן לגבי הספיקות שהעלתי לעיל.(ג) יש מקרים ידועים של התעללות מינית של מורה בגן ילדים (נקבות או זכרים), בזה, וגם בשתי המקרים הקודמים, שואל אני כעת מצד הדין של מוסר, ואמנם אם מדובר באדם שמיצר את הרבים ומצערן כמו בשאלה (ג) יהיה מותר למסור אותו (חו"מ סימן שפ"ח סעי' י"ב לפי גירסת הש"ך והגר"א) וכן בשאלה (א) שמדובר על פיקו"נ ויש לו דין של רודף, אך מה יהא הדין בשאלה (ב) הלא כותב השו"ע (שם סעי' ט') שאסור "ואפילו הוא רשע ובעל עבירות ואפילו היה מצר לו ומצערו" האם מדובר גם על מקרה כזה כשיש נזק של ממש גם פיזית וודאי נפשית.
ברור לי שבכל מקרה ומקרה חייב הרופא להתייעץ קודם כל עם מורה הוראה מובהק שישקול בכל מקרה לגופו של דבר. אך אבקש מאד חוות דעתו של כ"ת בנושא כואב זה.
בברכת התורה אברהם סופר אברהם
תשובה. ב"ה. יום ה' ג' טבת תשנ"א ירושלים עיה"ק תובב"א למכובדי הגדול הרופא המהולל חכם ורבי יתקרי היו"ש פרופ' ד"ר אברהם סופר אברהם שליט"א אחדשה"ט באהבה ויקר, יקרת מכתבו קבלתי השבוע, והנני מתכבד להשיב לו על שאלותיו.
א) בקשר לשאלתו הראשונה, לענ"ד נראה בכזאת. דאם קיים ממש חשש מבוסס שהורי הילד ישובו קרוב לודאי להכותו שוב במכות אכזריות כאלה, ועוד יותר מזה עד למות, במקרה כזה, מכיוון שהרופא רק מוסר על המצב למשטרה עם בקשה לראות להציל את הילד מידי הוריו, אזי חייב הרופא לעשות זאת כדי להציל נפש אחת מישראל מרדת שחת, ומה שיעשה לאחר מיכן המשרד הממשלתי כדי להצילו הרי הרופא בזה רק בבחינה של גורם בלבד, ואין לפני עור ממש כי הרי לא בטוח במאה אחוז שיעבירו אותו דווקא למוסד של עכו"ם, או לא דתי, יעויין בע"ז ד' ט"ו, ובתבואות שור סי' ט"ז ס"ק כ"ד שכותב לדייק מדברי הגמ' הנ"ז דמשמע מזה דאין אזהרה דלפ"ע כי אם היכא דאיכא מכשול ודאי ע"ש, וכ"כ עוד פוסקים.
נוסף על זה הרי הילד עד שיגדל איננו עובר עי"כ שום עבירה, וכשיגדל הרי יתכן גם שיחזירוהו למקום שיוכל לשמור על יהדותו. (יעוין שו"ת חתם סופר חאו"ח סימן פ"ג, וכף החיים או"ח סימן שמ"ג ס"ק כ"ב ע"ש).
ב) ואבוא לשאלתו השנייה שהיא: במקרה שהאב בא על בתו הקטנה פעמים חוזרות ואין כאן חשש של פיקוח נפש, מה הדין לגבי הספיקות שהעלית לעיל.
והנה לדעתי הדין בזה כפי שהעלתי לעיל בשאלה הקודמת במקום חשש לפיקו"נ, כי הרי דין רודף אחר הערוה כדין רודף אחר חבירו להרגו…
וכל זה הוא נוסף למה שיש חיוב להציל את הקטנה מנזק פיזית ונפשית, ובהיות כ"ז יחד נראה לי דיש לפסוק כנ"ז בשאלתו הקודמת.
ג) ומהאמור, הדבר פשוט כבר ממילא, שגם בשאלה הג' שמפרט כבו' במכתבו על מקרים ידועים של התעללות מינית של מורה בגן ילדים, שמותר למוסרו, ונלמד זה עוד בק"ו מכיון שהא המדובר גם באדם שמיצר את הרבים ומצערן בדומה להנפסק בחו"מ שם סעי' י"ב. וכפי שמציין לזה שפיר כבו' במכתבו.
והנני בכבוד רב ובהערצה מרובה אליעזר יהודה וולדינברג
10.תוכחת חיים, ויקרא עמ' עה –עז (הרב חיים פלאג'י, 1788-1869,דיין, ראש בית דין וחכם באשי באיזמיר)
"והמכה את אשתו, מקובלני, שיש להחמיר בו ממכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה…. והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ את ידו, אם רגיל בכך, כי הא דרב הונא קץ ידיה, אפילו בבבל, דאין דנים דיני קנסות בבבל, אע"ג דאין דנים דיני קנסות בבבל בית דין מכין ועונשים שלא יקלו ראשם בכך. ואם רוצה לצאת, יצא ויתן כתובה. …ואם תאמר דיהיה פתחון פה לאדם, כי אשתו רעה, ועושה לה הכעסות, ולכן הוא מכה אותה, אין זו טענה, כי יביאנה לבית דין, ויסדר טענותיו. …אלא אפילו יהיה הדבר נוגע לו, שעושה איזה פריצות ומקנא לה, עם כל זה, יהיה במיתון ובפה מתוק ידריכנה לעבודת ה', ולא ע"י הכאות."
11.חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1998.
(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.
12.ח"כ הרב חנן פורת דברי הכנסת, 22 ביוני 1998 ( 1943-2011) חבר כנסת לשעבר מראשי גוש אמונים לימד תנ"ך במספר ישיבות ובתי מדרש)
לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.
13.משלי, פרק לא, פסוקים ח-ט
פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן.
14.תלמוד ירושלמי, סנהדרין, דף יז ע"ב פרק ג' הלכה ח'
רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם.
תרגום: רב הונא משידע שיש זכות לאדם בדין ולא יכול לייצג עצמו היה מדבר בשמו. על שם "פתח פיך לאילם".
15.שולחן ערוך, חושן משפט יז, ט
ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאומרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר, משום פתח פיך לאלם; וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים.
16.ישעיה פרק א' פסוק כג
שָרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אהֵב שׁחַד וְרדֵף שַׁלְמנִים יָתוֹם לא יִשְׁפּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם:
17.רש"י, שם
וריב אלמנה לא יבא אליהם – האלמנה באה לצעוק, והיתום יוצא, וזו פוגעת בו ושאלתו: "מה הועלת בצעקתך לפני השופט?" והוא אומר: "כל היום הזה יגעתי לו במלאכה וסופו לא הועלתי", וזו חוזרת לאחוריה ואומרת: "ומה זה שהוא איש לא הועיל אני לא כל שכן" – הוי יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא.
- שערי עוזיאל, דיני יתום ואלמנה, ב, עמ' יב-יד (הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל 1880 – 1953 הראשון לציון, הרב הראשון של מדינת ישראל.
משפט יתום ואלמנה אינו רק מצווה, אלא הוא חובה שיש בצדה עונש חמור על הדיינים ועל כל העם, וכן אומר ה' אלוהי המשפט מפי נביאו: "יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם, לכן נאֻם האדון ה' צבאות אביר ישראל הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי. מקרא מפורש זה מאלף ומוכיח, שהמשתמטים מדין יתום ואלמנה ומתעלמים מסבלם ועושקם, הם צרים ואויבים של אלוהי המשפט, באותה המידה של מעוותי המשפט אוהבי שוחד ורודפי שלמונים. מצווה אנושית זאת שהיא ממצוות השכליות לא רק לישראל נאמרה, אלא לכל אדם ולכל עם נאמרה, שכולם עתידים ליתן את הדין לפני אבי יתומים ודיין אלמנות ה' במעון קדשו, על התעלמם ממשפט יתום וריב אלמנה.
19.בראשית, פרק ד, פסוקים ט- י
ט וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי: י וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:
20.הרב ישמ"ח עובדיה , תורה וחיים (רבי ישועה שמשון רחמים עובדיה מהעיר צפרו מגדולי רבני מרוקו מהמאה ה 20)
השם קין רומז לאדם עשיר שיש לו קניין ורכוש. השם הבל רומז לאדם עני שאינו נחשב לכלום בעיני הבריות. ואז ה' מתרעם על העשיר שהוא קין ויאמר ה' אל קין היכן הבל אחיך שהוא אחיך העני, ואתה מחשיב אותו להבל. ואין אתה חושש בצערו ובעוניו. ויאמר קין: לא ידעתי כלום מה איכפת לי, השומר אחי אנוכי? האם מוטל עלי לשומרו שלא ירעב ולא יצמא? האנוכי הריתי או ילדתי אותו?
21.מדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן י
ר' אליעזר ראה את רבן יוחנן בן זכאי יושב ומלמד תורה, והתלמידים יושבים לפניו ולומדים. נכנס וישב אצל רבן יוחנן בן זכאי, עשה לפניו שתים ושלוש שבתות, ובא לדבר כנגד התלמידים, והיו מריחין ריח פיו סרוח, והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים, שוב בא לדבר והיו מטמינים ולא היו אומרים, ידע רבן יוחנן בן זכאי שאין ריח פיו מדבר רע שיש בתוך פיו, אלא מן הרעב שלא היה אוכל כלום, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידים בחייכון שתבדקו את הדבר ותדעו מה עסקו של תלמיד זה, אם רעב הוא, ומה אוכל, והיו מחזרין בכל ירושלים, ושואלין לפונדקי, יש כאן חבר אכסנאי, אמרו להן לאו, באו אצל אשה אחת, אמרו לה יש כאן חבר אכסנאי, אמרה להן הן, יש לו כלום בכאן, אמרה להן יש לו שק אחד, אמרו לה הראינו אותו, מיד הביאה אותו לפניהן, פתחו אותו ומצאו בו עפר, שהיה נותן ראשו לתוכו, ומוצץ כנבל יין, הלכו ואמרו לרבן יוחנן בן זכאי והיה תמה על הדבר, וראה צדק שביד ר' אליעזר שלא תבע מיד אדם לומר תן לי כלום, באותה שעה קבע לו מעות הרבה, כדי שיהא אוכל מאכלים טובים, כמו שהיה למוד בבית אביו, שהיה אוכל ושותה יפה, עד שנתרפא ריח פיו.
22.תהילים קד, לה
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם… (תהלים קד, לה)
23.תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י, ע"א
הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה לי' ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה:
- שמות פרק כא, פסוק לז; פרק כ"ב, פס' א'-ב'
כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים: אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
- וחם השמש, פרשת משפטים (הרב שלום משאש 1909– 2003) רבה הראשי של מרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של ירושלים .
…מחפש הקב"ה עצה טובה לבנו הגנב, על כן אמרה תורה למכור אותו, כי כמו שבמלכות דארעא [=הארץ] מושיבים את הגנב בבית הסוהר, זה לא משפיע לטובה על הגנב, להיפך בבית הסוהר הוא נפגש עם עוד גנבים אחרים ומוסיף ללמוד מהם, וכשיצא מבית הסוהר ואין לו פרנסה מוכרח הוא להיות גנב, וגם בזמן שהוא בבית הסוהר, מה יעשו אשתו ובניו כדי לחיות, מוכרחים להיות גנבים. אבל התורה הקדושה, אמרה למכור אותו ומסתמא ימכרוהו בית דין לאיש הגון, ובשש שנים ילמד שם נימוס ודרך ארץ ומידות טובות, כי יראה שם איך הבנים מתנהגים, ושם גם כן יהיה לו מה לאכול, ולא יצטרך לגזול, וגם יראה איך מכבדים אותו […] ואמרו רז"ל בירושלמי, שאם יש לו כר אחד, יתנו לעבד, והוא ישן בלא כר, ומכל זה יבוש מלהיות גנב, ואחר שש שנים דואגת התורה עבורו שלא יהיה גנב, ואמרה "הענק תעניק לו מצאנך" וכו' כדי שיהיה לו להתפרנס, ובזמן עבודתו חייב האדון לזון אשתו ובניו כדי שלא יהיו גנבים.
26.פרשת שופטים/ הרב רפי פוירשטין (נולד ב-1959- יאריך ה' שנותיו בטוב ובנעימים – מראשי ומייסדי ארגון "צהר" רב בית הכנסת דתי לאומי בשכונת הר נוף בירושלים)
עגלה ערופה עכשיו
גופת אדם הרוג נמצאה בשדה, ולא ידוע מי רצח אותו. הפרשה שלנו קובעת כי על מנהיגי העדה לקיים מייד טקס "עגלה ערופה", בו הם לוקחים אחריות על הדם השפוך. לתשומת לב ממשלת ישראל 2007.
אני קורא לחדש את טקס ה"עגלה הערופה" במדינת ישראל. לא, אינני מציע עתה לערוף עגלה, ואינני מציע לבצע טקס בנחל הקרוב לעיר, אך המעמד עצמו נדמה חיוני מתמיד. אך הבה נתחיל מההתחלה. אני בטוח שהקוראים שלא שמעו מעודם על הטקס המכונה "עגלה ערופה" זעים עכשיו בחוסר נחת במקומם. השם של הטקס נשמע מוזר ובעיקר רחוק מאוד.
מהו טקס "עגלה ערופה"? הפרשה שלנו, שופטים, קובעת בסופה כי אם נמצאה גופת אדם הרוג בשדה, ולא ידוע מי רצח אותו. על כהני העיר (המנהיגות הדתית) וזקני העיר (המנהיגות המשפטית והפוליטית של העיר), הקרובה ביותר לגופת הנרצח, לרדת אל הנחל הקרוב, לערוף שם עגלה, לרוץ את ידיהם ולומר את המילים הבאות: " יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל "
ורק אז, קובעת התורה: " וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם."
שימו לב למילים הנוראות: "וניכפר להם הדם". עד לטקס המיוחד רבצה האשמה על עם כולו ובעצם על מנהיגיו. אך במה אשמים אנשי העיר שלא ידעו, לא שמעו ולא ראו? כאן נמצאת קביעה מוסרית בלתי מתפשרת. קביעה מוסרית שאנחנו כולנו, דתיים, מסורתיים ויהודים חילוניים חייבים לאמץ: יש לנו אחריות על הדם השפוך. יש לנו אחריות על הדם הנשפך בתאונות דרכים, יש לנו אחריות על דם הצעירים הנשפך בקטטות מטופשות, על הנשים הנרצחות על ידי בעליהן. יש לנו אחריות על הדם הנשפך במעשי רצח הממלאים את דפי העיתונים. כשמדובר בחיי אדם, אי אפשר להתנער מאחריות. מושג האחריות משתנה. גם אחריות עקיפה מהווה אחריות. אי הידיעה עצמה על הסיכון המרחף על חייו של פלוני אלמוני, מהווה סוג של אשמה.
ההתעלמות, גם הלא מכוונת, מהצומת המסוכן, מהבור שבכביש, מהנשירה מבתי הספר והשוטטות ברחובות, ממכת הסמים, מהמצב הכלכלי הירוד השובר את הסמכות ההורית כל אלה מרחפים מעל ראשי החברה ומנהיגיה. ההסכמה שבשתיקה להעדר חינוך ראוי לשמו לערכים, לפורנוגרפיה הקשה אליה נחשפים ילדים רכים באינטרנט ובאמצעי תקשורת אחרים, כל אלה לא נשארים ללא אחריות. זאת הקביעה של התורה. 'לדם הנקי' השפוך יש הורים, יש אחראים, זה לא בא מעצמו , זה תולדה של הזנחה.
את הדברים הללו מנסח בבהירות חדה, רבי יהושע בן לוי בתלמוד: השואל מדוע על המנהיגות של העיר הקרוב לגופת הנרצח להצהיר שידם לא שפכה את הדם של הנרצח? וכי עלתה על דעתנו המחשבה כי המנהיגות המשפטית והדתית הינה רוצחת? ובלשונו: "וכי עלתה על ליבנו שזקני בית הדין שופכי דמים הם? אלא, עליהם לכפר על ההזנחה שבשמירה על ביטחון האזרחים ושוב בלשונו של רבי יהושוע בן לוי:"אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות", דהיינו עלינו להצהיר קבל עם ועדה שלא ידענו כי הוא הולך לבדו לדרך מסוכנת ללא אמצעי מחיה מספיקים. "לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" דהיינו: אם הינו ידועים שהוא יוצא בדרך המסוכנת היינו דואגים ללוות אותו, ולהציב שמירה במקומות המועדים.
במונחים של היום, היה עלינו לדאוג לתאורה מתאימה, לכבישים בטוחים, לאכיפה ראויה לשמה, לחינוך שיצמצם את האלימות בכבישים בבתי הספר במשפחה.
ועכשיו להצעה שלי. תארו לעצמכם, שעל כל תאונת דרכים חלילה יגיע ראש העיר, השופט המקומי לענייני תעבורה, רב העיר ומפקד המשטרה ויכריזו על כך שעשו הכל על מנת להבטיח את בטחון האזרחים. וכי הם לוקחים על עצמם אחריות לשפר את המצב. תארו לכם שעל כל אישה שנרצחה, מגיעים ראשי שרותי הרווחה, השופט המקומי לענייני משפחה, המחנכים, הרבנים וראשי הצבור, ומכריזים בקול גדול "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
הטקס לא נראה לכם? יש אלטרנטיבה, אולי כל הצוות הנכבד הזה יגיע ללוויה של הקרבן, וירחץ את ידיו ויכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה" . גם זה לא נראה לכם? המציאו מה שתרצו, אולי ועדת חקירה על כל מקרה של "דם נקי". מה שלא יהיה, אסור להתרגל לדם השפוך, אסור לעבור עליו לסדר היום. אין "דם נקי". הדם הנקי זועק לשמים. הדם זועק לכפרה, הדם השפוך זועק לתיקון.
